מות הזקן 🔗
אני עומד בתוך בקתה של איכרים. על גבי השולחן שוכב זקן גוסס.
הוא מוטל על מִשכבו זה היום השלישי ועדיין לא מת.
היום תָחוּב בידו נר של שעווה. הנר דועך וכבה, אבל מדליקים אותו מחדש.
למראשותיו ניצבים קרובי־המִשפחה. הם אינם גורעים את עיניהם מן הזקן. מסביב – דלוּת שאין לתארה, זוהמה, בלויי־סחבות…
הזקן שוכב ורגליו כלפי החלון. פניו אפלים, מאומצים. נשימתו מקוטעת. מדי פעם בפעם נדמה שכבר נפח את נשמתו.
אני מרכין עצמי אל הזקנה, אשתו, ואומר לה בלחש:
– “אסע להביא רופא. לא טוב הדבר – הוא שוכב על השולחן זה היום השלישי”.
הזקנה נדה בראשה לשלילה.
– “אסור להפריע את מנוחתו”, היא אומרת.
הזקן פוקח את עיניו ומבטו העמום חולף על פני הסובבים. שפתיו לוחשות דבר־מה.
אחת הנשים, צעירה שזופת־קלסתר, מרכינה עצמה אל הזקן ומאזינה בשתיקה למִלמולו.
– “מה הוא אומר?” שואלת הזקנה.
– “דַד הוא מבקש”, עונה האשה. היא פורמת בחיפזון את חולצתה, נוטלת את ידו של הזקן ומניחה אותה על שׁדהּ החשוף.
אני רואה כיצד מתבהרים פניו של הזקן. כעין־חיוך חולף על שפתיו. נשימתו נרגעת, מפוייסת.
כולם שותקים, איש לא זע.
לפתע מפרכס גופו של הזקן. ידו צונחת אין־אונים. פניו עוטים ארשת של חומרה, ושלווה גמורה נמסכת בהם. הוא מפסיק לנשום. הוא מת.
בו־ברגע פוצחת הזקנה ביללות של קינה. כולם מחרים־מחזיקים אחריה.
אני יוצא מן הביקתה.
סוּפָה 🔗
אני משוטט בשדה עם אחותי לֶלְיָה וקוטף פרחים.
אני קוטף פרחים צהובים. לליה קוטפת פרחים כחולים.
מאחורינו משתרכת אחותנו הקטנה יוליה. היא קוטפת פרחים לבנים.
בכוונה חילקנו בינינו את הצבעים, שיהיה יותר מעניין לקטוף.
לפתע אומרת לליה:
– “גבירותי ורבותי, הביטו, איזה ענן”.
אנו מתבוננים בשמיים. ענן איום מתפשט לאיטו. כה שחור הוא, שהכל מסביב נעטף עלטה. מזדחל הענן כמין מִפלצת ומכסה את השמיים מקצה אל קצה.
לליה אומרת:
– “נמהר הביתה. תיכף תפרוץ סופה נוראה”.
אנחנו רצים הביתה. אבל רצים אנו לקראת הענן. ישר אל תוך לועה של המִפלצת.
פתאום קמה רוח. מסביבנו מסתחרר הכל.
אבק מתאבך. עשב יבש נישא באויר. שיחים ועצים כופפים קומתם.
אנחנו רצים הביתה כל עוד נפשנו בנו.
טיפות־גשם כבדות צונחות על ראשינו.
ברק נורא, והרעם הנורא ממנו, מעבירים בנו חלחלה. אני נופל על האדמה, קם בקפיצה ושב לרוץ. אני רץ כאילו היה נמר רודף אחרי.
הבית כבר קרוב.
אני מביט לאחור. לליה מושכת את יוליה בידהּ. יוליה בוכה בכי־תמרורים.
עוד מאה צעדים ואני בפתח־הבית.
בפתח־הבית גוערת בי לליה על שאיבדתי את זר הפרחים הצהובים שלי. אבל אני לא איבדתי אותו. השלכתי אותו מידי.
אני אומר:
– “כשיש סופה כזאת, למה לנו פרחים?”
אנו יושבים על המיטה ונלחצים זה אל זה.
רעם נורא מזעזע את מעון־הקייט שלנו.
הגשם מתופף על השמשות ועל הגג.
מחמת סילוני הגשם אי אפשר לראות כלום.
הָאִם כדאי היה להיתלות 🔗
הסטודנט מישקה פ. תלה את עצמו. הוא השאיר פתק: “לא להאשים איש. הסיבה – אהבה נכזבת”.
היכרתי את מישקה הכירות־מה. מסורבל. פרוע־שיער. לא־מגולח. לא חכם ביותר.
עם זאת, רחשו לו הסטודנטים חיבה – אדם נוח היה, איש רעים להתרועע.
מתוך יראת־כבוד לאסונו ביקשנו לשתות בצוותא לעילוי־נשמתו.
נאספנו במסבאה שבמַאלֵי־פרוספקט.
בתחילה שרנו “חֲפוּזים כגלי־הים ימי חיינו כולם”. אחר־כך התחלנו מעלים זכרונות על ידידנו. אבל איש לא הצליח להיזכר במשהו מיוחד.
אז נִזכר מישהו, איך זלל פעם מישקה פ. במסעדת־האוניברסיטה כמה ארוחות־צוהריים בבת־אחת. כולם הצטחקו. החלו נזכרים בכל מיני הבלים וזוטות מחייו של מישנקה. השתררה צהלה שלא תתואר.
אחד הסטודנטים אמר כשהוא נחנק כולו מצחוק:
– "פעם נאספנו כדי ללכת למסיבה. באתי לקחת את מישקה. לא היה לו חשק לרחוץ ידיים. הוא מיהר. הוא טבל את האצבעות בתוך קופסה של פודרה וכך הלבין את הליכלוך שמתחת לציפורניים״.
פרץ רעם של צחוק.
מישהו אמר:
– “עכשיו ברור, למה האהבה שלו היתה נכזבת”.
מששכך הצחוק, שוב החלו שרים “חפוזים כגלי־הים”. כל אימת שהגענו למלים “וכשתמות – יקברוך, כמו לא חייתָ מעולם”, היה אחד הסטודנטים מתרומם ממקומו ומחווה בידו תנועות־ניצוח מוטעמות־היטב.
אחר כך שרנו “גָאוּדֶאָמוּס”, “צילצול פעמוני־ערבית” ו“דִיר־לִים־בום־בום”.
כפפות מעור־אַיִל 🔗
בימי שלישי ושבת אנו באים לביקור אצל ד.; זוהי אשה צעירה, אלמנתו של קצין ימי.
בביתה תמיד עליז עד מאוד. היא שנונה ואוהבת להתחנחן.
אני אינני מוצא חן בעיניה. כרוכה היא אחרי החובל ט. – קצין טוב־מזג ורחב־כתפיים.
ערב. אנחנו משחקים פוקר בביתה. ד. מחזרת ברוב־חן אחרי החובל. כמו מבלי־משים נוגעת ידה בידו, והיא מתבוננת ארוכות אל תוך עיניו. דומה שתזמין אותו לבקרה לא רק בימי שלישי ושבת.
בעצם, היא נוהגת חביבות גם בי. אך במידה פחותה. היא טוענת שאני נטול־חיוניות, לא־גברי, עגום. המלאנכוליה איננה משאת־נפשהּ.
אנו יוצאים מביתה עם ליל. ברחוב אנו מקנטרים מעט את החובל, והוא מחייך חיוך שכולו סוד.
עם בוקר אינני מוצא את כפפותי. הדבר גורם לי צער רב. אלו הן כפפות מעור־איל, תוצרת אנגלית. מן־הסתם שכחתי אותן בביתה של ד.
אני מטלפן אל ד.; בתשובה אני שומע צחוק מתמשך. מבעד לצחוק היא אומרת לי:
– “אה, אלו הן כפפותיך? משום־מה בטוחה הייתי, שאלו הן כפפותיו של החובל”.
אני בא אל ביתה בשעה היעודה. היא אינה מניחה לי ללכת ואנו שותים תה בחדרה.
עם תום שתיית־התה היא מרכינה את ראשה אל חזי. אני הולך לדרכי מקץ שלוש שעות.
בפרוזדור היא מושיטה לי את כפפות עור־האיל שלי.
– “הנה כפפותיך, נוכל שובב שכמותך”, היא אומרת בחיוך. “עליך להודות שזוהי תחבולה תמימה מעט – להשאיר את הכפפות על מנת לבוא אחר־כך אל ביתה של גברת”.
אני ממלמל דברי־התנצלות. היא צוחקת ומאיימת עלי באצבעה. באנחה קלה היא אומרת:
– “כפי שנוכחת, התכסיס הנחמד שהמצאת דווקא מצא חן בעיני. יש בך העזה. לא ציפיתי לזה ממך…”
– “מאדאם”, אני אומר, “האמיני לי… רק במקרה שכחתי את הכפפות… לא היו לי שום כוונות…”
הצטערתי על המלים הללו. לפתע נתכערו פניה, גונם הפך צהוב, היא נראתה זקנה כמעט.
– “אה, כך הוא הדבר”, סיננה מבין שיניה. “אם כך, צר לי מאוד… הלוואי שאלמד מזה לקח!”
היא לא הוסיפה להזמין אותי אל ביתה.
במקומה הייתי גם אני נוהג כמוה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.