בחיים מתח רב. מוחו של אדם, ככד מיים – יכול להתמלא רק עד שפתו, וָלֹא הוא עובר על גדותיו; ומה גדול היה אושרי אלמלא נח על השולחן אותו פנקס שבו רשום: “כתבי היד בקרוג”,¹ “לצלצל לשליח”, “בחמש – א.ב. להכין את הספרים”, “לצלצל לדיקי בשתיים”, “להודיע לוְסייווֹלוֹד”. בבית הכל יודעים שעד ארבע “איננו בבית, מי מדבר?” – כיוון שאני יושב אל השולחן, אחרת אי־אפשר, – צריך להסתתר אפילו מפני הצלצולים. אך תמיד בשבע יש לצאת מן הבית – לפגישות, לתיאטרון, לישיבות וּוִיכוחים, – שיחק לך מזלך אם שכבת לישון בשתיים בלילה, אך ביש מזל הוא אם צריך לצאת ביום למערכת לקבל שכר־סופרים, ללשכה האזורית בנוגע לתעודת זהות או בענייני מס הכנסה, – והנה אבד היום: הזמן דחוס עד אין הכיל, ואת מוחנו יש לנצור ככד מלא מיים, שלא תשתפכנה מתוכו המחשבות. מוכרחים לכתוב, אפשר להתעבר במלים ובדימויים, ו – אפשר לצווח, כפי שהיתה צווחת בוודאי חתולה, אילו לא הניחו לה להמליט, ובאמת צריך לפעמים לצעוק כילֵל־חתולים ש“איננו בבית, הורידו את השפופרת!” – כדי לכתוב, – אין למהר לשום מקום ויש לשמור את כד המוח שלך לבַל ישתפכו מימיו. וספרים צומחים על המדפים עוד ועוד, אתה מגביה לזחול על מדפי הספרים, שם הכל נִידָח מתחיל לשכון לְבָדָד, וכה תזחל גם על מדפי השָנים, השֵׂער כבר לא אדמוני, לא אדמוני אלא דהה. חייהם של הכל חדגוניים הם, וגם אצלי כמו אצל כולם – חדגוניות.

בא זאמיאטין מפִּיטֶר.² אכלנו ארוחת־צהריים, התכוננו ללכת לתיאטרון. יבגני הגיע מן החזרות (בא לראות איך מציגים ב־מ.ח.ט.³ השני את ה“פשפש”) סר בדרכו ל’סוֹבְרֶמֶנִיק',⁴ הביא משם מכתב שנשלח לכתובת המערכת (וכאשר עמדתי כבר לצאת מן הבית צלצל רוּקַבִישְׁנִיקוֹב שבינו לביני נתקשרה מזמן חליפת מכתבים – חליפת־מכתבים בין חְלֶבְּנִי לפּוּבַארְסְקַאיָה,⁵ אלא שחלֶבני עבר לספרד, ופובארסקאיה עברה לשפיצברגן שם הייתי אני בסתיו, ובמכתבים רצינו לבוא עד חֵקֶר משחק השחמט – הסבוך בסבך הופמאני – של האהבה האחרונה, הנהדרת:) יבגני מסר לי את המכתב, אני שמתי אותו בכיס, החלטתי לקראו אחר־כך; זמיאטין ואני הלכנו ל“אמנותי”⁶ ל“רביזור”, בהפסקה ניגש יבגני אל מאחורי הקלעים ואני נשארתי לקרוא את המכתב.

והרי הוא:

קראתי ונזכרתי בשנת תשע־עשרה, באדני המסילה, בלילות הערבה, בבחורה הג’ינג’ית שתנועותיה נמרצות. בכיסי נחה לה תעודה: “סַדָר של הדפוס הקוֹלוֹמְנִי”, – תעודה מזוייפת, – אך אני נסעתי עם הפועלים מקוֹלוֹמְנְיָה. אז נחכרו קרונות שלמים והם אַרְגוֹנִוְטוּ⁹ בערבות בתוּרם אחרי פוּדים של שִפון וניהלו מלחמות עם החילות החוסמים, – ושכן לספינת הארגונאוטים היה הקרון של האורגים מאִיבַנוֹבוֹ – ווֹזְנֶסֶנְסְק. אני הייתי מיופה־הכוח של הקרון שלנו, ומיופַת־הכוח של האורגים היתה בחורה אדומת־שיער, ועד מהרה נודע שהיא “אורגת” כשם שאני “סַדָר”: היא גמרה זה עתה את הגימנסיה, והתכוונה לנסוע – למוסקבה ללמוד בקורסים, או לכפר לשמש כמורה. לא זכור לי כי ניסיתי להשיג אותה כפי שכתבה באותו מכתב: כולנו היינו שרויים אז בדמדום למחצה, וּמעֵבר לניבולי־הפה ההוֹמֶרִיִים, במלחמה על פת לחם, על שק קמח (אשר מכָּבדו המדמיע שחו עד כאב רגליה של הבחורה הזאת אדומת השיער) בדמדומי ההזיה האנושית־זאבית, היינו רק אנחנו שנינו שווים זה לזה במוצא ובתרבות… קראתי את המכתב, חשבתי כמה רָחקָה ממני שנת תשע־עשרה, כאשר כתבתי באלמוניות את הסיפורים הראשונים שלי וחייתי כ’שַקַאי' מן השורה. החלטתי לכתוב מכתב לאותה בחורה, אומנם גמרתי בלבי להקניט אותה קמעה, כדי להעיר בה את גילוי הלב, כדי להתוודע אל החיים הזרים. הראיתי את המכתב לזאמיאטין, הוא אמר דברים ליריים על הנשיות ועל הליריקה שבנשים, הניח שאותה בחורה רוצה לספר במכתבים לי, הרחוק, על עצמה, וכי יש לה אֵילו יגונות. נעַם לי לחשוב כפי שחשב זאמיאטין, ונעים היה להקשיב לו. כל אותו ערב זכרתי את הנערה אדומת־השיער וחשבתי על שנת תשע־עשרה, ולכולם הראיתי את המכתב מפני שבעצם בהוויה ה“רבגונית” שלי, באותו “כד” שאסור להפילו, יש גם חדגוניות וגם דבר־מה השש תמיד לשפוך את הכל.

למחרת בבוקר כתבתי כל מה שהיה בתוכנית. בדמדומי הערב כתבתי לה, לאותה בחורה, מכתב. בערב נאספנו לשמוע את אנדרי ביילי. נתתי לפדיה לקרוא את מכתבה של הבחורה, גם הוא כזאמיאטין דיבר עליו בנימה לירית ורשם לפניו כי בבוקר יש לדאוג לכך שספָרַי יִשָׁלחו לה. אולגה סיפרה לי תוכן ספורו של מרסל פְּרֶבוֹ שאותו לא קראתי. סופר בו כיצד הגיע מפאריס פקיד צעיר אל הפרובינציה, אל הדממה שבה משתרכים הימים כשנים. שם הוא פגש באשה, אשת־איש, היה ביניהם קשר בן־חלוף, הוא אמר לה דברים נפלאים ושב לפאריס; היא חלמה עליו כל חייה, על כך שבפאריס יש אדם האוהב אותה והיא אוהבת אותו – האהבה הזאת יִפְּתָה את שנותיה וחייה, היתה לה צִידוּק לימי החולין והיא יכלה לחיות בציפיה… והוא, אותו פקיד צעיר שהיו לו אלפי קשרים, קנה לו מעמד בפאריס וחזר לאחר שֶמוּנָה לשר אל העיר שבה חיתה האשה האוהבת אותו. היא הלכה לפגוש אותו בתחנת הרכבת והוא חלף לידה, לא השגיח בה ולא הכיר אותה…

כתבתי לאותה בחורה:

מכתב כזה כתבתי לה. פדיה (הוא דוד קירילוביץ') שלח את ספרַי וצרף מכתב־לואי, “נכבדה”, "עבדך הנאמן״.

וקיבלתי תשובה:

את המכתב הביאו בבוקר, בזמן העבודה. קראתי והבנתי שעם אותה חברה למסע דרכינו לעולם כבר לא יפגשו, וכי גם אולגה גם זאמיאטין ופדיה ואני עצמי – פסיכולוגים גרועים אנחנו, – וכי אין זה כה נורא שצומחים מַדפי השָנים והספרים, וכי משעמם לפעמים לשמור את כדי מוחות… ולבחורה הג’ינג’ית מאותה שנת תשע־עשרה של אַדני המסילה – יסלח אלוהים!

ואז חשבתי – הִנֵה על מה:

– – ידיד שלי, סופר, זקן, איש ערירי, תלוש מיָמינו אלה, מעילו בלוי, – נתפר בשנת אלף תשע מאות ועשר –, לא מגולח: בחדרון שלו שהיה לפני כן סטודיו של צייר, בעליית הגג נספג מרה ריח כַּלְבִּי של זיקנה; למן שנת תשע־עשרה קנו להם שביתה בַּחדר עוני, דלות, זוהמה, אנפילאות חבוטות, טבק מחורקה, – כשם שגם בו, באדם, קנו להם אחיזה למן אותה שנת תשע־עשרה תמהוֹנוּת של זקנים, השתטות. אותו, את ידידי הלז שכחו הכל, – אני התבוננתי אליו בעין בוחנת.

היה בוקר של ספטמבר. רָעַף גשם דק. הוא התעורר וקם ממיטתו הספוגה ריח דחוס של גוף אדם – עוד בטרם זרחה השמש, באותה שעה שבה האנשים שלא שבעו שֵינה חשים עצמם תמיד אומללים. על מַבְעֵר הכֹהֶל הרתיח לעצמו תה, שתה בלא להיחפז ואחר־כך לבש את מעילו הבלה מזוקן והלך לו מעליית־הגג. מעולם לא מיהר, יצא דרך הסמטאות אל הטראם ועם הטראם הראשון, קו 4, נסע לבית הנתיבות היארוסלאבי. ברכבת הקייטנים הראשונה, ביתמות העכורה של בוקר ספטמבר הוא הגיע ללוֹסִינוֹאוֹסְטְרוֹבְסְקַאיָה. שם עבר על פני עיירות קייטנים, חלף על פלג קטון, חלף את הכפר, הלך אל תוך היער… ושם ביער היה מבעיר מדורה, גזרי הענפים האפורים בערו לאט, הקדיחו, העלו עשן, דַלוּ והלכו. שם ביער מול המדורה עמד זקן גבה־קומה, לא מגולח, לא רחוץ, בִּמעיל שהכסיף מרוב שנים במרפקים ובכיסים, – עמד זמן רב מאוד בלי נוע, מגובן, ידיו בכיסים, נעץ עיניים באש – קודם ניסה לשבת אצל המדורה, אבל האדמה היתה טחובה וקרה. לידו עברו פרחחים שלקטו פטריות. הוא לא השגיח בהם, הם צעקו:

– הי, זקן, מה אתה – מכשף, או מה?

עמדו, הסתכלו והלכו, – וכאשר הם נעלמו כבר מן העיין, הוא – הזקן – אמר, שִׁעֵר לו שהוא מדבר אליהם, – אמר חרש, בלִבּוּב ובטוּב:

– ואני, פעוטים, חושב, ממציא… הנה כך, חבריא…

היער היה מעוך ממאות האנשים ששהו כאן בקייץ ובמשך שנים, קופסות שימוּרים התגוללו כאן וליד המדורה עצמה נצנצה תחתיתו השבורה של בקבוק, העצים – אשוחים – עמדו רטובים, דמומים, אפורים, הגשם היה חדֵל ומזרזף לסירוגין, העננים עשו כָּלָה בשמיים ובמרחבים. המדורה בערה בקושי, לא התלקחה כראוי, העלתה עשן.

הזקן חזר הביתה עם דמדומים, שוב הלך לאיטו בסמטאות, ובביתו, בעליית־הגג, בלא להיחפז הסיק את התנור, בלא להיחפז חימם תה ואת הדיסה מאתמול. לאחר שאכל שכב על המיטה הצרה, התכסה באותו מעיל שנרטב, המעיל שלְבָשוֹ כל היום, לרגליו נעל אנפילאות ממורטטות, – קרא בספר ישן עב־כרס: מנורת החשמל היחידה תלויה על חוט ארוך, הותקנה כך שאפשר יהיה לתלות אותה מעל המיטה וגם מעל השולחן וליד התנור. הישיש הסופר גר בקומה השביעית ולכאן לא חדר שאונו של הרחוב.

לקראת חצות הניח את הספר, העביר את המנורה מן המיטה אל השולחן, ממסמר אחד למשנהו, הוציא מן השולחן תיק עבה, פרש את כתב־היד על השולחן ובעמוד החדש שבקצהו העליון צוּיין מספר העמוד – 437 –, החל לכתוב, להמשיך ברומאן שלו. כתב־ידו היה כתב זקֵנים גדול ולא ברור.

הוא כתב:

שעה שכתב את הפתיחה הזאת – נתהרהר הזקן, היד נשמטה עם העט, העיניים בהו כמו ביום, ביער של לוסִינוֹאוֹסְטְרוֹבְסְקַאיָה – מְרוּקָנוֹת וטובות לאין קץ, חביבות, סולחות כל, – והיד עם העט השכוח בין האצבעות היתה זקנה, קמוטה, לא נקיה, עם ציפורניים מזוהמות ולכלוך שנספג בנקבוביות. מתחת למנורת החשמל הזולה – על השולחן, יחד עם היד וכתב־היד נח לו בדל לחם יבש, מכורסם. אותו זקן, ידידי, הסופר, לא היה סופר בעל כישרון. המהפכה לא הדפיסה אותו, הוא כתב רק לעצמו, למגרה, בשביל המוות…

…בערב אקרא את הסיפור הזה שלי לאולגה ופדיה ויגידו לי הם אם נכון היה להניח לזמני הדחוק שישתפך לו בסיפור הזה. אבל אני הרי אמרתי כבר כי גם אני מתעַבֵּר במלים – אפשר לצווח כפי שהיתה צווחת בוודאי חתולה, אילו לא הניחו לה לפרוש לפינה אפלה כדי להמליט – –

מוסקבה, 24 בדצמבר 1924