אחת התופעות היותר־מעניינות והפחות־צפויות בחיי הספרות האנגלית של העת האחרונה היא התופעה שאפשר לכנותה, בשמץ של הגזמה דראמטית, בשם “שובו של אוסקר ויילד”. במשך עשורים רבים נדמה היה שויילד לא יחזור עוד אל המישור של הביקורת הרצינית, או הספרות הלא־טריויאלית בגילוייה השונים. במשך השנים היו מופיעות עוד מפעם לפעם ביוגרפיות של הקדוש־המעונה של ההומוסקסואליוּת האסתטית או האסתטיקה ההומוסקסואלית אך נדמה היה שביוגרפיות אלה מדיחות עוד יותר את ויילד לתהום הטריויאליות העיתונאית. נדמה היה שויילד קבור סופית מתחת לאגדת־חייו שנלעסה שוב ושוב במשך השנים ומתחת לכמה אפיגראמות שהשנים לא היטיבו עמן. ואם בשנות העשרים עוד מצא איזה מבקר נותן־טון צורך להתייחס אליו כדי לזלזל בו – דומני שאף ת. ס. אליוט מצא לנחוץ לכתוב כמה מלות־פיטורין צוננות למורשתו של האסתטיקן הדקאדנטי קל־הדעת, החקיין המגוחך משהו שיראת־אלוהים לא היתה בלבו ככל שהתחזה לישו עצמו – הרי בשנות השלושים ואילך, עם נצחון האוונגארד (בשמו או בגילויו הזה או האחר), שוב לא טיפלה בו הביקורת כלל, ונדמה היה ששמו של ויילד שייך סופית לתולדות המינהגים והמישפטים הויקטוריאניים, ולאו דווקא לתולדות הספרות האנגלית. גם את הדראמות שלו העלו לעיתים רחוקות, אם בכלל, ועם העלאתה של המצויינת שבהן, “חשיבותה של רצינות”, בתיאטרון אמריקאי אחד, מצאה מרי מק־קארתי לנכון לציין את השגיאה שעשתה הנהלת התיאטרון ההוא בהזכרתו של יוצר ויצירה שאבד עליהם הכלח. שם רשימתה של מי שהיתה אז מבקרת־התיאטרון של ה"ניו יורקר" היה, כמובן: “אי־החשיבות של להיות אוסקר”. הקוראים יודעי־האנגלית יכולים לתרגם לעצמם את השמות הללו וליהנות עוד יותר מן הלשון־נופל־על־לשון שבהם.

האמן כמבקר    🔗

אך נדמה שבשנות השבעים והשמונים נשתנה משהו. תחייתו של ויילד הסופר ואף המבקר היא מסימני העת – הדקאדנס החדש, “שלהי המאה” העשרים. הדיה הגיעו, כזכור, אף לישראל, כאשר המחזה “שולמית” תורגם פעמיים תוך שנה אחת – בתוך זה פעם בידי פנחס שדה – ואף הועלה ב"הבימה". בבמות הלונדוניות השונות חודשו מחזות שונים של ויילד, אף הנשכחים לגמרי, דוגמת “ורה או הניהיליסטים” שהרבה עוקצים אקטואליים נמצאו בה. חבר סיפר לי אף על כך שעל במה נסיונית קטנה בלונדון הציגו זה לא כבר את הדיאלוג הפילוסופי־ביקורתי של ויילד “המבקר כאמן”, כשהבמאי מוסיף כמה גינונים הומוסקסואליים גלויים להתנהגותם של שני המשוחחים בדיאלוג הזה שכתב תלמידו ומעריצו המאוחר של אפלטון. יתר על כן: אחד מאנשיה הידועים והלוחמניים ביותר של ביקורת הספרות האמריקאית, הרולד בלום, מאושיות מה שמכונה אסכולת־ייל בביקורת, הצהיר שהדיאלוג הויילדי הנ"ל ראוי להימנות עם כתבי־הקודש של הביקורת האסתטית באשר היא, ובכך עשה את האפיגראמטיסט הקליל שנידרדר למעמקים לאחד מאבותיו של הזרם החדיש והאופנתי ביותר בביקורת הספרות, מבלי לדאוג כלל שת. ס. אליוט מתהפך לשמע ההצהרות הללו בקברו! מבקרים אחרים מן החדשים ביותר הלכו בעקבות בלוּם רב ההשפעה ומצאו אוצרות גנוזים אחרים בכתבי ויילד שרק לאחרונה לוּקטו כל רשימות הביקורת הקלילות שלו מתוך עיתון הנשים שערך (“עולם האשה”) והתפרסמו בספר שמהדירו (ריצ’ארד אלמאן) קרא לו (כמובן) בשם “האמן כמבקר”. נדמה שבקרוב יופיעו גילויים חדשים מתוך העיתונות הוויקטוריאנית, שהרי בשנות הזוהר הצטיין ויילד בשפיעה ובזריזות עיתונאית מדהימות: כותב היה על אופנות לבוש ועל התיסרוקות, על יינות ועל תבשילים, כשם שכתב על הפילוסוף הסיני הטאואיסטי צ’ונג־טסו – את הביקורת הזאת מכירים כבר אלה שקראו את הביוגרפיה של ויילד מפרי עטו של הסקת פירסון – ועל אהבותיו הגדולות בספרות היוונית והצרפתית.

לפני חודשים אחדים שמעתי באוכספורד הרצאה פתוחה לקהל מפיו של ריצ’ארד אלמאן, הביוגרף המהולל של ג’ויס. שם ההרצאה שנרשם בידיעון הוא שמשך את תשומת־לבי: “ויילד באוכספורד”. מכלל ההרצאה המאלפת, שהתפרסמה בינתיים, אפשר היה ללמוד שאלמאן מכין מונוגרפיה חדשה על אוסקר ויילד! לא רק שלא הכל נאמר על האסיר מכלא רדינג, הטעים אלמאן, אלא צפויים עוד גילויים רבים ומאלפים על אודותיו שיפליאו את העולם. ואם ניתן להסיק על פי עבודתו של אלמאן על ג’ויס, הרי גם ספר זה, שעוד זמן רב יעבור עד שתסתיים העבודה עליו, ישלב את הביוגרפיה עם הערכת היצירה מחדש, לאור מאה השנים שעברו מאז נתחברה בלב התקופה שויילד היה אחד ממייצגיה המובהקים, כשם שהיה קורבנה הנודע ביותר.

דומה שאופנת ויילד חדשה זו קשורה גם בחיבור קצר אחד של יוצר אופנתי (מלה ויילדית זו!) אחר: ח. ל. בורחס. המסאי והמספר הארגנטיני, שהתחיל את דרכו בספרות (בגיל 8) בתרגום “הנסיך המאושר” לספרדית, כתב מסה קטנה על ויילד שבה הביע את הקשר האישי העמוק שלו לסופר הוויקטוריאני. וכיוון שכבר כמה מחיבותיו והעדפותיו האקסצנטריות לעיתים של החכם הארגנטיני הפכו לצווי־האופנה, ודאי שגם למסה קצרה זו (המצויה כמדומני גם בתרגום עברי) השפעה מסויימת על תחיית־אלעזר ספרותית זו שויילד פילל לה בעודו בחייו, ולא זכה לה באותן שנים ספורות שעוד נועד לחיות אחרי שחרורו מבית הכלא של רדינג. ראוי אולי להביא את משפטי־הסיום של מסת־בורחס לסיום החלק הזה של הרשימה הסוקר את תחייתו של ויילד כתאורטיקן של הביקורת והאסתטיקה בכלל. “כמוהו כצ’סטרטון – כותב בורחס – כמוהו כלאֵנג, כמוהו כבוֹזוול, ויילד הוא בין אותם סופרים בני־מזל שאינם זקוקים ל’הסכמות' השונות של המבקרים, ולעיתים נדמה, שהם יכולים גם בלי ‘הסכמה’ של הקורא, והעונג שאנו מפיקים מן השהייה במחיצתם הוא רצוף ואף אין לעמוד בפניו”.

הצוואה האחרונה    🔗

אך דומני שהאות המאלף ביותר לתחיית העניין בויילד, הוא הספר שהופיע לפני חודשים אחדים בשם “צוואתו האחרונה של אוסקר ויילד” מפרי עטו של סופר ומבקר צעיר בשם פיטר אקרויד¹. הספר הוא, כביכול, יומן שניהל ויילד בשנת חייו האחרונה – 1900 – בעת ששהה בפאריס שבה גם מת ב־30 לנובמבר. זוהי סידרה של רישומי יומן שבהם סוקר ויילד את חייו ואת יצירתו מנקודת־ראותו של מי ששוב אין לו מה לומר, מי שהאמן שבו מת והוא מצפה עתה למותו הפיזי שהוא בעיניו נורא פחות ממות האמן שבו. ביומן הוא מספר גם על ארועי היום־יום הפאריסאי העצוב שלו, בריחתו המתמדת מפני התיירים האנגלים הלועגים לו, על בעיותיו הכספיות וכל כיוצא באלו. “הצוואה האחרונה של אוסקר ויילד” היא הספר שויילד מעולם לא כתב במשך שנותיו האחרונות בפאריס, שנות העוני והבידוד, כך מסכם את תאור הספר הדש שלו. ועוד על הדש המלצה של אחד העיתונים המכנה את הספר “פאסטיש מן הדרגה הגבוהה ביותר”.

אכן, ודאי: פאסטיש. חיקוי מושלם של סגנונו ו"קולו" של ויילד, עד לפרטים הזעירים ביותר של התחביר. כיוון שבחודשים האחרונים עסקתי בתרגומו של הדיאלוג “המבקר כאמן” לעברית, באתי באותו מגע שאין קרוב ממנו עם הטקסט והטקסטורה של הפרוזה הויילדית, המגע שבאמצעות התרגום. כך יכולתי להעריך את השלמות שבה קנה לו אקרויד את “קולו” של ויילד, עד שהאשלייה היא מושלמת באמת, והספר נעשה לספרו של ויילד בעליל, גם בהתאם לתורה האסתטית של בעל־האגדות הדקדנטי, תורה הפרושה ב"המבקר כאמן" ובמסות וכתבים אחרים שבהם מפליג ויילד בדברים על חשיבותה של המסיכה ועל אמנות־הפארודיה כאמנות הנשגבת ביותר. אקרויד הגשים כאן בעליל את האסתטיקה הויילדית, וממילא ספרו הוא גם – ובעצם בראש־וראשונה – ספר ביקורת, אף שלפי המינוח הז’אנרי המקובל עתה שייך ספר זה לספרות ה־faction הממזגת את האמת עם הבדיה ויש בה כדי לעורר בעיות והסתייגויות אחדות, ביחוד על פי המופתים האמריקאיים שלה (דוגמת ה"רגטיים" לדוקטורוב).

אקרויד משלב בספרו, באורח מחוכם ביותר, את הדיון בבעיית החיקוי שהעסיקה הרבה את ויילד והיא, בעצם, בעייתו של הספר הזה. כמה פעמים בחייו – כפי שמדמיינם אקרויד בספרו – ניתקל ויילד בחקיינים ובשחקנים המגלמים את… דמותו שלו. בשעת סיור־ההרצאות בארה"ב הוא מגיע לעיירה שבה שוהה כבר זה ימים אחדים “מר אוסקר ויילד” – שחקן המגלם את דמותו להנאת הקהל (שאולי יהנה פחות מהופעתו של המקור). חילופי דברים משעשעים־עמוקים עולים כאן בין השחקן והמקור, ובסופם האפיגראמה הויילדית למהדרין: “החיקוי משנה את המחוּקה שלו הרבה יותר מאשר את המחקה”. ונדמה לקורא שהוא קרא כבר בשעתו את המכתם הזה אצל ויילד, או למצער באחת הביוגרפיות, אבל זו המצאתו של פיטר אקרויד, היותר ויילדי מויילד (שהיה כשלעצמו יותר ויילדי מויילד). וכך מדי משפט בספר המוזר הזה נראה ונשמע לקוראו המובהק של ויילד שהדבר לקוח מאחת מיצירותיו, בעוד שהמחבר הוא אקרויד. שלמותו של הפאסיטש הזה, או הפארודיה הזאת, היא מדהימה ממש.

בודאי: ספרו של אקרויד הוא רק jeu d’esprit קטן ומקסים. אך יש בו הרבה יותר מזה, כפי שיש הרבה יותר משהעין רואה בתכשיטים הפיוטיים ובאגדות של ויילד עצמו. זו רפלקסיה על מהותה של האמנות שמזכירה לא רק את ויילד אלא את קלייסט (“תיאטרון המריונטות”) ואת תומס מאן, יורש האסתטיקה הרומנטית. האמן כשחקן, האמן כשרלטאן, המהות הדו־משמעית של האמנות לנוכח המוסר – בעיות אלה מוארות בתושיה רבה בספרון החמוד הזה. ואף שזהו מעין רומאן, הרי זה בראש־וראשונה הגילוי המעניין ביותר של אותה חזרה תיאטרלית מוזרה, חזרתו של השחקן והקדוש המעונה של שלהי המאה.