וירג’יניה וולף, ביוגרפיה מאת קוונטין בל, מאנגלית: לאה דובב

הוצאת שוקן 1988, 510 עמודים

מעולם לא נלהבתי לרומנים של וירג’יניה וולף, אך חביבים עלי ביותר יומניה – יומנה שהופיע בחמישה כרכים הוא בוודאי מן המלאים, המעמיקים והיפים שביומני־סופרים בכלל – וכך גם איגרותיה הרבות ומסותיה. גישה כזאת עשויה להראות פרוורטית במידה רבה, שהרי בזכות הכתיבה הרומנסקית שלה, בזכות “מיסיס דאלווי”, “אל המגדלור” ו"הגלים" ועוד רומאנים וסיפורים, זוכה לתשומת־לב גם חלקה הסקונדרי בעליל (או לכאורה) של יצירתה, הוא החלק שאפשר לכנותו המסאי, הדיסקורסיווי, ובמלה אחרת: האוטוביוגרפי והביוגרפי (שהרי היא הירבתה לכתוב על ידידיה ובני חוגה ומשפחתה הקרובים והרחוקים). אמנם גם ברומאנים, ואולי בייחוד ב"הגלים", אני מוצא את מה שמדבר אלי בכתיבה המשנית (לפי התוויות המקובלות) הזאת של וירג’יניה וולף, את הדיוק הזה, הפיוטי־ריאליסטי, את הידור המשפט ועושרו, את הערכים הללו של מיטב המסאות האנגלית, על מסורתה המפוארת.

אכן, גם ברומאנים מצוי ולפרקים בולט היסוד האָסָאיסטי, כשם שמסות אחדות – נאמר “מות העש” (שעל שמו נקרא קובץ מסות אחד שלה) – נראות כדפים של רומאנים שלא פותחו, אלא שברומאנים נוצר איזה גודש של פיוטיות ושל עירפול, מין נרקיסיזם קצת־מגעיל, שאינו מתיר לי לאהוב את החלק הבלטריסטי של וולף באמת ובתמים. נדמה לי תמיד שהכתיבה הרומנסקית שלה היתה כפויה ומאולצת, בעוד המדיום האמיתי שלה היתה המסה. אפשר שגם היא היתה מודעת לכך, ובאחד מדפי יומנה (דף המובא בביוגרפיה של קוונטין בל) היא מדברת על עצמה (דומני שמתוך חשש) כעל מי שאינה אלא מחברת “מסות על עצמה”, וזאת בקשר לאחד הרומאנים שלה. בכל כתיבתה הבלטריסטית קיים האילוץ המוחש תמיד – השאיפה להיות אמן בכל מחיר – הנעדר כליל ממיטב מסותיה ויומניה שם היא טבעית ומקסימה, אם גם נכאבת ומיוסרת בדרך־כלל.

גישה זו, המקוממת את החסידוֹת של יצירת וירג’יניה וולף (שהרי קוראיה הנלהבים ביותר הן קוראות, ותהילתה הנוכחית קשורה בקשר אמיץ עם מעמדה כחלוצת הפמיניזם המודרני), עושה אותי לקורא נלהב של כל חומר ביוגרפי הקשור בוירג’יניה וולף, של ההר העצום הזה של פירסומים על הסופרת וזמנה וחוגה – חוג בלומסברי המפורסם – שאינו פוסק לגבוה בספריות אנגליה וארה"ב, ואשר בפסגתו מצויה הביוגרפיה של וירג’יניה וולף מפרי עטו של אחיינה, בן אחותה ונֶסה (אחד משני האנשים הקרובים אליה ביותר, לצד לאונרד וולף בעלה), הוא ההיסטוריון קוונטין בל, שראתה זה מקרוב אור בעברית, בתרגום משובח.

כבר נרמז שיסוד המסאות אשר ביצירתה ובחייה (אכן, גם בחייה) הוא יסוד המסורת שבתופעת וירג’יניה וולף. וירג’יניה, קודם שהיתה וולף (אשת לאונרד וולף, הסוציאליסט היהודי), היתה סטפן – ואמנם שני הכרכים של הביוגרפיה מאת כל מחלקים את הווייתה להוויית “וירג’יניה סטפן” ו"וירג’יניה וולף". היותה סטפן, בתו של הליטֶראט הוויקטוריאני לזלי סטפן, היא אולי, בחשבון סופי, חשובה אף יותר להבנת יצירתה מהיותה וולף, אם נרצה לראות בשתי ההוויות הללו כעין חטיבות מנוגדות של תופעת וירג’יניה וולף (ואמנם מבחינת אחדות היה ניגוד בין השתיים), כמעט בבחינת “המסורת” מול “הכישרון האינדיווידואלי”, כשם מסתו המהוללת של ת.ס. אליוט, ידידה הקרוב במשך שנים רבות של וירג’יניה וולף, שיומניה מספקים תובנות מרתקות לחייו ולרוחניותו (“טום, טום הגדול”, היא מכנה אותו לעתים קרובות ביומנים אלה).

המסורת, אם כן, מרמזת על הסוג הזה של המסה הוויקטוריאנית שלזלי סטפן היה אחד מאמניה המצוינים ביותר: הדיון הנינוח, המדייק ועם זאת הפיוטי (“אימפרסיוניסט” אנו אומרים כיום, כבר לא תמיד בזלזול) בסופרי העבר – אולי מעל לכל בסופרי המאה הי"ח – אך גם במראות־טבע, בדמויות ובמעמדות, למעשה: בכל. ושוב, למסאות הוויקטוריאנית שתרמו לה מיטב סופרי התקופה, המחנכים הגדולים שלה (ראסקין, קרלייל), היה יסוד במאה הגדולה של הספרות האנגלית, המאה השמונה־עשרה ומסאיה ומלומדיה. זה היה בית־הספר של וירג’יניה וולף, ובמובנים רבים היא נשארה בכל יצירתה ה"בת של אביה", כפי שהיה מכנה אותה הנרי ג’יימס, מידידי אביה, שדמותו מהבהבת באחד הפרקים המוקדמים של הביוגרפיה של בל. ואף שמקובל לראות בחוג בלומסברי את המורדים בערכים הוויקטוריאניים, הרי מנקודת־המבט של היום בולטים יותר הקשרים שבין החוג הזה לוויקטוריאניות במיטבה מאשר סימני המרד.

קוונטין בל מיטיב לעמוד על קו המסורת הזה באופיה של וירג’יניה וולף ובאופי יצירתה: “…לאין מפלט היתה שייכת לעולם הוויקטוריאני, עולמם של הקיסרות, המעמד וזכויות־היתר” (עמ' 384) הרי זה רק אחד המשפטים הקובעים את השתייכותה לעולם שנגוז עוד קודם שנישאה ללאונרד וולף ונעשתה הסופרת החדשנית, שלא לדבר על כך שנעשתה, בהשפעת בעלה וחבריה, ל"סופרת שמאלנית", לסוציאליסטית, אף שזיקתה האמיתית לעולמו של מעמד הפועלים היתה אפסית, והדבר התגלה פעמים רבות, לעתים בסיטואציות של הומור גרוטסקי, המתוארות בספרו של בל. כך שאם נכון היה הדבר שאמרה וירג’יניה וולף, ולפיו השתנתה בשנת 1910 הרגישות האנושית, היא עצמה שייכת דווקא – וזה ודאי מנוגד למה שחשבה היא עצמה – אל הרגישות שהיתה ושאבדה, אם לא באמת בשנת 1910, כי אז ודאי כמה שנים לאחר מכן. היא שייכת לעולם הוויקטוריאני באותו אופן שמאדאם דה סֶוויניֶה, אחת מן הסופרות האהובות עליה (חיברה עליה מסה מקסימה ואף ערכה מסע צליינות לארמונה), שייכת למשטר שהיה – דווקא באפוליטיות המהותית שלה.

מעלתה של הביוגרפיה של בל, שעל אף שהיא מתרכזת בדמותה של הסופרת ובצמיחת היצירה שלה ומאבקיה עם הרומאנים שלה ועם כתיבתה בכלל – מאבקים הקשורים במחלת־הרוח שלקתה בה ושגם היא מתוארת ללא כחל וסרק – עולה מתוך הספר עולם מלא, עד שמשמעות חייה ויצירתה זוכה בהקשר הרחב ביותר. הדבר אמור הן בפרקי הראשית המתארים, למשל, את החוג של אנשי הספרות והאמנות של תקופת ויקטוריה שסביב ה"ליטל הולנד האוז" – בית סביה של הסופרת – וממילא מתגלה מעין חוג שהוא בשורתו של חוג בלמסברי – ויותר נכון: מתגלה המסורת האנגלית של הטרקלינים הספרותיים, מסורת השונה למדי מזו הצרפתית, ואפילו היא מחקה אותה בעיצומה. וכמובן, ההקשר המתואר במלאות הרבה ביותר הוא הקשרו של חוג בלומסברי, שהמחבר הוא, לאחר ככלות הכל, אחד מבניו, מי שנולד מתוכו ועוצב בו ויכול לראות את עצמו בבחינת “מקור ראשוני” (כפי שהוא כותב בפתח ספר אחר משלו, המונוגרפיה “בלומסברי” משנת 1968).

חוג מהולל זה זכה ליותר תהילות ויותר השמצות מכל קליקה ספרותית אחרת בעולם הספרות האנגלו־סאכסית המודרנית – היו שהצביעו עליו כעל ה"אליטה" החשובה מכולן, והיו שראו בו חבורה של סנובים ואפילו של פושעים (כניסוחו של בל במונוגרפיה הנ"ל). בל מציין בביוגרפיה שלפנינו שכבר בשנת 1917, כלומר רק בראשית קיומו של החוג, הוא “התחיל כבר מסגל לו גוון של קיום מיתולוגי” (עמ' 243), והוא אולי אחד המיתוסים הספרותיים המפרים ביותר של המאה (מפרים קודם כל את כותבי הזיכרונות, חיבורי־הסמיכה וכיו"ב). אין ספק שהיתה זו חבורה של אנשים שונים מאוד, רק בחלקם הקטן מרתקים ורבי־כשרונות. מי בדיוק היו בחבורה, ומי רק בשוליה או מחוצה לה – על כך ניטשים ויכוחים גדולים, אך ודאי שווירג’יניה ואחותה ונסה היו המרכז שלה, וכך גם דמויות כליטון סטריצ’י ודזמונד מק־קארתי. רבים מן ה"בלומסבריס" היו כשלונות או כשלונות־למחצה ברוח אנגלית מאוד – וכמה מהם (כגון מק־קארתי) זוכים לדפים מרתקים אחדים בביוגרפיה של בל. הדמות האהובה עלי ביותר מדמויות השוליים של בלומסברי – המתרגם הגדול של השירה הסינית, ארתור ויילי – זוכה רק לאיזכור חטוף.

“…כך אני עשויה שדבר איננו נעשה לי ממשי עד שאני כותבת אותו” – כתבה וירג’יניה וולף בזיכרונותיה על ג’וליאן בל, אחיו של המחבר, המובאים כאחד הנספחים לספר (עמ' 488). נראה שאמנם כזאת היתה: המציאות – ה"עובדות" בלשונה – צריכה היתה ללבוש את דמות הרפאים של המלים כדי להתגלות לה, ל"חזון" שלה. היה זה מקור הכוח שלה ומקור החולשה והמחלה, מקור היצירה שלה.

לעברית תורגמו כמעט כל ספריה הבדיוניים של וירג’יניה וולף (להוציא “המסע” ו"יום ולילה", כמדומה) ויש לה קהל קוראים – אולי בעיקר קהל קוראות – שישיש על הביוגרפיה של בל, בתרגום מצוין, בפרוזה עברית עשירה והדורה כראוי. על השיבושים המעטים – במעתק שמות (צ"ל נוריץ' ולא נורוויץ', לדוגמה) ותרגום של כותרות אחדות (צ"ל “על אי־ידיעת יוונית” ולא “על שאינו יודע יוונית”) מפצים חידושים נחמדים (“שֶפֶרוֹנית” במובן של אשה המלווה זוג נאהבים), ובכלל הם בטלים בששים לנוכח העבודה המדויקת והמעולה שהושקעה בספר. אגב, עדיין מחכה הקורא העברי לקובץ מסות של וולף, אף שמסות רבות שלה התפרסמו במשך השנים בכתבי־עת שונים, ואף קיים תרגום של מבחר מסותיה מעשה ידיו של המשורר נח שטרן (כתב־היד מונח בגנזי הוצאת עם עובד).