השם ג’ונתן מילר מעורר התפעלות אוטומטית, והעובדה שהוא מגיע לארץ החודש כדי לביים את האופרה “חליל הקסם”, תהפוך את האירוע לסופר־אירוע. התוצאות ודאי יהיו שנויות במחלוקת

לשון הקלישאה תקרא לג’ונתן מילר “ילד של שנות הששים”, אבל אולי מוצדק יותר יהיה לכנות אותו “מחוללן של שנות הששים”, או – “אחד מאלה שהטביעו את רוחם” על העשור העליז הזה, שנראה היום רחוק יותר מאשר המאה הקודמת.

קשה היום להאמין, בייחוד כשעוברים ברחוב הבורגני העגום שהוא קינגס־רואד של היום, עם החנויות הסגורות הרבות המעידות על המיתון העמוק שבו שקועה כלכלת אנגליה, שהיה פעם דבר ששמו “סווינגינג לונדון”, שהרחוב הזה ברובע צ’לסי היה הסמל שלו, לצד החיפושיות וקרנבי־סטריט. מהפרֶה־היסטוריה המופלאה או המגוחכת הזאת, לפי נקודת־הראות, נשארו כיום רק שרידים בצורת סרטים ישנים, תקליטים, ואולי יותר מכל נשארו האנשים, אלה שעשו את לונדון הצעירה ההיא. ברגע הראשון תמצאו עצמכם נדהמים למחשבה שג’ונתן מילר הוא רק בן 56.

התדהמה היא בין השאר בגלל שמילר לא נח על זרי הדפנה של הצלחותיו המוקדמות, כשיחד עם עמיתיו ללימודים באוניברסיטת קיימברידג' ירד ללונדון והציג שם לקהל העירוני את הסוג החדש של הסאטירה הפוליטית האנטי־בורגנית, השמאלנית, שזעזעה את הנוף השליו לכאורה של ימי מקמילן מדושני־העונג. כל חבורת הרוויו הסאטירי “מעבר לשוליים”, שראשיתו בתיאטרון הסטודנטים של קיימברידג', ובראשם צעירים מבריקים דוגמת מילר ודאדלי מור, המשיכה להתפתח לכיוונים חדשים ואפילו לא משוערים. אבל נראה שאווירת שנות הששים המוקדמות היא עדיין ההקשר הטבעי של דמותו של מילר, שבייחוד בשנות השמונים התאצ’ריסטיות נראָה כאנאכרוניזם גמור.

ואמנם, מילר נמנה עם המבקרים הקיצוניים ביותר של התאצ’ריזם, והיה מוכן לומר את הדברים החצופים ביותר על ראש־הממשלה השמרנית לשעבר. באחד מראיונות הטלוויזיה שלו כינה את קולה של גברת הברזל “נפיחה מבושמת”. שנאתו לתאצ’ר לא ידעה גבול.

בניגוד לעמיתיו ל“מעבר לשוליים”, המקצוע שמילר למד בקיימברידג' היה רפואה, ולא אמנויות או ספרות, ואף שמוקדם למדי פנה לתחומי האמנות, למשחק ולבימוי, ולא עסק בפרקטיקה רפואית, עתידה היתה השכלתו בתחומי הרפואה, בייחוד בנוירו־פסיכולוגיה, לעזור לו באפיק מרכזי של עיסוקיו האמנותיים. על הידע המדעי שלו ביסס את סידרת הטלוויזיה שלו, ששודרה גם בארץ, על גוף־האדם והתקדמות הרפואה, וכן גם את סדרת השיחות עם ראשי המדברים בפסיכולוגיה המודרנית שהופיעה גם בתרגום עברי (בסדרת אופקים של “עם עובד” תחת השם “מחשבות על מחשבות”). עניינו של מילר במחלות־זיקנה ניכר גם באחת ההפקות המפורסמות המוקדמות שלו: הצגת “המלך ליר”, עם השחקן מייקל הורדן בתפקיד הראשי, ב־1969. משחקו של הורדן בהצגה הזאת, בהנחיית מילר, היה מחקר בנוירוזות של הזיקנה. הנושא מעסיק אותו עד היום בצורות שונות, וכך, למשל, הוא עוסק הרבה בשנים האחרונות בסיוע לאגודה למאבק במחלת האלצהיימר, שהוא יושב־הראש שלה.

בשלהי שנות הששים הזמין לורנס אוליביה את ג’ונתן מילר לביים את שייקספיר בתיאטרון הלאומי האנגלי. מילר היה אחד הבמאים שתרמו למוניטין של התיאטרון האנגלי בתקופה ההיא ועשו אותה לתור־זהב שכמעט לא־ייאמן כיום. הצגה מפורסמת שביים מילר אז היתה “הסוחר מוונציה”, עם לורנס אוליביה עצמו בתפקיד שיילוק. פרשנותו של מילר לדמותו של שיילוק, שדיבר במבטא מרכז־אירופי יידי כבד, עוררה ויכוחים סוערים, שאת להטם הזכיר לי לא מזמן דניאל דורון במאמרו המצוין “עניין של מבטא”, שבו הוא מבקר בחריפות את גישתו של מילר לדמותו הסמלית של שיילוק.

מהוויכוחים השיילוקיים ההם לא נעדר גם איזכור יהדותו של מילר, בן מהגרים מרוסיה. לא מכבר אמר, בראיון טלוויזיוני, כי ליהדותו אין שום משמעות בחייו. אכן, הוא נשאר נאמן בכל לעקרונות השמאלנות הקוסמופוליטית של שנות הששים. בין עוזריו בתיאטרון הלאומי האנגלי היו גם כמה ישראלים שלאחר מכן קנו להם שם בעבודתם בארץ, אך לא נראה עד כה שיש למילר זיקה מיוחדת כלשהי לישראל, שאת יחסו למדיניות ממשלתה קל לנחש על פי עמדותיו האחרות.

יחסיו של מילר עם פיטר הול, שבא במקומו של לורנס אוליביה כמנהל התיאטרון הלאומי האנגלי, עלו כמעט מיד על שרטונים אחדים שעקבותיהם יימצאו לרוב ב“יומנים” של הול מן השנים ההן, יומנים שהתפרסמו כספר לפני כשנתיים. מילר התפטר מן התיאטרון, פנה לעשיית הסדרות הידועות שלו בטלוויזיה שהיקנו לו שם כאחד מטובי המנחים והפופולריזטורים של המדעים. בין השאר מצא עניין בפסיכולוגיה, לשון, מוסיקה. הוא היה ל“פרי־לאנסר” מבוקש מאוד, ביים הצגות שונות בתיאטרונים רבים, תוך שהוא שומר על הקווים האופייניים לו: צניעות בהוצאות־ההפקה, משהו נזירי בסגנון בכללו. אז החל גם את פעילותו המפתיעה כבמאי אופרות, בעיקר של מוצרט. את “נישואי פיגארו” ביים באופרה האנגלית של סדלר’ס ולס, ושוב כעבור זמן־ מה באופרה של גליינדבורן; אחר כך עשה את “דון ג’ובאני”, שבעניין הפרשנות שנתן לו הרחיב בספר שהוציא, ואת “חליל הקסם”, שאותו הוא אמור לביים בארץ. על מלאכת הבימוי של מילר באופרות היו תמיד מה שקוראים “תגובות מעורבות”. על עצמי ועל אחדים מחברי אוכל להעיד שיצאנו באמצע, מכמה מהן, ובאחרות נשארנו עד הסוף.

פעילות בתחומים רבים, בשני העברים של “שתי התרבויות”, המדעים והאמנויות, היקנו למילר הילה של איש רנסאנס. במשך כל השנים הארוכות מאז החל את דרכו, ועל אף התמורות הניכרות בטעמים ובאווירה הציבורית באנגליה, לא נעלמה דמותו הארכנית מתודעת צופי הטלוויזיה וצופי התיאטרון והאופרה. שפת הידיים הסוערת שלו והברק החצוף של שיחתו היו לסימני ההיכר שלו. עמיתיו לתחילת הדרך, דוגמת דאדלי מור, נעשו כוכבים בין־לאומיים ועקרו זה כבר למחוזות המיליונרים של החוף המערבי. מילר נשאר איש צפון־לונדון מובהק, האינטליגנט השמאלני הטיפוסי בנוסח קמדן־טאון. נדמה שהוא נער הפלא, הסטודנט הנצחי שלכאורה עדיין לא בחר לו את דרכו הקבועה בחיים והכל עוד פתוח לפניו, ומי יודע, אולי מהעיסוק בבימוי אופרות יפנה מחר להקמת קומונה חקלאית על יסודות סוציאליסטיים איתנים.

ואולי ייעשה ציוני ויעלה להצטרף למפגינים נגד הכיבוש, מול מעונו של ראש הממשלה? ג’ונתן מילר הוא איש ההפתעות הרבות, עד בלי די, ולא פעם נזכרתי למראהו בדבריו של המלט על יוריק ידידו ש“לא היה גבול לתעלוליו, למעלות רוחו ודמיונו”.

14.6.91