שנים אחדות לפני מותו עקר ריצ’ארד אֶלמַן, כותב־הביוגרפיות הגדול, לאוקספורד, כשהוא מוותר על משרה משתלמת יותר באוניברסיטה אמריקאית למען האפשרות לשהות בעיר שעיצבה את רוחו של אוסקר ויילד, ולכתוב באווירתה של העיר הזאת את הביוגרפיה השלמה ביותר – מה שקרוי ה"דֶפיניטיווית" – של הסופר שחיבר את כל הציטטות. ואמנם באוקספורד הזדמן לי לשמוע את הרצאתו של אֶלמן – אני זוכר שהופתעתי משום־מה ממבטאו האמריקאי – על הנושא “ויילד באוקספורד”. כעת אני מוצא את המשפטים הזכורים לי מן ההרצאה ההיא שמלפני כשלוש שנים בפרק השני של הביוגרפיה עבת־הכרס “אוסקר ויילד”, יצירתו האחרונה של אֶלמן שלחיבורה הקדיש כעשרים שנה.

אלמן מת במאי 1987, אך ממש לפני מותו הספיק עוד למסור את כתב־היד השלם של הביוגרפיה לידי המו"ל, המיש המילטון, ששילם בעדה את שכר הסופרים הגבוה ביותר ששולם אי־פעם בעד ביוגרפיה כלשהי – כרבע מיליון ליש"ט (זה מקרוב הושג שיא חדש כאשר הוסכם על סכום של כשלושה רבעי מליון לי"ש בעד ביוגרפיה של גורג' ברנארד שו שעתיד לכתוב מייקל הולרויד; הסכומים הגדולים הללו מוזכרים בעיתונות כסמלים של פריחות הביוגרפיה בשוק הספרים העכשווי).

במשך השנים היתה ציפייה רבה לביוגרפיה של ויילד מפרי עטו של אלמן, שיש הרואים בו את גדול כותבי הביוגרפיות במאה הזאת, ומי שנודע בייחוד בביוגרפיה על ג’יימס ג’ויס. אלמן התרכז בעבודתו המחקרית – ככל שאפשר לדבר על התרכזות כשמדובר בדמויות שכתבו ספרות ענפה וספרות ענפה עוד יותר נכתבה סביבן – במחקר חייהם ופועלם של סופרים אנגלו־איריים: על ג’ויס ועל ייטס כתב ספרים אחדים, על סמיואל בקט מסות ומאמרים רבים, ובאוסקר ויילד ראה את המקור הגדול של הספרות האנגלו־אירית המודרנית הזאת. ואם ברגע הראשון אין רואים את הזיקות שביך דמויות כמו ג’ויס או ייטס או בקט לבין אוסקר ויילד – הרי שאלמן כתב הרבה על הזיקות הללו, ואף הקדיש ספר מיוחד לתיאורה של הזיקה הכוללת הזאת (ספרו הלפני־אחרון, “ארבעה דבלינאים”).

גם ב"אוסקר ויילד" רבות ההצבעות לזיקות הביוגרפיות והספרותיות שבין ויילד לשלושת הסופרים האנגלו־איריים הנודעים המאוחרים ממנו. כבר בעמוד הראשון של הפרק הראשון מזכיר אלמן שוויילד ובקט הלכו לאותו בית ספר תיכון בעיירה האירית אֵניסקילֵן: “אין בית ספר בעולם המחנך אוסקר־ויילדים. אך בית הספר ‘פורטורה’, שעודנו קיים ופורח, ראוי לציון כבית ספר שהוציא מתוכו לא רק את ויילד אלא גם את סמיואל בקט”. לאורך הספר מרבה אלמאן להזכיר את כתביהם של ייטס וג’ויס המתייחסים לוויילד או אף הנוטלים מוויילד (כולל משפטים אחדים ב"יוליסס" שמקורותיהם בזכרי־ויילד שזכר ג’ויס).

על אף גודלה ועוביה הרב, על אף עיסוקים דחופים יותר, לא יכולתי לוותר על קריאתה של הביוגרפיה הזאת שהופיעה לאחר מות מחברה, וזכתה לקבלת־פנים מעורבת, ואף לתגובות של אכזבה ניכרת. כך לא יכולתי לוותר אי־אז על שמיעת ההרצאה הנ"ל, שכאשר יצאתי ממנה לא יכולתי להמנע מתמיהה מסוימת: האומנם מוצא אלמן השראה לכתיבה על נעורי ויילד בעיירה האנגלית הרגילה, העלובה והוולגארית, שהיא אוקספורד של היום? אני עצמי עסקתי אז בתירגום הדיאלוג של ויילד “המבקר כאמן” (בהזמנת “ספריית פועלים”, לסדרת “טעמים”) וקירבתה של אוקספורד לא היוותה כל מקור השראה לתרגום: הייתי צריך להסתפק בהברקותיו של ויילד כמות שהן. אגב, הפליאה אותי מידת האקטואליות שלהן, מידת ההתאמה שביניהן לבין התיאוריות הביקורתיות החדישות ביותר (אחר־כך למדתי לדעת שאחד מראשי המדברים של אסכולת ה"דֶקונסטרוקציוניזם" האמריקאית – הרולד בלום, מאנשי אוניברסיטת יֵיל – רואה ב"המבקר כאמן" את אחד הטקסטים המייסדים או המבשרים של אסכולתו, ובאוסקר וויילד עצמו את מבשרו של ז’אק דֵרידֶה).

הגילוי הזה החדש שגיליתי לעצמי – ההתלהבות החדשה לווילד – הביך אותי גם במקצת, שכן דימיתי שהתגברתי זה כבר על אהבת־הנעורים הזאת שלי למכתמים ולפארדוקסים קלי־הדעת של הדבלינאי השנון. הרי זו היתה התלהבותי הספרותית הראשונה, הילדותית מכולן. עוד קודם שמלאו לי עשר, עוד בפולניה, קראתי את הספר “מלך החיים” מאת הסופר הפולני יאן פאראנדובסקי, ספר על חייו של ויילד שהיה לחוויית־הקריאה גדולה ביותר של ילדותי. ויילד לא הניח לי מאז במשך שנים, קראתי בכל כתביו שיכולתי להשיג, קראתי גם בכל ספר על אודותיו שנקרה לידי. יתר על כן: לאחר שהעניין הזה, האופייני אולי לילדוּת מזרח־אירופית (נדמה שבמזרח־אירופה התמיד והתקיים יותר מבכל מקום אחר פולחן־ויילד נלהב ביותר, ואנאכרוניסטי עד גיחוך!), פקע כמו מעצמו – ולא עוד העזתי להשמיע באוזני חברים את הלצותיו של ויילד ולדמות את עצמי בהזיותי מהלך בכיכר פיקדילי כשפרח פרג או שושנה בידי – הוספתי לקרוא ביוגרפיות חדשות של ויילד.

מין כוח־אינרציה גרם לכך, כוח המביא אותי לפעמים להתעניין בדברים רבים שבהם אינני מתעניין כלל (אני […]¹, מודע לאבק האֵפוריסטיקה הויילדיאנית שמצוי במשפט האחרון הזה, אבק שהתיישב, אל נכון, לתמיד על סגנוני באשר הוא. וכך קראתי את הביוגרפיה מאת פיליפ ז’וליאן, עוד קודם לכן את ספרו היפה של הֶסְקֶת פירסון (שתורגם לעברית לפני שנים)), את ספריו של מונטגומרי הייד, וכו' וכו'… הייתי שבע כבר לחלוטין, דמותו של אוסקר כבר הגעילה אותי קצת, הסכמתי כמעט עם מבזיה הוויקטוריאניים והאחרים (עם מסתה השנונה של מרי מֶק־קארתי “אִי החשיבות שבהיות אוסקר”). ויילד היה בעיני לדמות נלעגת, כמעט מכוערת. תמצית הטעם הרע. לזכותי ייאמר שמעולם לא נטיתי חיבה ל"תמונתו של דוריאן גריי".

והנה אחרי כל זה, אחרי שאני מכיר בעל־פה כל מכתם שלו, לאחר שהפאראדוקסים המאֵכניים הללו יצאו לי כבר מן האף, לאחר שחיי אוסקר עצמם מוכרים לי לזרא – לא יכולתי לוותר על קריאת הביוגרפיה הסופית הזאת מאת ריצ’ארד אֶלמן. באמת, רק משהו דֶפיניטיווי בתכלית יכול לשחרר אותי, חשבתי, מאחיזתו של הענק המכוער הזה, חובב הילדים ושודד נפשותיהם… וכך, מתוך מין עליצות יגעה, קראתי את שש מאות העמודים הללו: עוד הפעם (האחרונה?) על אוסקר ויילד.

השאלה הראשונה היא: האם יש בביוגרפיה הזאת חידוש? האם יכול היה ריצ’ארד אלמן להוסיף משהו לתולדותיה של דמות שנכתב עליה הר אדיר של ספרים וזיכרונות, שבאמת כל רגע בחייה תועד ואוסף איגרותיה זכה למהדורה הנוקדנית ביותר שזכתה לה תכתובת של סופר כלשהו מעולם (אלמן מטעים את היותה של מהדורת “איגרות אוסקר ויילד” בעריכת רוּפֶרט הארט־דייוויס פלא אמיתי של אמנות־הההדרה באשר היא)?

רבות מן התגובות הנכזבות מן הביוגרפיה של אלמן מתמקדות בכך שאין כאן שום דבר חדש. אכן: לכאורה זה נכון. הסכֵימה של החיים הללו ידועה היטב והביוגרפיה החדשה חוזרת עליה בהכרח ואלמן אף חוזר על ייחוס דגם הטרגדיה הקלאסית לחיים אלו שבעליהם אמר עליהם (האם אעז לחזור על זה? ציטוטי ויילד מותרים – או צריכים להיות מותרים – רק תמורת קנס!) שגאוניותו הוקדשה להם, בעוד כשרונו בלבד הוקדש ליצירותיו הספרותיות. גם בפרשנות הסופית של משמעות דמותו של ויילד אין אלמן מחדש: הדמות שהקדימה את זמננו, “השייכת לעולמנו יותר מאשר לעולמה של המלכה ויקטוריה” (אחרית־דבר), דמותו של משנה־הערכים הגדול, השווה בכך לניטשה (הקבלה שערך תומס מאן במסה על “הפילוסופיה של ניטשה לאור ההיסטוריה החדשה”), מוכרת מאותם ספרים מעטים שעסקו בוויילד ובתאוריות שלו “ברצינות” (הרצינות הראויה? שאלה גדולה).

בכל זאת, “אוסקר ויילד” של אלמן הוא ספר נהדר, שגם חובבי ויילד ותיקים, ואף חובבים נכזבים (וראה לעיל), יתענגו עליו ולא יוכלו, אולי בייחוד הם, לפסוח אפילו על חצי משפט בכרך הענק הזה. וזאת בלא קשר לפולמוס המתפתח עדיין על מידת החידושים שיש בביוגרפיה הזאת, שהרי כנגד אלה שטענו כי אין כל חידוש קמו כבר אלה המצביעים על חידושים רבים שהצליח אלמן להעלות במחקריו ובחיפושיו שכמו תמיד הם מפליאים בדקדקנותם. אמנם אציין כאן משהו שהיה חידוש לדידי: פרשת הידידות שקשר אוסקר ויילד בתקופתו האחרונה בפאריס, בהיותו גולה נידח, עם הקצין אסתרהאזי, הוא האיש שביצע באמת את מעשה הבגידה שבגללו נשלח דרייפוס לאי השדים! מתוך הידידות הזאת שוויילד שמח עליה – אסתרהאזי עצמו נטה לראות בוויילד חבר לגורל (“שנינו המעונים הקדושים הגדולים ביותר של האנושות” אמר ויילד), שכן הוא ראה את עצמו כקורבן לא פחות מדרייפוס של פרשת־דרייפוס! – צומחת אנאלוגיה מעניינת בין משפט ויילד למשפט דרייפוס, ששניהם התנהלו בערך באותו הזמן. ויילד, אגב, היה לצדו של הבוגד האמיתי ולא לצדו של דרייפוס, הבוגד המתחזה. כמה פאראדוקסים נאים שזר סביב פרשה זו: “אסתרהאזי הוא מעניין הרבה יותר מאשר דרייפוס, החף מפשע. זו תמיד טעות להיות חף מפשע. להיות פושע הרי זה דבר המחייב דמיון והעזה” (באיגרת שמצטט אלמן).

אלמאן אינו מחדש, אך כל פרשה מוכרת – אפשר לומר: כל יום מוכר מחייו של ויילד – הוא מספר מחדש ומתוך פיתוח כה נרחב, ומתוך תיעוד כה עצום ודייקני, שהחיים הללו, “החיים הלא־אפשריים” או “החיים־נָמֵר” (מתוך האיגרת “ממעמקים”), זוכים בפלאסטיות עצומה. ויילד חי בביוגרפיה הזאת, והסיפור המוכר לעייפה מרגש מחדש, באמת בדומה לטרגדיות היווניות שאת עלילתן היה כל צופה אתונאי מכיר עוד קודם לבואו לתיאטרון, והיו מפתיעות ואף מהממות אותו אף־על־פי־כן. אלמן הצליח להקנות לדמות הזאת, שמשהו קצת גרוטסקי דבק בה (אולי בשל אלה שנהו תמיד אחריה?), את הממד הטראגי שהיא עצמה איוותה לה. יותר אפילו מאשר ל"ג’יימס ג’ויס" יש לביוגרפיה הזאת של אלמאן אופי של רומאן, ככל שהיא “מדעית” ומתועדת בכל משפט שלה, לא פחות מאשר הביוגרפיה על ג’ויס.

עוד דבר: לדמותו של ויילד יש משמעות שעל רקע העליות והירידות ברָצֵפציה הציבורית של ההומוסקסואליות. שמו קשור בנטיותיו המיניות באורח שונה מאשר כל סופר או אמן הומוסקסואלי אחר של העבר. שעה שאנו חושבים על מיכלאנג’לו או על פרוסט, או אפילו על קוואפיס, לאו דווקא ההומוסקסואליות שלהם עולה מיד בדעתנו, אך שמו של ויילד מעורר מיד אסוציאציה ל"אהבה שאינה מעזה לומר את שמה" (ככינויה בשיר של פרסי ביש שֶלי, כמדומני). עובדה היא שעורכי העיתונים ופינות־הספרות בטלוויזיה וברדיו באנגליה מסרו את “אוסקר ויילד” של אלמן לסיקור לסופרים או אמנים הידועים כהומואים מוצהרים ולוחמניים (גור וידאל ב"ט.ל.ס.", השחקן קֶנֶת ויליאמס, התגלמות האסתטיקה ההומוסקסואלית, בפינת הספרות של ערוץ שניים של הבי.בי.סי. וכו').

אלמן רואה בנהגיו המיניים של ויילד את אחד האספקטים של מרידתו בתקופתו, של היותו בראש־ובראשונה מורד ומשנה־ערכים. ייתכן שדמות זו של המיניות הוויילדית תהיה חשובה בימים אלה והימים שיבואו, כשקונוונציונליות חדשה, ניאו־ויקטוריאנית, תשלוט בתחום זה של יחס החברה (האנגלית ולא רק האנגלית) להומוסקסואליות.