מכתבים מאנגליה, הארץ - 7.3.86

דייוויד לאו (1891–1963) היה הקריקטוריסט הגדול ביותר של העיתונות האנגלית במאה זו. יש המפליגים ואומרים לאו היה הפובליציסט הגדול ביותר של התקופה הסוערת בין שתי מלחמות העולם, היחיד שראה דברים כהווייתם, בעת שעיני רבים כל כך היו סומות, היחיד אשר לפרשנותו נודע ערך היסטורי. כיום, אוצר הקריקטורות של לאו היא עדות היסטורית ראשונה במעלה לשנות־מפתח בתולדותיה של אנגליה ושל המערב כולו: יתכן שלימים די יהיה באוצר רישומים זה לשמש להיסטוריון לכתיבת היסטוריה של שני העשורים האפלים שבין סיום מלחמת העולם הראשונה ופריצת מלחמת העולם השנייה, ואולי ביחוד של העשור שו.ה. אודן כינה “העשור האפל, הנכלולי”, הלא הן שנות השלושים הרות האסון. כיום נדמה שללאו נודע התפקיד המסורתי של הליצן בטרגדיה: הוא היחיד שהעז לומר את האמת. גם הוא, כליצנו של המלך ליר, ידע להרגיז את אדוניו רוגז רב – אך בסופו של דבר רוגז־שווא, כי ליצן הוא ליצן, אפילו שעה שאדוניו מגוחך פי אלף ממנו. אל הדימוי הזה אחזור עוד בהמשך.

לאחרונה צוין פועלו של לאו בשורה של אירועים. בראש־וראשונה נפתחה תערוכה מקיפה של עבודותיו ב“גלריה הלאומית לדיוקנאות” – מוזיאון לא־גדול המסונף ל“גלריה הלאומית” הגדולה אשר בכיכר טרפלגר. לתערוכה ניתן השם “הקולונל בלימפ וחבריו: קריקטורות של סר דייויד לאו 1891־1963”. את התערוכה ארגן “המרכז לחקר הקריקטורה” שבאוניברסיטת קנט אשר בו שמורות יותר משלושת אלפים קריקטורות של לאו (רישומים אחרים ניתנו לתערוכה על ידי משפחתו לאו). עם פתיחת התערוכה פורסם ספר על לאו (מאת קולין סיימור־יור וג’ים שיף. בהוצאת סקר אנד ורבורג) ושורה של מאמרים הנוגעים ללאו פורסמה בעיתונות, מתוכם ראוי ביחוד לציון המאמר המרתק של אדריאן סמית שפורסם בחוברת “אנקאונטר” (דצמבר 85') על “לאו והלורד ביוורבורק: הקריקטוריסט ובעל העיתון”. למסכים יצא גם מחדש סרט מימי מלחמת העולם השנייה בשם “חייו ומותו של הקולונל בלימפ”, סרט השואב את השראתו מעולם דמויותיו של דיוויד לאו ואשר עלייתו הראשונה למסכים, בעצם ימי מלחמת העולם השנייה, היתה מלווה באחת השערוריות הפנימיות הידועות ביותר באנגליה, שערוריה שסביב נושא חופש הדיבור בעתות מלחמה אשר בה היה מעורב צ’רצ’יל (והמזכירה הרבה לא־נשכחות לישראלים!). מכלל המפעלים ההיסטוריוגראפיים הללו, ובראשם תערוכת לאו, עולה דיוקן גדוש, מזוית־ראייה לא רגילה, של פרק סבוך ועגום מאין כמותו, רב סתירות וחידות, בהיסטוריה המודרנית – ושל אמן מיוחד־במינו המשקיף על הפרק הזה וגיבוריו בעין חדה ומיטיב להעביר את מסקנותיו הן במכחולו המיומן להפליא והן בעטו השנון כמעט באותה מידה. בין השאר תרם דיוויד לאו גם מלה לאוצר הלשון האנגלית: המלה היא “בלימפ” (המצויה במלון אוכספורד הגדול) וכמה מלים הנגזרות משם זה, שם גיבורו הידוע ביותר של לאו, סמל הפטריוטיות האטומה, הראקציוניות האווילית, הביטחון העצמי הנבער מכל דעת, הצביעות והצדקנות.

בדמותו של הקולונל בלימפ יצר לאו גיבור קומי גדול – שעוד היום אפשר לזהות את קווי־דמותו, ולא רק בקרב האנגלים, דמויות של סדרות טלוויזיוניות כמו אלף גארנט (באנגליה) או ארצ’י באנקר (בסידרה האמריקאית שנצפתה גם בארץ) הן צאצאי דמותו של הקולונל בלימפ. הקולונל בלימפ היתה האנאלוגיה הבריטית לפאשיסטים של היבשת, לאלה שהעלו לשלטון את מוסוליני ואת היטלר שגם הם הירבו להעסיק את לאו. בקריקטורה מנובמבר 1935 העמיד לאו את הקולונל שלו על דוכן הנואמים תחת הכותרת “הצביעו בלימפ”. בטקסט הסמוד לדמותו, זו אשר לה שני גדילי־זקן מחודדים דמויי ניבים חדים, נאמר: “תוך היענות לבקשות הרבות הסכים הקולונל בלימפ להעמיד עצמו לבחירות, על יסוד מדיניות היד החזקה המקובלת עליו, מדיניות של הריגת הפוליטיקאים הזוטרים והקמתה של דיקטטורת הקולונלים לשם שימורה של הדמוקרטיה”. למותר לציין שידו של הקולונל מורמת במועל מוכרת היטב. באותו גיליון של “איוונינג סטנדארט”, שבו התפרסמה קריקטורה זו, התפרסם מאמר־מערכת הקורא להכיר ביתרונות הממשיים שהביא לגרמניה משטרו של “הר היטלר” ולא להפנות עורף לגרמניה המשגשגת תחת משטר זה – “ויהיו כמה גילויים שלו לא־נעימים לנו ככל שיהיו”

בשנת 1944 כתב ההוגה הדתי וחוקר־הספרות סי.אס. לואיס "יתכן מאוד שהיסטוריון־העתיד, כאשר יישאל מה היה הביטוי האופייני ביותר של המזג האנגלי בין שתי המלחמות, ישיב בלא היסוס “הקולונל בלימפ”.

אם היו הקריקטורות של לאו בשנות השלושים בבחינות איורים סרקאסטיים של מאמרי־המערכת באותו עיתון שבו הן התפרסמו – הרי זה אופייני לדרכו של לאו בכללה בעיתונות האנגלית וביחוד ליחסיו עם הלורד ביוורברוק. ביוורברוק, אחת הדמויות הפעילות ורבות־ההשפעה על הבימה הציבורית האנגלית בין שתי מלחמות העולם (אף שהוא היה כבר שר בממשלה האנגלית בזמן מלחמת העולם הראשונה), היה איל־עיתונות, בעל רשת עיתוני־אקספרס ובתוכם ה“איוונינג סטנדרט”. הוא היה דמות יחידה־במינה ששבתה בקסמה אנשים רבים, ועד היום מופיעים לעתים קרובות ספרי־זכרונות על אודותיה. הוא היה איש־ימין מובהק, אלא שיותר מכל אהב את חברתם של אנשי־שמאל מבריקים. ביוורברוק קירב אליו אנשי־לייבור דוגמת מייקל פוט וא.ג'.פ. טיילור, ההיסטוריון שנעשה למעריצו המושבע ולימים חיבר את הביוגרפיה הנרחבת שלו – והוא קירב אליו גם את דיוויד לאו שהיה סוציאליסט מנעוריו. והנה, כשם שביוורברוק אהב אנשי־שמאל, כך הגה לאו חיבה יתרה, לא נדירה אצל שמאלנים מיוחסים, אל אנשי הממון והאצולה. הוא נהנה מאהדתו של ביוורברוק ונעתר חיש־מהר להצעתו להיות הקריקטוריסט הבלעדי של עיתוניו, ומעל לכל של ה“איוונינג סטנדרט” הנפוץ ביותר. אכן, עיתון זה נעשה לנפוץ ביותר הודות לרישומיו של לאו שהחלו להופיע באמצע שנות העשרים. לאו דאג לכלול בחוזה ההעסקה שלו סעיף האוסר על התערבות העורך או הבעלים בקריקטורות שלו, ולורד ביוורברוק, שתמיד התאמץ להוכיח את רוחב־אופקיו, באמת מעולם לא התערב בתכני הקריקטורות, אף שלעתים קרובות, ואף על פי הרוב, היתה דעתו הפוכה מזו שהביע לאו. במאמרי־המערכת באה על ביטויה דעת המערכת הימנית – לעתים קרובות ה“בלימפית” לעילא ולעילא – ואילו בעמוד הקריקטורות היו הדעות הללו מושמות ללעג וקלס.

כאמור, נראה שלא רק לאו הילך קסם על ביוורברוק, אלא אף ההיפך הוא הנכון: לאו גם הוא הוקסם, כרבים אחרים, מן המיליונר קטן־הקומה. הוא הירבה להופיע בקריקטורות שלו, ובדמות שהופיע בה נחרט בזכרון הקורא האנגלי: גמד בעל ראש אדיר שתמיד תקועה באוזנו שפופרת טלפון. ביוורברוק הגן תמיד על לאו, אף מפני אנשי משרד החוץ הבריטי שביקשו לא פעם מבעלי ה“איוונינג סטנדרט” לחוס קצת על היטלר, שדיוויד לאו התעלל בו עד בלי די… הלורד האליפאקס אף הזמין את לאו לשיחה אחרי פגישה עם “הר היטלר”, שבה התברר כי הקריקטורות של לאו מרגיזות את השליט הנאצי יותר מכל שאר הפרסומים נגדו בעיתונות האנגלית… האליפאקס, שר החוץ, ניסה לדבר על לבו של לאו – לפני כן ניסה לדבר על לבו של ביוורברוק, ובלא הצלחה – למתן מעט את התקפותיו של הקריקטוריסט על “היט” (מוסוליני היה קרוי אצל לאו בשם החיבה הכלבי “מוסו”). מובן שאחרי השיחה הזאת הגביר לאו את ההתקפות על “הר היט”.

בכל מקרה, יש להעיר שהיחסים המיוחדים בין דייויד לאו לביוורברוק מקורם היה, לדברי המאמר ב“אנקאונטר” הדן בכך, בהיות שניהם אנשים שהופיעו על הבמה הבריטית מבחוץ, ומבטם היה ונשאר מבטו של הזר האמביציוזי, בעל היחס הדו־ערכי לחברה שבה הוא פועל. שהרי כשם שלורד ביוורברוק בא מקנדה (שמו המקורי היה מאקס אייטקן), כך הגיע לאו מן הקצה השני של חבר־העמים: הוא יליד ניו־זילנד שראשית דרכו כקריקטוריסט היתה באוסטרליה, וכבר בה הפליא לצייר ולרשום קריקטורות פוליטיות, ואף הוציא ספרי־רישומים. רישום אחד כזה נפל לידו של הסופר ארנולד בנט שהתפעל ממנו עד בלי די, ובעקבות התפעלותו הוזמן לאו לאנגליה. הוא בא אליה רק בשנת 1919, ואף שנשאר בה עד סוף ימיו תמיד ראה את עצמו כזר. בשנת 1957, שש שנים לפני מותו, אמר “אני בא מבחוץ… בלא כל יראת־כבוד כלפי מוסדות ודמויות שאין להן זכות ליחס של כבוד”. אכן, זה היה המוטו שלו: הוא לא ידע משוא־פנים בהתקפותיו. צ’רצ’יל היה מטרה שלהן, כשם שמעסיקו, הלורד ביוורברוק, הושם בהם לא פעם ללעג, ביחוד בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר ביוורברוק נעשה לשר בממשלתו של צ’רצ’יל. אלא שנדמה לי כי תמיד היה זה חוסר משוא־פנים המסורתי של הליצן: נדמה שלאו הגה גם חיבה לאלה שלא כיבד אותם.

“ייתכן שתרומתו המשמעותית ביותר של לאו היתה הקריקטורות שלו בשנות העשרים והשלושים שבהן עקב אחרי עליית הפאשיזם והתנבא לא פעם על ההרס שהוא יביא על העולם” – כותבים מארגני התערוכה בפתיח לקטלוג. והנה נבדל לאו גם מאנשי־השמאל האחרים בימים ההם בכך שלא חסך את שבט־מכחולו השנון גם מ“אבי העמים” הסובייטי. סטאלין מככב בצד היטלר ומוסוליני כאחד מאויבי האנושות בקריקטורות שלו. הוא התקיף רבות את הקומוניזם הסובייטי בכלל, וזה בתקופה שעדיין מקובל היה להתלהב מבריה“מ. אחת הקריקטורות המרשימות ביותר שלו מראה את הוצאתה להורג של בובה על־ידי גדוד חיילים סובייטים. היה זה בעקבות ההתקפה שהופיעה ב”פראוודה" על צעצועי־הילדים הבורגניים שמקומם לא יכירם בחברת העתיד הסובייטית.

האמת היא, שהמתבונן כיום בקריקטורות הללו על עידן־הרודנים מתמלא בתחושת אי־נוחות רצינית. נדמה היום שעריצים שטופי־דם אלה אינם נושא טוב לקריקטורה… יש תחושה של אנטי־קליימקס לנוכח הדמויות של “היט” ו“מוסו” ולנוכח “האור שאינו כבה בקרמלין” (שם אחת מקריקטורות־סטלין המוצלחות ביותר). ההומור בכלל אינו המדיום הנכון בשביל מפלצים אלה, וביחוד נדמה שמידת ההאנשה שאוצלת להם הקריקטורה, ואפילו ה“אכזרית” ביותר, היא מכת־בומרנג. קשה היום לצחוק מן הקריקטורות הללו, כשם שלא קל לצחוק מן ה“דיקטטור הגדול” של צ’פלין, ונדמה שמחזהו של ברכט “שווייק במלחמת העולם השנייה” (שבו מפגיש המחזאי את שווייק עם השליט הנאצי) הוא מן המוחמצים שבמחזותיו – כי מלחמת העולם השנייה משוללת בעינינו כל אופי קומי, אפילו זה שהיה למלחמה הראשונה… ההרגשה היא של חוסר־טעם יותר מאשר של סאטירה.

אלא שלאו מתעלה לעתים גם מעבר לזה. בקריקטורות הגדולות ביותר שלו הוא משיג אפקט שאינו עוד אפקט קומי. כזאת היתה הקריקטורה שפורסמה לאחר שנודע במערב דבר הסכם ריבנטרופ־מולוטוב. כאן נפגשים שני העריצים מעל גופת פולין השדודה, כשבפי האחד השאלה האדיבה “חלאת המין האנושי, אני משער?” ואילו השני שואל גם הוא בנימוס רב: “רוצח מעמד הפועלים, כמדומני?”. הקריקטורה קרויה “רנדה־וו” פגישת אוהבים.

פעילותו של דייוויד לאו מעלה את אווירת־התקופה באורח שאין דומה לו. והמבקר בתערוכה, הקורא במאמרים על אודות לאו, נדהם בראש־וראשונה מן השוני המוחלט מהרבה בחינות שבין אווירת התקופה הזאת, הקרובה כל כך, ואווירת ימינו אלה. כלום יתכן שכיום יתרגש שר־החוץ מקריקטורות כלשהן, כלום יתכן שיזמין קריקטוריסט לשיחה על אודות הצורה שבה הוא מטפל בראש־מדינה זרה?! הייתכן שהיטלר באמת רגז על הצורה שבה מצייר אותו דייויד לאו? הרבה השתנה מאז בארצות המערב בתחום זה של ה“מדיה”. הלורד ביוורברוק וחבורתו נראים כיום כאנשי ימי־הביניים, אף שרבים מהם חיים עוד היום.

אבל הרבה מעולמו של דיוויד לאו הוא רלוונטי עד מאוד גם לימינו. מעל לכל גם היום גיבור ההווייה של עמי מערב רבים הם מיני קולונל בלימפ. אמנם כיום אין צורך שקולונל בלימפ יהיה איש ימין דווקא, כיום הוא לעתים קרובות דווקא “שמאלני”. “פלוּ סה שאנז'” – אומר הצרפתי – “ככל שזה משתנה זה נשאר כמות שהיה”. בלימפ. בדומה לדמויות אפיות אחדות. הוא נצחי.