הפעם לא נעשה שום ניסיון לחפות במשהו על הדחף הראשוני של האנגלי (ושמא לא רק הוא) בן־ימינו: הדחף לא לדעת, לא לשמוע ולא לראות את המציאות, למצוא מפלט בתפל ביותר, ברכילותי לשמו, באבסורדי
קריסטין קילר, גיבורת פרשת פרופיומו מלפני 25 שנה וכיום היסטוריונית־מומחית לאותה פרשה נשכחת, שהחיה הסרט “קטנדל” – קילר היתה עוזרת־המחקר של הסרט – מיחתה בתוקף על ההשוואות שמשווים אותה עם גיבורת הפרשה החדשה ההולכת ומתפתחת בימים אלה בלונדון; בעצם, לא בלונדון ממש, אלא בעיתונות הלונדונית בלבד. מכל מקום, נראה שאפשר לסמוך על הביקורת ההיסטורית של קריסטין קילר: פמלה בורדס, נערת הזוהר שמישהו גילה כי היא מועסקת בפרלמנט כעוזרת לחבר־פרלמנט שמרן, אינה יכולה להשתוות אליה, ואין כמעט סיכוי שלפרשת פמלה, שלא קרה בה מאומה, יהיו התוצאות שהיו לפרשת קילר־פרופיומו.
המלה כמעט חשובה כאן, שהרי טיבן של פרשות כאלו, האבסורדיות ביסודן, שאין לחזות את אחריתן, כח אדיר וצובר־תאוצה כוחו של האבסורד. עם זאת, העיקרון של שתי הפרשות שווה בכל זאת. ואם כדאי להקדיש רגעים של מחשבה לפרשת פמלה־בורדס הרי זה רק כדי לעמוד על התעצמות כוחו של אותו העיקרון שעל פיו התפתחה פרשת פרופיומו.
העיקרון הוא: אין איש מעוניין באמת בנושאים החשובים העומדים על סדר־היום. עורכי העיתונים אינם מעוניינים בהם, חברי הפרלמנט הבריטי אינם מעוניינים בהם, נערות־הזוהר אינן מעוניינות בהם, הארכיבישוף של קנטרברי אינו מעוניין בהם, קוראי העיתונות אינם מעוניינים בהם. בשבוע שהוגשה לפרלמנט הבריטי הצעת־התקציב לשנה הבאה, הקדישו העיתונים הלונדוניים מקום אפסי לסעיפי התקציב הזה, לעומת המקום שהקציבו לעלילותיה של מלכת היופי של הודו, לשעבר, בחורה רזה ושמה פמלה בורדס, שהיו לה ידידים רבים וכל פשעה עד כה, שעבדה בפרלמנט הבריטי ברשות מלאה, כעוזרת־מחקר של חבר פרלמנט שלדבריו (וביתר דיוק: לדברי אחד העיתונים) בדק אותה היטב ומצא שכישוריה מצוינים. אפשר לומר שהמריבה ההיפותטית בין קריסטין קילר לפמלה בורדס היא איפוא מריבה בין שתי עובדות־מחקר ותו לא. מובן שכותרת כזאת אינה מעניינת את קוראי העיתונים הלונדונים.
בפרשת פמלה בורדס נקשרו, בכל זאת, שני שמות מעניינים למדי. שמותיהם של שני עורכים ראשיים של שני עיתוני סוף־שבוע. האחד, אנדריו ניל, עורך “סאנדיי טיימס” היה חבר של פמלה חודשים אחדים ויצא עמה לארוחות בחברת אישים מכובדים ושונים. אחד מאותם האישים היה עורך “אובזרוור”, דונלד טרפולד, שפמלה בורדס טילפנה אליו לאחר שהזדמנו יחדיו בארוחה, כשהיתה מלוּוה באנדריו ניל – כדי לרענן את ההיכרות החדשה ביניהם. הרענון היה טלפוני בלבד, טוען דונלד טרפולד, וטבלואיד אחד עשה מזה כותרת אירונית. אבל טרפולד נשא גם נאום חוצב־להבות נגד “השימוש הנפסד בכוחה של העיתונות” והתלונן מרה על פלישה לתחום הפרט. חומר חזק – כשהוא בא מפיו של עורך עיתון. כל העיתונים האחרים התנפלו מיד כאחוזי דיבוק על דונלד טרפולד האומלל, הנאשם בראש וראשונה בצביעות! שהרי לעורך עיתון אסור לדבר נגד השימוש הנפסד בכוח התקשורת.
עורך ה“אובזרוור” היה יכול לומר שיש עיתונים ויש עיתונים ואין לקשור את כולם בחבילה אחת. אבל זה בדיוק העניין! היום כבר אין הבדלים מהותיים בין עיתון לעיתון, ולא רק הטבלואידים אשמים בהורדת הכל לדרגה של רכילות חסרת עוקץ. למותר לציין שמדובר כאן בעיתונות האנגלית בלבד! לפרשת פמלה, בעודה בראשיתה, הקדיש1 ה“טיימס” עמודים אחדים; ואפילו העיתון “אינדיפנדנט”, שקם כאילו להציל את העיתונות הבריטית משקיעה טוטלית ביוֵן־המצולה של הרכילות והתפלות, הקדיש עמוד שלם לפרשה, ועורר את אשתו של טרפולד לכתוב מכתב מלא זעם לעורך ה“אינדיפנדנט”, בבחינת: הגם אתה ברוטוס! קשה להימנע מן המחשבה שאילולי נפל עורך ה’אובזרוור" טרף לחדירה לרשות הפרט במקרה זה, גם ה“אובזרוור” לא היה צמחוני כל כך בדיווחו על פרשת פמלה בורדס.
בכל השערוריות הקודמות בפוליטיקה הבריטית, לרבות פרשת פרופיומו, תמיד הופיעה המלה צביעות בדיווח ובדרך כלל, נוסף גם שם־התואר ויקטוריאנית. ייתכן שההבדל והעוקץ בפרשה הנוכחית הוא בכך שהצביעות נעלמה. אין שום ניסיון לחפות במשהו (מוסר, סתם בושה, סדר־עדיפויות) על הדחף הראשוני של האנגלי (ושמא לא רק האנגלי) בן־ימינו: הדחף לא לדעת, לא לשמוע ולא לראות את המציאות, למצוא מפלט בתפל ביותר, ברכילותי לשמו, באבסורדי.
כאמור, קריסטין קילר היא כיום היסטוריונית או עובדת מחקר. מסתבר שפמלה בורדס גם היא מראה נטיות לפנות לתחום המחקר והעיון. אני חושב על ההיסטוריונים של הקיסרות הרומית המאוחרת, על מחברי אוסף הביוגרפיות הקרוי “היסטוריה אוגוסטה”, המלא מיני סיפורים פיקנטיים מטופשים ורכילויות מחיי החצר ופרשות ועניינים שקשה להבין את עוקצם. נדמה לעתים שלא היסטוריונים הם הכותבים שם את תולדות הקיסרים, אלא עוזרי־מחקר, נניח. הייתי שמח להמשיך את ההשוואה המלומדת הזאת – אני מרגיש פתאום שאני הולך ונעשה עוזר־מחקר – אבל אני מדמה לשמוע כבר את פיהוקה של העורכת שלי, ומאחוריו את הפיהוק האימתני עוד יותר של הלקוח של כולנו, שלך, קורא נכבד ונאור.
24.3.89
-
“הגדיש” במקור – הערת פב"י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.