הפעם הראשונה שבה יצאתי באמצע הצגת תיאטרון (למען האמת, כארבעים דקות אחרי תחילתה) היתה אחד הרגעים הגדולים בחיי, רגע של שחרור אמיתי. זו היתה אולי ההצגה החשובה בחיי, כי הרגע שבו מבין אדם שהוא יכול, ואף ראוי לו, לקום ולצאת באמצע ואפילו לא לחכות להפסקה הוא רגע הפיכתו לאדם חופשי ועצמאי, שטעמו הוא סוף סוף עמו. ההצגה כשלעצמה (“הסוחר מוונציה”, מאת שקספיר) היתה לא רעה, ואחד משחקניה הראשיים היה שחקן ידוע בשעתו, לורנס אוליוויה.

אמנם אוליוויה היה חביב עלי, וכשראיתיו בכמה הצגות והופעות קולנועיות התפעלתי ממשחקו, ואולי אף הסכמתי עם הקונסנסוס הבריטי (והעולמי) שזיכה אותו בשם התואר “גאוני”. אבל שמתי לב, מתוך היכרותי עם יחסי השחקן והקהל באנגליה, שבמקרה המסוים הזה התאהב אוליוויה בדימוי שלו כגדול שחקני אנגליה, ואולי העולם כולו, במאה העשרים. הוא התחיל להאמין שהוא לורנס אוליוויה, ומשהו מלאכותי ומאולץ הקשור באמונה העצמית היתרה הזאת חדר למשחקו. בהפקה המפורסמת של “הסוחר מוונציה” שבה צפיתי (מבלי לדעת שתהיה מפורסמת) שלט היסוד הנרקיסיסטי־המאולץ הזה מן ההתחלה, והתוצאה היתה שההצגה עיצבנה ושיעממה אותי מן הרגע הראשון. ברגע מסוים קמתי ובנימוס מרבי השתחלתי החוצה. הייתי אדם חופשי.

זאת היתה בלי ספק תחילתה של חירות חדשה. התחלתי להתמחות באותן יציאות באמצע, שהן מענגות כל כך – אל החמצן, אל החופש. לא להשתעבד לתהילה, ליחצ"נות, לאידיאה; להשיל מעליך את הטוטליטריות של כרטיס הכניסה. כמה אומללים היו בעיני כל אותם היפאנים והישראלים המהווים את קהל הצופים בהצגות היוקרתיות של תיאטראות לונדון, ההצגות הנהדרות הרבות כל כך שמהן יצאתי באמצע. כמה נכמרו רחמי גם על כל אלה ששבו אל ההצגה אחרי ההפסקה שבה יצאתי.

יש ליציאה באמצע עוד אספקטים רבים, לא כולם מספקים כמו האספקט האקזיסטנציאליסטי של החירות – למשל השחקנים והצופים האחרים, שלעולם ילוו אותך במבט נוזף ומריר. אך למרות כל אלה, אני זוכר עד היום בחיבה את הפעם הראשונה, את אוויר הערב הלונדוני הצונן ההוא שנשמתי מלוא ריאותי.

2.1.1992