האגף הרביעי היה “האגף העלז” בבית החולים של האוניברסיטה בעיר ה'.

חולי האגף הרביעי היו רֻבָּם מאלה, שמחלתם אינה קשה וממושכה כל־כך ולא הוצרכו להשאר במטתם חדשים שלמים. אחדים יכלו להתהלך על רגליהם כמעט משך כל ימי מחלתם, והמעטים, החולים המסוכנים, בטלו ברוב הגדול של החולים, שמחלותיהם היו קלות. ומפני שהאגף נועד לחולים בלתי מסוכנים, נתמנה עליו למשגיח הצעיר שבחבורת הרופאים. בהיותו רופא צעיר, שזה לא כבר עמד למבחן ו“עשה” את ה“דוקטור” שלו, שמח המשגיח מאוד, כי עלה בחלקו אגף, שמספר החולים הנמצאים בו רב הוא, ואין הם נשארים בו בתמידות, כביתר האגפים, אלא מתחלפים לעתים קרובות, ופנים חדשות נראות בו פעם בפעם.

ה“אחות” שבאגף היתה הזקנה והבקיאה שבכל ה“אחיות” ולה נתנו בחפץ לב את ה“אחיות” המתלמדות. התלמידה הצעירה בכל הקליניקה שֵרתה עתה באגף הרביעי הזה.

על כל אלה נוסף גם ה“פאמולוּס”.

“פאמולוס” הוא תלמיד מחלקת הרפואה באוניברסיטה, הרוצה לעבוד זמן־מה בבית החולים תחת השגחתם של רופאים מומחים.

מהיות המשגיח של האגף הרביעי צעיר בין כל המשגיחים, נשאר אף הוא בלי “פאמולוס” ובבוא הסטודנט הָ“רְ־רוּסי” המגדל בלורית, לבקש לו מקום בתור “פאמולוס”, נתנו לו מקום באגף הרביעי.

הסטודנט הצעיר היה עליז יותר מן המשגיח. גם בשנותיהם לא נבדלו הרבה זה מזה, ושניהם מצאו חן איש בעיני רעהו. כל אותה העת, שהיו יחד באגף, היו מפטפטים בלי הרף, ממציאים “חדשות” בחִבּוש החולים, מבדחים את דעתם של החולים או מהתלים בה“אחות” התלמידה, שהייתה נוחה מאוד להתאדם לכל דבר קל.

היא היתה זריזה מאוד, אבל לא ידעה מכל הנעשה באגף מאומה, ולא מצאה כאן את ידיה ורגליה – ולעתים תכופות היתה באה במבוכה.

האנשים הצעירים ידעו זאת, והיו משתמשים במבוכתה כדי לשימה לצחוק, ביחוד היה ה“פאמולוס” אוהב לעשות כך. הוא היה שולח אותה פעם בפעם להביא סמי רפואה שונים שקרא להם בשמותיהם הרומיים. הנערה הכפרית היתה מתאדמת, ובריצת רגלים היתה באה עד ארון הסמים, עולה על הכסא, מסתכלת ביאוש לשורות הצנצנות העומדים לפניה, מבלי זכור עוד מה יש להביא, ושני ה“דוקטורים” היו ממלאים צחוק פיהם ומזרזים אותה, כביכול, להביא מה שבקשו, – עד שהיו פניה מזיעים מרוב מבוכה.

האחות הזקנה, גם כן מן הכפריות, היתה עומדת כפופה ליד הרופאים ומבטת אליהם בעין טובה; אבל החיוך הקל, שרפרף על שפתיה אותה שעה, היה בכל זאת רציני. היא היתה דומה בכלל לדודה טובה, העומדת ומסתכלת במשחקי בני אחותה: “שחקו, שחקו, בני, כי על כן ילדים אתם!” – וכל הקהל אשר באגף היה צוחק מטוב לב.

ויען שלא היתה כמעט אף שעה ביום, שלא בא הרופא או עוזרו ה“רוסי” בעל התלתלים, לבקר את החולים,היו אלה האחרונים מוצאים תמיד סיבה לצחוק או לשמוע דברי נחומים. על כן לא היה מוסך מראה האולם הגדול, המלא חולים, רוח כהה ומרה שחורה על שוכני האגף, ורוח הבטחון העצמי של רופאי האגף השפיע לטובה על כל החולים, כולם לא פקפקו אף רגע כי ישובו לאיתנם, כי על כן באגף הרביעי הם…

גם “בעל המרה השחורה” שבאולם זה, היה מתנהג לא כשאר חבריו באגפים האחרים. הוא היה גונח אך כשהיו לו שומעים עומדים אצל מטתו ומאזינים לגניחותיו, או כשהיה הרופא או הפאמולוס מתקרב אל מטתו; או כשהיו עומדים שכניו מימינו או משמאלו. ניכר היה, שהוא רוצה, כי ישימו עליו עין עוד הפעם, והיתה לו יותרת על הנחומים, העולים בחלק חבריו.

– שלום! – נַא! – היה אומר הַשֶׁף הדירקטור של הקליניקה כשהיה מבקר בערב את האגף. – נא! מה חדש יש פה? – הנה “האגף העלז”! חֶה־חֶה־חֶה!

וזקן הכסף שלו היה מתנועע על פני חזהו.

– טוב ויפה! “התרוממות רוח” זו מעלה טובה היא לרופא ולחולה… טוב מאוד. “האגף העלז” שלנו… הלא כן, רבותי? חה־חה־חה!

והאַסיסטֶנט הראשון היה משפיל את עיניו ומסתכל בזקנו השחור ושוחק גם הוא:

– חִי־חִי, כן אדוני יועץ הסתרים!

ואחריו שחקו שאר האסיסטנטים, איש אחרי אחיו, לפי מצבם בקליניקה ותָאריהם:

– חַה־חַה־חַה!

ובעינים שוחקות היו כל אלה מביטים על הרופא הצעיר והפאמולוס, שפניהם היו מאדימות משמחה, על האחות הזקנה, העומדת כפופה, בפשוט ידים, באופן מעורר שחוק, ועל התלמידה הצעירה, שלא יכלה להרים עיניה מבושה.

וכך היה הדבר נוהג יום יום.

בשעה השמינית בבוקר, עוד טרם יכַלו חולים לשתות את החלב הניתן להם ולאכול את הלחמניות הקטנות שלהם, היתה נפתחת הדלת ברעש ושאון וקולו של ה “רְ־רְ־רוּסי” היה נשמע בכל האגף:

– שלום, חולַי שלי! מה לכם?

והקול העליז והרענן היה נכנס מעצמו אל תוך לבותיהם של כל החולים, פני החולים היו מאירות לפתע פתאום, וכמעט פה אחד היו עונים:

– שלום, אדוננו הדוקטור!

כמנהג אשכנז, היו החולים קוראים גם לסטודנט “דוקטור”.

והדוקטור היה הולך ממטה למטה, נגש למטה, יושב עליה, ושואל את כל חולה וחולה, איך ישן הלילה, ואם בא איזה שינוי במחלתו, ומה הן מעלות החום שלו, וברצינות גדולה, שלא התאימה כלל וכלל אל עיניו, שמתוכן נשקפו מאה שֵדים מתרוצצים ותאֵבים לפרוץ החוצה ברעם של שחוק עליז, היה שומע ומאזין לדבריו של כל חולה וחולה.

האחות, שהיתה הולכת אחריו, היתה ממלאה אחרי דברי החולה.

בכל האגף היו מתעוררים חיים ותנועה, והקול הרענן, למרות זרותו הבולטת בבית אשר כזה, היה ממלא את האולם תקוה ובטחון. כעבור חצי שעה היה מופיע הרופא, ויחד עם הפאמולוס היה חוזר עוד הפעם על כל המטות.

עתה היה הפאמולוס ממלא אחרי דברי החולים.

חידודים, בדיחות ודברי רצינות היו נשמעים עתה באגף חליפות. בשעה התשיעית היו ה“דוקטורים” הולכים אל אולם הנתוח.

ואם קרה, כי שבו משם עד חצות היום, לא היו החולים שומעים עוד התולים ובדיחות.

הרופאים היו שבים אז עם החולים, שנעשה להם נתוח, וברצינות גדולה היו יושבים על יד מטתו של ה“מנֻתָּח” והיו מחכים מתי יתנער לגמרי אחרי עמדו בנסיון המסוכן.

והחולים לא היו שומעים עוד לא חדודים ולא בדיחות.

ובשעה הרביעית היו מתחילים חיי האגף מחדש. והחיים היו עליזים. אז היו הרופאים מחליפים את תחבשותיהם של החולים.

החדודים, הבדיחות, והתנחומים היו נשמעים שוב. היה מן הצורך, כי לא ירגישו החולים שמסירים את התחבשות הישנות מעל פצעיהם ומניחים עליהם רטיות חדשות.

– אחות! הביאי חיש! Liquor allum. acet.

פני האחות הצעירה היו מתלהטים כגחלים, ועיניה השחורות והיפות היו מביטות בתחנונים אל האחות הזקנה,העומדת כפופה בפישוט ידים באופן מעורר שחוק:

– Essigsaure Thonerde – הסבירה לה הזקנה ברצינות, והנערה דאתה כצפור להביא את הדבר הנדרש, לקול שחוקם העליז של החולים, שאהבוה מאוד.

*

באין הרופאים באולם.

“דִיק־דַק”, “דִיק־דַק”, משמיע השעון את קולו במלוא האולם. דומה, כאילו העין רואה בהנָּתק ממקומו דק אחד ודק שני ממלא את מקומו. “דיק־דק”, “דיק־דק”….

והעת עוברת לאט לאט, דומם חולף וגז רגע אחר רגע.

כך באולמים גדולים כאלה, בדממת הערב של בית חולים, יכולה האוזן להבחין את מהות הרגע ואת אורך הדק.

שני חולים מנצחים זה את זה בצחוק האישקוקי.

דומם מביטים הם על הקַּרטון העבה המונח לפניהם, ודומם הם מסיעים את אבני המסח.

בקרן זוית אחרת יושבים עוד שנים. בקול עצור ועמום הם משוחחים ותנועות ידיהם תכופות: – משחקים הם בקלפים.

עוד שנים שלושה – משמיעים קול נחרה מעל מטותיהם. ודומה כאילו נשמע ברחבי האולם משק כנפים גדולות ולאֵות של הנצחיות במעופה.

וכל חולף ועובר יום אחר יום.

חולים נרפאים ועוזבים את האגף. בבגדיהם “שלהם” הם סובבים את כל האולם, עומדים על יד כל מטה ומטה, לוחצים ידי הנשארים, ואומרים מקרב לב:

– חיו בטוב, רפואה שלמה!

ותחתיהם באים חולים אחרים.

בבוקר הם באים, ולערב יודע כבר כל האולם את כל הנוגע ל“חדש” שבא, אם “קל”, או “מסוכן” הוא.

*

החולה היותר מסוכן באגף היה זקן, שהביאו אותו בערב ישר מן התחנה לאולם הנתוח, ומשם לכאן – מפני שלא היה מקום בשאר האגפים.

כל הלילה ישבה האחות על יד מטתו. הרופא הראשי בקר אותו עוד בלילה ההוא פעמָים.

ואף על פי שגם הוא היה מן “המחלקה השלישית”, לא נתנו להפאמולוס לנגוע בו, – כל כך היה בחזקת סכנה.

– הנֵּה זה – מי ידעֶנו?… – העיר משגיח האגף. – יום או יומיים… ואולם ביום הרביעי הוטב מצב החולה. אך הפאמולוס לא סעדהו ולא קרב אליו.

עבר שבוע.

בנוגע לחולה זה שלט איזה יחס מיוחד, יוצא מן הכלל.

מה גרם ליחס מיוחד זה?

אפשר, שהתיחסותו של החולה למכאוביו הנוראים גרמה בדבר. כל היום היה שוכב על גבו, מבלי הוציא אנחה כל שהיא.

עיניו הגדולות והשחורות היו פקוחות לרוחה והישירו להביט בפני הרופא. אבל גם הגה לא הוציא מפיו כשנכנס האיזמל בבשרו החי.

והוא היה יהודי. פרצופו, עיניו – הכל העיד על מוצאו.

ויפה מאוד היה היהודי הזקן.

תלתלי כסף עבותים כסו את ראשו. שמורותיו הגדולות, הרחבות והכבדות, הֵצֵלּוּ על עיניו השחורות והמלאות אור נעורים. שפמו וזקנו היו גם כן עבותים. לבנים היו מאוד ועטרו את פניו הוַּרדִּייִם.

החולה היה מסורבל בשר, ובכל זאת לא היה נראה שמן ביותר, מראהו היה מראה אריה שזקן.

וכל האולם נהג בו כבוד.

שָרְש “בעל החוטם”, “הבריא” שבאולם, היה רץ כחץ מקשת כדי למלא אחרי כל הגה היוצא מפיו.

– שרש, שָרְשְל! – היו רגילים החולים לקרוא לו, כשהיו מכירים בזקן, שמכאוביו גברו ביותר. – מהר נא אל הזקן, הוא זקוק לך!

גם “אבא שלחופית”, זה הפטפטני והנוח לבכות, שלא היה נותן לשום איש להוציא מלה מפיו מרוב דבריו הוא ושדרש כבוד מכל האגף, מהיותו, לפי דבריו, היותר מסוכן שבכל חולי האגף, – גם “אבא שלחופית” זה היה יושב ומאזין בשים לב לדברי היהודי הזקן.

וימים אחרי ימים חלפו.

הזקן המסוכן מוטל היה עדיין במטתו. וגם “אבא שלחופית” עלה על המטה, שני חולים יצאו מן האגף ואחד מת. במקומם נכנסו ארבעה חולים אחרים.

והימים ראשית ימי הסתיו.

בשעה הרביעית בא הפאמולוס.

– שלום! – קרא בבואו. קולו לא צלצל כמו בשאר הימים.

האחות התלמידה הגישה לו חלוק לבן, כדרכה יום יום, והפעם השיב הוא לה תודה בלי כל דברי ידידות מהולים בלעג קל, גם לא שאל אותה למה אדמו פניה.

בשעה שחִבֵּש את החולים לא שחק ולא התלוצץ.

כל תשובותיו היו קצרות. נראה היה, כי לא בחפץ לב דבר הפעם.

– שָרש! איפה הוא שרש! קרא בחֵמה.

– מיכל, צא המסדרונה וקרא את שָרשל! אמר ה“גִדֵם” לשכנו. ושרשל כבר נִשָּא באולם. עיני העגל שלו בולטות, ועפעפיו ממצמצות.

– שרשל! כמה פעמים צויתיך, שתהיה באולם בשעת בואי, שרשל!!

ושרשל הנבוך משפיל את עיני העגל שלו ומעמיד פני בוכים.

– הנה הוא בוכה כבר. מה תבכה, לעזאזל! מאושר הוא האיש הזה: יש לו ברירה לבחור באיזה חוטם שירצה! והוא בוכה, הכסיל!

(לשרש אבד קצה חטמו: כשהיה ילד קטן נשכו כלב. עכשיו עשו לו חוטם חדש).

– מה זה היה ל“הדוקטור” היום? – השתאו החולים.

*

זכרונות וזכרונות, קטעים מחיי ילדותו, לווהו היום מאז הבוקר ולא נתנו לו מרגוע. לערב מֵררוהו עוד יותר.

את הוריו לא ראה זה כבר. בשנים האחרונת, משעה שהתחילו שנות למודיו בנֵכר, היה רואה אותם אך לעתים רחוקות.

והיום – ערב יום הכפורים.

והוא חש, שהוא נִתק מן החוג הקרוב לרוחו, מן האנשים שהוא משתתף עמהם בהרגשות והגיונות. הוא מרגיש, שהוא מוקף זרים ונכרים. תינוק שנשבה לבין העכו"ם.

“גם להגיד להם, כי יום כפור היום, אינו יכול. מה להם וליום כפור?”

חֵפץ עז התעורר בקרבו לראות את הוריו, את כל בני הכפר הקטן, אשר את כלם, את כלם, ידע פנים אל פנים, לראות את בני גילו, שנשתנו הרבה מיום עזבו אותם. הוא יכול לציר אותם בדמיונו אך בדמות רעים בחדר הלמוד, אן בשעה שהשתעשעו כלם יחד במשחקים שונים. כששב אל הכפר הכירם מיד, ובכל זאת כאילו זרים נשקפו אליו מאותן העינים, שידע מאז.

רבים מהם נשאו נשים. אחדים היו מטופלים כבר בבנים.

מה נעימים הימים שבלה עמהם, וביותר – ימי החגים.

אימת יום הדין לא נפלה על בית הוריו. ראש השנה היה לו חג נעים ויפה כשאר החגים.

לראש השנה היה רגיל לבוא לבית הוריו מן העיר שבה למד. שתי אחיותיו היו באות גם הן: כל אחת למדה בעיר אחרת. והוריו ואחיו הנותרים בבית, שלא ראו אותו ואת שתי האחיות כחצי שנה, והיו מתגעגעים עליהם מאוד, – מה שמחו ומה צהלו אז לקראת בואם!

ומכיוון שבאו כלם, היה הבית מתמלא צהלה ורנה.

לפעמים היתה אחת מן האחיות מביאה עמה אחת מרעותיה, או אחד מן הקרובים או הקרובות, מן ה“צעירים” שבהם, שהיה בא לחוג אתם את ה “ימים הנוראים”. אז היתה עולה השמחה עד מרום קצה.

קרוביהם ומכיריהם היו מתאספים לבית הוריו מדי ערב בערב.

הצעירים היו מתהוללים יחד והיו מתערבים, מי יעבור את רעהו בחדודים והלצות. משחקים שונים היו נבראים, טיולים שונים היו נערכים בהמון. גם ה“זקנים” היו שוכחים כל דאגותיהם למראה הצעירים.

אך עוד יותר מן העליזות והחיים המלאים האלו היה אוהב את הלֵאות ואת השמחה הצנועה והעצורה, שהיו מפעפעים בלב כל מכיריו ביום כפור אחרי “נעילה”.

עיפים באים אבא ואמא מצום היום הגדול הביתה, וקודם כל הם משיבים את נפשם תחת כפת הרקיע בכוס טה עם מיני מרקחת.

עיניהם מאירות, וכמה מן הלב נשקף מבעד לריסי העינים הללו!

ובאיזה רגש מיוחד, לא ברגש זה של ימות החול, הם מסתכלים בבניהם, הדואגים להם היום במסירות נפש מיוחדת.

והלילה, לילה רחב ושחור מאוד, מכסה את כל העולם, והשדות, העוטים צלמות והמלאים יגון אלם, משתרעים לאין קץ.

ואלפי כוכבי כסף עליזים, כוכבי חג, מציצים, מבריקים ממעל.

אמא מסתכלת בערבה הנוגה. ועיניה מתמלאות תוגה גם הן.

אבא מחבב את הכוכבים, ואוהב להסתכל בהם.

אבא מראה לקטנים את הכוכבים באמצעו, ומסמן את ה“אלף” ואת ה“תיו” וגם הוא נותן בהם סמנים, לדעת על פיהם את רוח היום.

מה אוהב הוא את הכוכבים, אבא הטוב! ביחוד נעימים הם לו לפני הנץ החמה, כשהוא יוצא ונותן זרעונים לקהל האנקורים, המכירים אותו היטב והבאים לחטוף את פתותי הלחם והזרעונים מכפות ידיו ממש.

האחים הקטנים מתקוטטים: מי צם היום ומי לא צם. הגדול שבין הקטנים הללו, אף על פי שגם הוא עדיין אינו בר מצוה, לא בא אוכל אל פיו כל היום, והוא מתגאה מאוד בדבר, ונותן לאחיותיו רשות לטפל בו מסבה זו ולדאוג לו ביותר.

הקטן שביניהם טוען, כי גם הוא צם: בבוקר שתה אך חלב ואכל את ארוחתו, אבל עד השעה השלישית צם. והוא מוסיף בגאון:

– וגם טיפת מים לא באה אל פי.

שתי האחיות משוחחת גם הן על הצום, אבל צמה רק הקטנה שבשתיהן.

והחג הנעים כל־כך טרם חלף, עוד כל העולם מלא אותו.

קצה “רחוב היהודים” נראה מבית הוריו. אור צוהל זולף מכל השמשות הקטנות והדלתות הפתוחות, וגם שם ששון חרישי.

רק בתי האכרים עטופים חושך.

זמן רב יושבים כל בני הבית יחדו ומשוחחים בנחת.

אבא מספר זכרונות מימי נעוריו. הוא מזכיר את מסעותיו בערבה בלילות הסתיו, פגישות זאבים, קטטות עם אכרים.

“והערבה עוד לא נושבה אז, ויהודי אחד גר במרחק מאתים פרסה מיהודי שני”.

האם זוכרת גם היא מעשיות שהיו, או שהיא מספרת על הדנֶפֶר ועל הבמות בערבות ההַידַמַקים.

והיא אוהבת כל כך את מרחב הערבה! – – – – – – – – – – – –

---

ופה אין גם איש אחד, שאפשר להגיד לו, כי יום כפורים היום. גם מכיר יהודי אחד אין –מלבד הזקן החולה.

וגם הזקן החולה זועף היום.

ספר שקצותיו מצופים זהב ראה היום על שולחנו. היתכן, כי “סדור” הוא זה, שמונח לפניו?

אכן, גם החולה עצוב היום, עצוב מאוד.

איש לא בקרהו. משפחתו רחוקה כל כך. בודאי יש גם לו זכרונות וזכרונות. ואולי יצר גם לו, כי אין יהודי עמו היום, בערב יום הכפורים! – בודאי יצר לו!…

היאמר לו, כי יהודי הוא?

אבל איך?

"לו ידעה אך נפש אחת פה, כי משתתף אני עמה ביום הזה – – ".

ופתאום נגש אל החולה היהודי. הזקן הניל את הספר על הכר.

לאור הנר הבהיקו אותיות הזהב מעל כריכת הספר: Gebetbuch fur Israeliten ועיניו היפות של החולה הישירו מבט כלפי הפאמולוס.

– כן, חג לנו היום….

– אמנם כן, אדוני הדוקטור, חג… חג לנו… ל־נו… האמנם?! אדוני הדוקטור!!

עיניו האירו. אדמומית חיה כסתה את פניו. דומה, כאילו איזה זרם חם שטף וחדר אל כל אבריו.

ידיו תפסו מעצמן את ידי הפאמולוס ולחצו אותן בחזקה.

– האמנם, האמנם?

ופני העלם הבריקו גם הם. בת צחוק רחפה על שפתיו. הוא לא ענה, אך את ראשו הניע וכל פניו העידו, כי כם הדבר, – וישט מעל החולה.

ועוד הפעם נשמע באולם הגדול קולו העליז של ה“רוסי”. כל ששונו שב אליו. יוכל היות, כי כפלים היה בששונו עתה מכל אשר היה בו תמיד.

הוא לא הביט אל מטת הזקן החולה, ובכל זאת ידע בברור, כי שתי עינים מלאות חבה יתרה מלוות אותו על כל מדרך כף רגלו. –

וקולו הלך וצלצל באולם:

Spiritus vini rectif –

Hydrargyrum bichloratum! –

האחות הצעירה התאדמה חליפות ורצה באולם הנה והנה בעינים מלאות יאוש, והזקנה עמדה כפופה בפשוט ידים ודמתה לתרנגולת דוגרת.

– נא! – נדברו החולם זה לזה – ה“דוקטור שלנו”! –