את התיאטרון הלונדוני, הסובל ממחסור במחזאות מקורית, מצילים השחקנים האנגלים, שנדמה כי יצליחו לרתק את הצופה אפילו להקראה של ספר טלפונים

מצבו של התיאטרון הלונדוני בעשור האחרון בכי רע. לפי סימנים אחדים, אפילו התיירים הישראלים, שבעבורם לונדון היא בירת התיאטרון העולמי, כבר התחילו לשמוע על כך. הבעיה של התיאטרון המהולל פשוטה למדי: אין מחזאות מקורית. הרולד פינטר יצא לא מכבר עם מחזה חדש, אחרי 13 שנות שתיקה, אבל גם זה לא היה פינטר של פעם. הוא הדין בג’ון אוסבורן. מחזה חדש שלו, שהועלה גם הוא אחרי שנות שתיקה ארוכות וירד כמעט למחרת הבכורה, מאשש את הסברה שמחבר “הבט אחורה בזעם” יכול רק להביט אחורה בגעגועי שווא.

על רקע זה מתגלה אולי אלן בנט, מחברם של מחזות טלוויזיה מוצלחים (שמהם מוכר לצופה הישראלי הסרט על גאי ברג’ס, המרגל האנגלי במוסקבה, “האנגלי בחו”ל"), כמחזאי הבולט ביותר של לונדון כיום, אף שאין הוא איש תיאטרון מובהק. מחזהו “טירופו של ג’ורג' השלישי”, המוצג בתיאטרון ליטלטון בבימויו של ניקולס הייטנר, הוא מחזה פגום מאוד, כמעט לא תיאטרלי. אם ההצגה היא בכל זאת מרתקת, אין זה כלל הודות למחזה המגושם.

אלן בנט היה סטודנט וכמעט נעשה מרצה להיסטוריה באוקספורד, לפני שזנח את האקדמיה לטובת הטלוויזיה. כעת, כשהוא מממש שאיפה ישנה לכתוב “מחזה היסטורי אמיתי”, הוא חוזר כביכול לתחום שזנח. אבל הצופה נותר לא לגמרי משוכנע ביחס להחלטתו הישנה או לזו החדשה: האם באמת טוב עשה שזנח את מחקר ההיסטוריה האקדמי, או שמא מוטב היה לו שלא לחזור אליו בקריירה השנייה שלו.

המחזה עוסק בעשור האחרון של שלטונו של ג’ורג' השלישי, כשהמלך הזקן היה נתון להתקפי טירוף ולמה שאובחן בדיעבד כמאניה דפרסיה המלווה במחלת הפורפיריה, הגורמת להופעת דם בשתן. כיוון שג’ורג' השלישי שלט כשישים שנה – משנת 1760 עד 1820 – ובתקופת שלטונו איבדה אנגליה, בין היתר, את המושבות האמריקאיות שלה, יש לדמותו של המלך מקום מיוחד בתולדות אנגליה. השקפות ההיסטוריונים על דמותו הטרגית חלוקות זה כבר.

טירופו זכה גם הוא לטיפול נרחב של המחקר, ונדמה שבנט אינו מוסיף הארה חדשה למחלת העור של “ג’ורג' החוואי”, כפי שכונה המלך בחיבה על ידי נתיניו. אלה דווקא אהדוהו בשל פשטות הליכותיו ושכלו הבהיר בתקופות שבהן לא היה מטורף.

גם אם קשה להתלהב מן המחזה עצמו, אי אפשר שלא להמליץ על ההצגה לפני מי שמזדמן ללונדון בימים קרים אלה. הסיבה היא שאת דמות המלך מגלם נייג’ל הותורן, הלא הוא סר המפרי מן הסדרה “יס, מיניסטר”. משחקו נפלא, מדהים ברב־גוניותו וביכולת שקספירית של מעבר מן הקומי אל הטרגי. כבר שנים לא ראיתי משחק כזה, אם בכלל.

אכן, השחקנים הם עדיין כוחו הגדול של התיאטרון האנגלי. וכל עוד אפשר לחזות במשחק כמשחקו של הותורן ב“טירופו של ג’ורג' השלישי”, אי אפשר לסתום את הגולל על התיאטרון הלונדוני. נדמה אפילו שחולשת המחזאות מבליטה את כוחם של השחקנים האלה, שנדמה כי יצליחו לרתק את הצופה אפילו להקראה של ספר הטלפונים.

13.1.92