השרים היותר מלומדים בממשלת תאצ’ר נזכרו אולי, בעקבות האסון באיצטדיון בשפילד, בתפקידי הספורט בהיסטוריה; בביזנטיון, למשל, שנוסדו בה שתי המפלגות היריבות הגדולות על־יסוד ההשתייכות למועדוני־ספורט שונים

שלושה ימים לפני המוות ההמוני באיצטדיון הילסבורו, החליטה התאחדות הכדורגל האירופית להחזיר למשחקים ביבשת את מועדוני־הכדורגל האנגליים שהורחקו מהמשחקים האירופיים לאחר המוות ההמוני באיצטדיון היזל בבלגיה, שגם בו היו חברי המועדון של אוהדי קבוצת ליוורפול הגורם המרכזי.

אחרי אסון הילסבורו, אמר נשיא ההתאחדות האירופית, ז’אק ז’ורז‘, ששוב התגלו אוהדי המועדון של ליוורפול כחוליגנים, כחיות שהותרו מכבליהן והן משתלחות פרא בכל אשר סביבן. הוא אף הוסיף ודיבר על המראות בטלוויזיה, על הפנים המשולהבות, על העיניים הפראיות, היוצאות מחוריהן וכו’ וכו‘. עד־מהרה התקבלו דבריו בביקורת מוחצת מפי האנגלים הנעלבים: “הבורות והרשעות של הצרפתי השמן הזה הם מעבר לכל בוז”, אמר מנהיג סוציאליסטי ממועצת העיר ליוורפול על עמיתו האירופאי. שר הפנים הבריטי, דאגלס הרד, הדגיש שהאנשים הנפגעים שהוא והגב’ תאצ’ר ביקרו בבית־החולים בשפילד אינם חיות פרא אלא בני־אדם שסבלו סבל רב. הכל הדגישו בתגובותיהם על דברי ז’אק ז’ורז' כי בהילסבורו, שלא כבהייזל, לא היתה אלימות, ובכל מקרה לא אלימות מכוונת.

האלילים וסמלי מעמדם    🔗

אכן, נראה שז’ורז' לא דייק בדבריו: המראות בטלוויזיה על מה שהתחולל באיצטדיון הילסבורו היו שונים למדי מאלה שנראו באיצטדיון הייזל. אמנם כן, שם הונפו הידיים, הרגליים בעטו והעיניים צמאות־הדם יצאו מחוריהן – כל אלה דימויים של חיות פרא – ואילו מראות האנשים הנמחצים למוות כנגד הגדרות בהילסבורו העלו על דעתי בעיקר דימויים דתיים, דימויי פאסיון, דימויי מוות בייסורים של קדושים מעונים. אמנם גם בצילומים שראיתי אני נראו עיניים יוצאות מחוריהן, כמו בהייזל, אבל לא בתאוות רצח אלא מתוך מיתה בייסורים קשים. מוות על קידוש הכדורגל, כפי שאמרו ראשי מועדון ליוורפול, כשהחליטו שהמשחק שהופסק (שלא כבהייזל) ישוחק שוב, והפעם לזכר הקורבנות “שמסרו את נפשם למען הכדורגל ולמען המועדון שלנו”.

המינוח הדתי הוא במקומו. תמונות הזוועה הללו, שמעטות כמוהן באכזריות שפלה אפילו באלבום־הזוועות העשיר של תקופתנו, מעלות יותר מכל מחשבות על דת ועל קנאות דתית. אין ספק שהכדורגל באנגליה ובארצות אחרות נעשה זה־כבר לתחליף – אולי אפילו יותר מתחליף – לדת המונית, בפונקציות הקדומות ביותר והיסודיות ביותר שלה. האלילות, שיסודתיה לא נעלמו גם מן הדתות המונותאיסטיות, חוזרת בתרועת ניצחון בדת הכדורגל, ובעיקר: היא חוזרת בדת האלילות, בגילומה העממי, האקסטטי והפי רוץ ביותר.

ליהרג למען המועדון    🔗

בשביל האוהדים, השחקנים הם אלים, המועדון הוא מקדש, האיצטדיון אתר של פולחן משולהב, שבו נעלמות עכבות כלשהן, שהוא פגאני ביסודו ובמהותו. יתר על כן: גם המועדון עצמו מודע לפונקציות אלו, וזה ההסבר לכך שהשחקנים משתכרים מיליוני לי"שט גם כאשר למועדון עצמו אין כסף לתיקוני האיצטדיון שלו. כי האליל זקוק לכל סמלי המעמד של האלילים, ומעל לכל, דרוש לו שכר המייחד אותו מעל לבני־התמותה.

האופי הדתי של ההשתייכות למועדון הכדורגל מודגש על־ידי מנהלי המועדונים עצמם, מראש ובמכוון. המועדון הוא יותר מאוהל־מועד, זה מקדש, או במלה הרומית הפגאנית המתאימה יותר: FANUM, זו המלה שנגזר ממנה שם התואר פנאטי; תרגומה במלה קנאי מוסר רק חלק מתוכנה. אכן, למען המועדון מותר אף צריך ליהרג, למסור את הנפש. הצד הספורטיווי של העניין נבלע ונשכח זה־כבר. הרוח הספורטיווית האנגלית היא עניין למיתוס הכרוך במיתולוגיה הכוללת של האריסטוקרטיה האנגלית. ואילו החוליגנים האנגלים הם בני המעמדות הנמוכים, הם, פשוט, המון עובדי־האלילים הרגילים. אילו עיניין אותם המשחק, היו יושבים מול מסך הטלוויזיה וצופים בו. אבל לא. מה שמעניין אותם, מה שהכרחי בשבילם, הוא להשתתף בגופם בטקס, לשבת, ובעצם לעמוד, בחלק המוקצה להם ביציעים.

אלה שמנגד, ביציעים המוקצים ליריבים, אוהדי האל הנגדי, האנטי־כריסט, הכל מותר לעשות כדי לבזותם ולסלקם. באיצטדיון הייזל היה מותר להרוג את אוהדי האל הנגדי, ולכן הותרו הקנאים מכבליהם. בהילסבורו נדרש קורבן מסוג אחר, נעלה יותר: מות הקדושים המעונים למען המועדון. אפשר כבר לדבר היום על מגמות פונדמנטליסטיות בדת־הכדורגל, המתגברות במקביל לפונדמטליזם המוסלמי, היהודי וכו'.

חשיבותה של עמידה    🔗

יש לי הרושם שהפעם, שלא כבעקבות הייזל, נבהלה ממשלת אנגליה באמת. דת הכדורגל היא בעליל תופעה חמורה יותר מכל הדתות המודרניות הקמות ונמוגות, אולי אפילו יותר מן הסוציאליזם. השרים היותר מלומדים בממשלת תאצ’ר נזכרו אולי בתפקידי הספורט בהיסטוריה, בביזנטיון, שנוסדו בה שתי המפלגות היריבות הגדולות על יסוד ההשתייכות למועדוני ספורט שונים.

אנגליה אינה רחוקה מהמצב הביזנטי הזה, ועל כן מזדרזים החכמים לתקן תקנה לפולחן המסוכן. קודם כל, הם אומרים, צריך לבטל את מקומות העמידה באיצטדיונים. והרי סוגדי הכדורגל דווקא אוהבים לעמוד. כך קל להם יותר לעבוד את אלוהיהם בתרועה ובהנפת ידיים! ואתה נזכר שוב בימי הביניים המוקדמים, כאשר תנוחת העמידה הזקופה בתפילה, שהנוצרים נחלוה מן הדתות הפגאניות, הוחלפה בתנוחת הכריעה האקסטטית פחות, המעוכבת, המופנמת.

היקבל הכדורגל האנגלי את התקנות החדשות, המבקשות לעדן ולעכב את דחפי הדת האימתנית הזאת, התובעת קורבנות כה רבים? הפולמוס הסוער רק נפתח, אבל כבר ברור שתיאולוגיה חדשה צומחת כאן, והאדם ניצב ביסודה, ראשוני והיולי, כמלפני מאות ואלפי שנים, בלי שנגעה בו התרבות על עכבותיה, ולוא נגיעה קלה שבקלות.

21.4.1989