בימים אלה מתנהלים משחקי הגביע העולמי לכדורגל: זה חשוב בעיני כקליפת־השום. כשקורה לי לחשוב על כדורגל, תמיד אני נזכר בחמדה בדבריו של מורה־ההלכה הגדול, הפרופ' ישעיהו לייבוביץ‘, על “אחד־עשר החוליגנים הרצים אחרי כדור”, כההגדרה המדעית הטובה ביותר של משחק הכדורגל. דומני שמעולם לא אמר לייבוביץ’ דבר נכון מזה. ועם זאת, אני נזכר שכאשר נתתי לפני שנים ביטוי בכתב להתפעלותי מדיוק הגדרתו של הכימאי הדגול שלנו, בא עמי חשבון חבר ותיק, מדען (גם הוא) במכון ויצמן וחובב כדורגל מושבע. הוא ציין כי ראשית, הפוסל במומו פוסל (פרופ' לייבוביץ' רץ אחרי כדור?! לא, אבל…) ושנית, מבחינה מדעית טהורה לא צדק הפרופסור – טען הדוקטור שלי – מפני שהכדורגלנים עצמם אינם יכולים להיקרא בשום פנים חוליגנים: לכל המרובה אפשר לתאר כך את הבריונים המשתוללים, בארצות מסוימות, לפני המשחק, בעת התרחשותו ואחריו. “ומה אשמים הכדורגלנים?”

יתר על כן, הוסיף חברי הצעיר (אז) בנימה של קאטו הזקן, משחק הכדורגל הוא אמנות גדולה לא־פחות מכל אמנות אחרת, ופֶלֶה (שחקן ברזילאי דגול אז) הוא וירטואוז לא פחות מאשר ישה חפץ או דניאל בירנבוים. ניחא, אני אומר. ומוסר בנאמנות את תגובתו של מדען אחד על דברי מדען אחר ומושך ידי מן הוויכוח בעניין ספציפי זה, שכאמור אין לי בו כל עניין. כנרמז, אני נוטה אחר הגדרתו של לייבוביץ מפני שאני עצמי אינני מצליח לראות את יסוד האמנות שבמשחק הכדורגל, אבל מקובל עלי שיש רבים המבחינים ביסוד הזה. יבושם להם בחודש השלם שיישבו כאחוזי דיבוק לפני הטלוויזיות המעבירות את משחקי הכדורגל מאיטליה.

לעומת זאת, מעניין אותי, אף מסקרן ומהלך עלי תיעוב ופחד (וממילא, שמץ קסם אפל), מה שמתחולל מחוץ למגרש עצמו. אומרים שרבים מן הבאים לצפות במשחקים גם הם מתעניינים בעיקר במה שמחוץ למגרש, ובמה שלפני המשחק ואחריו. כך או כך, כוונתי לתופעת המין האנושי הכמעט־חדש, מה שקרוי “חוליגן הכדורגל”. בין השחקנים, מנהלי המועדונים וחובבי הכדורגל יש קובלים כי זן זה של חוליגן נדבק איכשהו לכדורגל בלי שיהיה קשר מהותי בין השניים. החוליגן מסוג זה חי את הווייתו גם מחוץ ליום המשחקים, או חודש המשחקים, ותמיד הוא נאמן לאפיון המסוים של החוליגניות שלו. אז למה אין קוראים לו “חוליגן חנות המכולת” או “חוליגן האוטובוס” – או “חוליגן הספרייה העירונית”?

אשר לשלושת הכינויים החלופיים הללו, אני יכול להציע תשובה סבירה רק לתואר השלישי, כלומר, למה לא ייקרא חוליגן הכדורגל “חוליגן הספריה העירונית”? אבל באשר לשניים הראשונים ודומיהם, נדמה שיש משהו בטענתם של האוהדים האמיתיים, הנעלבים: ודאי, נכון שחוליגן הכדורגל הוא תמיד חוליגן. אבל גם יש כאן היתממות מסוימת: את מיטב הישגיהם של החוליגנים הללו צריך לזקוף למשחקים ה“גדולים”, משחקי הגביע למיניהם. שמות של איצטדיונים מפוארים מציינים את ההיסטוריה של החוליגניות הכדורגלית: הייזל, הילסבורו ועוד – אלה שמות־הקרבות הידועים ביותר של השנים האחרונות. יש איזה קשר, אל ניתמם, בין החוליגנים החדשים (לכאורה) לבין משחק הכדורגל.

אנגליה היא כידוע מולדת החוליגנים הכדרוגליים הללו, ושמא: החיות הכדורגליות הללו. שהייה ממושכת באנגליה מאלצת לשים לב לתופעה שאינה יורדת מעל סדר היום הציבורי האנגלי, שמתנהלים עליה דיונים בפרלמנט, נכתבים מאות מאמרים ואף ספרים: איך הפך הספורט האנגלי הלאומי למקור החרפה האנגלית העיקרית כמעט, ל“מחלה האנגלית”, כפי שמתוארים חוליגני הכדורגל בעיתונות של יבשת אירופה? איך קרה שהעם אשר תכונות ספורטיוויות והקפדה על הגינות המשחק נחשבו לתכונותיו הלאומיות המוצהרות, איבד כל זכר לסימני־היכר אלה? אולי חרפה זו היא הסמל החריף והגלוי ביותר לאותה שקיעה שספק אם יש דוגמאות למהירות ממנה בהיסטוריה – שקיעתה של אנגליה ממעמד אחת האומות התרבותיות המרכזיות למעמד של מדינה שמבחינה תרבותית היתה יכולה להיחשב למדינת העולם השלישי, אילולא היה בדבר להעליב את העולם השלישי.

כן, אנגלים רבים מאוד סבורים כך. אני, שמעולם לא הייתי במשחק כדורגל באנגליה (ורק פעם אחת בישראל, ופעם קודמת, בילדותי, בפולין), יודע אל־נכון שכך הדבר, שחברה או מדינה שהיתה עשויה להצמיח ולעצב את הטיפוס הקרוי חוליגן־כדורגל היא חברה ששקעה לבלי־שוב, היא מדינה שפרקה כל מסגרת של תרבות וסדר, ואין עמה זכאי לבוא בקהל עמי־התרבות, בדיוק כמו שלא היתה זכאית להשתתף במשחקים האירופיים מאז ההשתוללויות האחרונות של החיות הכדורגליות באירופה; (בינתיים, בעקבות לחצים, הוחזרה אנגליה לאירופה, ועל כך עוד ידאבו האירופאים ואנגליה הרשמית עצמה). כאמור אין טעם לגנות את הטיפוס האנושי הזה הקרוי חוליגן־כדורגל; די לציין שזה יצור חדש יחסית, מפלצת כמעט מודרנית – מהפחות מלבבות שילדה האנושות הזקנה הזאת במשך אלפי שנים של ייצור וטיפוח המפלצות, שהיא מתמחה בהן.

אף שלא הייתי במשחק כדורגל אנגלי וביום המשחקים, המרוחקים חמישה קילומטרים מביתי, אני מסתגר בבית הסתגרות נזירית בהחלט (סביבת הפאב בפינה מלאה יצורים אלה כבר שעתיים לפני פתיחת המשחק), דווקא הזדמן לי להתבונן היטב, שעה לא־קצרה, בהווייתו של החוליגן האנגלי. איתרע מזלי וטסתי לפולין במטוס מלא אוהדים כדורגליים, שנסעו למשחק “גדול” כלשהו בין אנגליה ופולין. מעולם לא הבנתי מנין יש למובטלים מקצועיים אלה כסף לטיסות הללו, אבל זה עניין אחר. מכל מקום, אף שהיה אסור לשתות אלכוהול בעת הטיסה, ולכאורה ניטל המניע לחוליגניותם, יכולתי להתרשם היטב ממאפייני הבחורים המתועבים הללו, שגם בשעה של רגיעה יש בעיניהם זיק של רצח.

דקות אחדות לאחר ההמראה, כבר היו כמה ריפודי מושבים קרועים, העיתונים שבדפנות המושבים קרועים אף הם וקרעיהם מתעופפים במחלקה כולה, הדיילות נפחדות, מכונסות בפינותיהן ואינן מעזות לשאת את פניהן, וקריאות בהמיות פולחות את חלל המטוס. כרבע שעה אחרי ההמראה, אורגנה הזמרה האיומה בציבור של שירת “!Here we go” ־ קריאת “הננו!” שאינה משתמעת לשתי פנים. השירה נתמשכה שעתיים, באוזני ובאוזני הנוסעים האחרים, ובוודאי עוד יומיים או שלושה ברחובות ורשה וקטוביץ (שם היה אותו משחק נורא).

אחר כך קראתי בעיתונות הפולנית והאנגלית כי האוהדים האנגלים התנהגו למופת בעת הטיסה ובימי המשחקים, “למרות החששות התקדימיים הלא־נעימים”. מסתבר שהטיסה ההיא היתה מופתית. מכאן יכולתי לנחש איך פני הדברים כשזה אינו כה מופתי.

אבל מה לי מספר על חוויות אותה טיסה לוורשה? הרי את החוליגן הכדורגלי הזה אני רואה מדי יום ביומו בלונדון, ברחוב וברכבת התחתית, בכל מקום: המהות היא אחת. והיא יוצרת סביבה את תרבות השפל האימתנית, תרבות החוליגניות: עיתונות של חוליגניות כדורגלית, לשון של חוליגניות כדורגלית, מוסיקה כנ“ל, לבוש כנ”ל.

מלומדים מייגעים את ראשיהם על מקורות צמיחתו של דור החוליגנים. מדובר על אבטלה, על בתים הרוסים וכל יתר הקלישאות. המשחק עצמו הם טוענים, ממלא את מקום הדתיות שנעלמה; הוא סובלימציה למיניות דחוקה; הוא סובלימציה לאלימות.

משעשעים אותי מאוד הטיעונים בדבר הסובלימציה לאלימות: אם זו הסובלימציה – מה היא האלימות עצמה? ועם זאת, ודאי נכון שהאבטלה – המלווה תשלומי סעד וככל הנראה גם מקורות הכנסה אחרים, שהרי מנין להם הכסף לנסיעה ובילוי בערים הזרות? – היא גורם ראשון במעלה. “הכי גרוע כשילד משתעמם”, אומרות אמהות נבונות. והרי האבטלה לא תיעלם עוד מחברות המערב בעלות הטכנולוגיה המפותחת; אדרבה היא תלך ותגבר עם התפתחותה המתמשכת. כלומר, יהיו יותר ויותר חיות כדורגליות. ומה יועילו חדרי המלחמה שמקימות משטרות אנגליה ואיטליה למלחמה בחוליגניות? היא חזקה מהם ותגבר עליהם תמיד. חודש הסובלימציה העובר עלינו הוא מין קרנבל פראי, פגאני, ברשות השלטונות.

השנה יתעצם בלי ספק הפטריוטיזם, גורם הכרחי של החוליגניות הכלל־אירופית. אף אין ביטחון שהאנגלים יובילו בתחום הזה. הרומנים מתכוונים לשלוח עם המשלחת שלהם למשחקי־הגביע, המשלחת הראשונה אחרי שנים רבות, “עשרת אלפי דגלים” – כנראה אלה הדגלים עם החור באמצעם. ואולי במקום הפטיש והמגל יתנוסס עליהם כדורגל בעתיד? אבל זה כבר כמעט עניין אחר.

הארץ, 15.6.1990