1    🔗

בנימין פיוֹדוֹרוֹבִיץ' קָגָן¹ ניגש לעניין זה במחוּשָׁבוּת נבונה של מג ומתמטיקאי־ניוטוני איש־אודיסה. כל פעילות הקושרים של בנימין פיודורוביץ' נשענה על עקרון הקטֵנים־עד־אין־סוף. את כללי ההצלה ראה בנימין פיודורוביץ' בתנועה מואטת, בצעדי צב. הוא הרשה לנער עצמו מתוך הקונכיה הפרופסורית, ענה על הטלפון בכל שעה, לא התכחש, לא התחמק, אך בעיקר השתדל לעכב את זרימתו המסוכנת של החולי.

מעוּרָבוּתו של פרופסור, ועוד מתמטיקאי, בעניין לא־יֵאָמֵן כמו הצלת חייהם של חמישה² באמצעות מהלכים אינטגראליים מוּשְׂכּליים, ערטילאיים לחלוטין, המכונים “שתדלנויות”, עוררה סיפוק כללי.

אִיסָאי בֶּנֶדִיקטוֹבִיץ‘,³ לעומת זאת, התנהג כבר מן הצעדים הראשונים, כאילו המחלה מדבקת, דביקה, מעין שָׁנִית – וכאילו גם אותו – את איסאי בנדיקטוביץ’ – עלולים, חס וחלילה, ליָרות. איסאי בנדיקטוביץ' פעל ללא כל טעם. הוא כמו התרוצץ בין רופאים, מתחנן לחיטוי מהיר ככל האפשר.

לו ניתן לאיסאי בנדיקטוביץ' רצונו, היה לוקח מונית ונישא על פני מוסקבה סתם־כך, ללא כל תוכנית, מדמה בנפשו שכזהו הטקס.

איסאי בנדיקטוביץ' שינן וזכר כל העת, שאשה לו, שנשארה בפטרבורג. הוא אפילו לקח לו מעין מזכירה – קרובה־בת־לוויה, קטנה, קפדנית ונבונה מאוד, אשר כבר טיפלה בו, באיסאי בנדיקטוביץ‘, כאומנת. בקצרה, בפנותו לאנשים שונים בזמנים שונים, התקין לעצמו, כביכול, איסאי בנדיקטוביץ’, חיסון מפני מוות ביריה.

כל קרובי משפחתו של איסאי בנדיקטוביץ' מתו במיטות עץ־אגוז יהודיות. כטורקי הנוסע אל אבן־הקאאבה השחורה, כך בורגנים פטרבורגיים אלה, צאצאי רבנים בעלי דם פטריקים, שקורבו באמצעות המתרגם, איסאי, אל אנאטול פראנס, עלו לרגל למקומות־הקיט הטוּרגניביים והלרמונטוביים המובהקים, מתקינים עצמם באמצעות הריפוי למעבר אל העולם הבא.

בפטרבורג חי איסאי בנדיקטוביץ' כצרפתי חסוד, אכל את הפוטאז' שלו, מכרים בחר לו בלתי־מזיקים כפַּטְגָנִיּוֹת במרק צח וביקר, כיאה למקצוע, אצל שני קניינים של סמרטוטי־תרגום.

איסאי בנדיקטוביץ' היטיב לפעול רק בעצם תחילת השתדלנות, כאשר נערכו הגיוס, כביכול, והאזעקה המלחמתית. אחר־כך דהה, התרכרֵך, הִלְחִית, והקרובים עצמם, במגבית משותפת, שילחו אותו בחזרה לפטרבורג.

אותי תמיד עניינה השאלה, מניין לו לבורגני האנינות, ומה שקוראים מהוּגנוּת. המהוגנות – היא שמקשרת את הבורגני עם החיה. רבים מחברי המפלגה נחים בחברת הבורגני מאותו טעם שבשלו נזקקים המבוגרים לחברתם של ילדים ורודי־לחיים.

הבורגני, כמובן, חף מן הפרולטאר, קרוב יותר לעולם הרחמי, לתינוק, לחתלתול, למלאך, לכרוב. ברוסיה מעטים מאוד הבורגנים החפים, וזה משפיע לרעה על עיכולם של המהפכנים האמיתיים. יש לשַׁמֵּר את הבורגנות בדמותה החפה, יש להעסיקה בהצגות־חובבים, לְיַשנהּ על קרונות־פּוּלמן, לחתלה בחיתולי תנומה רכבתית, צחה כשלגים.

 

2    🔗

נער במגפוני עור־תיש, במותנִיַת קטיפין, צדעים סרוקים לאחור, עומד מוקף אִמָאוֹת, סַבְתָּאוֹת, אומנות, ולצדו עומד בן־מבשלים או בן עגלונים – נער ממשרתי החצר. וכל הכנופיה הזאת של מלאכי־עליון מלהגים, מלהסים, מלחשים, עטה על בן־הגבירים:

– תקע, וַסֶנְקָה, תקע!

מיד וסנקה יתקע, ובתולות זקנות, קרפדות מאוסות, דוחקות זו את זו במרפקיהן ומחזיקות בעגלון המנוול:

– תקע, וסנקה, תקע, ואנחנו בינתיים במתולתל נחזיק, אנחנו בינתיים נחולֵלָה סביב…

מהו זה? ציור הווי נוסח ונציאנוב? רישום של צייר־צָמִית?

לא, זהו אימונו של זאטוט קומסומולאי פרוע, בהדרכות אמאות, סבתאות, אומנות־מטעם, כדי שהוא, וסנקה, ידרוס, כדי שהוא, וסנקה, יתקע, ואנחנו בינתיים בשחרחר נחזיק, אנחנו בינתיים נחולֵלָה סביב…

– תקע, וסנקה, תקע…

 

3    🔗

נערה צולעת באה אלינו מן הרחוב, ארוך כמו לילה אין־חשמליות. היא מניחה את קבהּ ואצה להתישב בזריזות, כדי להיות דומה לכולם. מי הרווקית הזאת? – קוולריה קלה…⁴

אנחנו משנוררים סיגריות זה מזה ועורכים את הסינית שלנו, מצפינים בתוך נוסחאות של אֵימה חייתית את המושג הגדול, האדיר, האסור של המעמד. אימה חייתית מנקשת במכונות־כתיבה, אימה חייתית מגיהה את הסינית על יריעות נייר־טואלט, מתקתקת הלשנות, מצליפה בשְׁכוּבים, תובעת גזר מוות לשבויים. כנערים המטביעים בפומבי חתלתול בנהר־מוסקבה, כך ילדינו המבוגרים במשחק לוחצים, בהפסקה הגדולה “חמאה סוחטים”:⁵ – אי, הישכב, לחץ, אבל כך, שלא ייראה זה אשר נלחץ – כזהו הכלל המקודש של משפט ההמון.

זבן מאוֹרְדֵנְקָה הונה פועלת במשקל – הרוג אותו!

קופאית רימתה בחמש פרוטות – הרוג אותה!

מנהל חתם על שטות בהיסח־דעת – הרוג אותו!

איכר החביא שיפון באסם – הרוג אותו!

הולכת אלינו נערה, מתנודדת על קב. רגל אחת קצרה, ונעל־פרוטזה גסה מזכירה פרסה של עץ.

מי אנחנו? תלמידי־בית־ספר שאינם לומדים. אנחנו מופקרי הקומסומול. אנחנו פורעים בהיתר מטעם כל הקדושים.

לפיליפ פיליפוביץ' כאב שיניים. פיליפ פיליפוביץ' לא בא ולא יבוא לכתה. מושגי הלימוד שלנו מתייחסים ללמידה, כמו הפרסה לרגל, אבל זה לא מביך אותנו.

באתי אליכם, ידידי הדוּ־פרסתיים, לנַקש בתותבת בפסאג’־הקומבינאט הסוציאליסטי הצהוב,⁶ שהוקם בדמיונו הפרוע של המנהל, גיבור־החיל, גִיבֶּר, וְצוֹרָף ממרכיבי מלון־הפאר בטברסקאיה, מברקה לילית או מרכזיית טלפון, מכיסופים לאושר חובק־עולם, המתגלם בפואייה נצחי עם מזנון, ממשרד אינסופי עם פקידים מצדיעים ומיוֹבש אוויר של מברקת־דואר הגורם לרַחֶשת בגרון.

כאן ליל הנהלת־חשבונות אינסופי באור שלהבתן הצהובה של מנורות בתי־נתיבות של המחלקה השנייה. כאן, כבאגדה של פושקין, משיאים את היהודון לצפרדע, כלומר מתקיימת חתונה בלתי־פוסקת של הטרזן בעל־הטלף המטיל ביצי־דגים תיאטרליות⁷ עם בן־זוגו לאותו מרחץ טמא – העורך־הקברן המוסקבאי, המייצר ארונות־מתים של ברוקאד ליום שני, שלישי, רביעי וחמישי. הוא מרשרש בתכריכי נייר. הוא מקיז דמם של ירחי השנה הנוצרית, המשמרים עדיין את כינוייהם היוונים־פאסטוראליים – ינואר, פברואר ומרץ… הוא קוטל־סוסים נורא וּבער, קוטל מאורעות, מיתות ואירועים, ושׂשׂ־שׂמח כשניתז במזרקה דמהּ הסוסי השחור של התקופה.

 

4    🔗

נכנסתי לעבוד בעתון ה’קומסומולאי של מוסקבה' ישר מחניון אורחת־הגמלים צֶקוּבּוּ.⁸ היו שם תריסר זוגות אוזניות, כמעט כולן מקולקלות, ואולם־קריאה, ללא־ספרים, שהותקן מכנסייה. שם יָשַׁנּוּ כשבלוּלים על סַפּוֹת עגולות.

אותי שנאו המשרתים בצֶקוּבוּ בשל סלי הקש שלי ומשום שאינני פרופסור.

ביום הלכתי להתבונן בגיאוּת והאמנתי בכל מאודי, שהגידופים הממלאים את נהר־מוסקבה יציפו את הרציף הקרופוטקיני המלומד, ויהיה צורך להזמין בטלפון סירה לצקוּבוּ.

בבקרים שתיתי שמנת מעוקרת ברחוב ישר מצוואר הבקבוק.

הייתי לוקח מעל מדפים פרופסוריים סבון זר ומתרחץ בלילות, ואף פעם אחת לא נתפשתי.

לשם היו מגיעים אנשים מחארקוב ומוורונייז', וכולם רצו לנסוע לאלמה־אטא. הם חשבו אותי לאחד משלהם והתיעצו, איזו רפובליקה כדאית יותר.

בלילות נעלו את צקוּבּוּ כמבצר, ואני הייתי דופק על החלון במקל.

לכל אדם הגון צלצלו לצקוּבוּ בטלפון, ובערב היתה המשרתת מגישה לו פֶּתֶק, כגליון אזכרה לכומר. שם התגורר הסופר גְרין, אשר המשרתים הברישו את בגדיו במברשת. אני התגוררתי בצקוּבוּ כמו כולם, ואיש לא נגע בי, עד שבעצמי העתקתי את מגורי משם באמצע הקייץ.

כאשר עמדתי לעבור לדירה אחרת, נח מעיל־הפרווה שלי לרוחב הכרכרה, כאשר יקרה אצל היוצאים מבית־חולים לאחר שהייה ממושכת, או אצל המשוחררים זה עתה מהכלא.

 

5    🔗

הגיעו הדברים לידי כך, שבעֲשִׂיָה המִלוּלית מעריך אני רק את הבשר החי, רק את גידול הפרא:

זה מה שנחוץ לי.

את כל יצירות ספרות העולם מחלק אני לְמוּתָרוֹת ולאלה שנכתבו בלא היתר. הראשונות – חלאה, האחרונות – אוויר גנוב. לסופרים הכותבים דברים מוּתָרים־מראש, אני רוצה לירוק בפרצוף, רוצה לחבוט במקל על ראשם ואת כולם להושיב לשולחן בבית־הֶרְצֶן⁹ לאחר שאעמיד לפני כל אחד תה של שוטרים ואתן לכל איש ביד את בדיקת־השתן של גורנפלד.¹⁰

על סופרים אלה הייתי אוסר להתחתן ולהוליד בנים – איך יכולים הם להוליד בנים – הן הבנים להמשיך אותנו צריכים, במקומנו להשלים את העיקר – והרי האבות – שלושה דורות מראש – מְכוּרים לשטן המחוטט.¹¹

הנה זהו דפון ספרותי.

 

6    🔗

לי אין כתבי־יד, אין פנקסי רשימות, אין ארכיונים. אין לי כתב־יד, מפני שלעולם איני כותב. אני היחיד ברוסיה העובד בקולי בלבד, אך מסביב, חלאת כלבים גזעית כותבת. איזה סופר אני, לעזאזל! החוצה – טפשים!

אף על פי כן, עפרונות לי רבים וכולם צבעוניים וגנובים. אפשר לחדד אותם בסכין־גילוח "ז’ילט''.

להב סכין־גילוח ז’ילט עם קצה שנון, עקמומי מעט, תמיד נראה בעיני כאחד המוצרים האציליים של תעשיית הפלדה. סכין “ז’ילט” טוב חותך כמו עשב־הכריך, מתכופף, אך לא נשבר ביד – ספק כרטיס ביקור של תושב־מאדים, ספק פתק משטן מעודן עם חור מנוקב באמצע.

להב סכין־גילוח “ז’ילט” – תוצרת טְרוֹסְט¹² מת, שאליו מצטרפים כבעלי־מניות להקות זאבים אמריקניים ושוודיים.

 

7    🔗

אני סיני, איש אינו מבין אותי. הבל־זבל! ניסע לאלמה־אטא, שם מתהלכים אנשים עם עיני צימוקים, שם מתהלך הפרסי עם עיניים כמו ביציות, שם מתהלך האוזבק עם עיניים של כבש.

הבל־זבל! ניסע לאזרבייג’ן!

היה לי פטרון – הַנַרְקוֹם מְרַבְיָאן־מוּרַבְיָאן,¹³ נרקום נְמָלִי¹⁴ של אדמת ארמניה, זו אחותה הצעירה של אדמת יהודה. הוא שלח לי מברק.

מת פטרוני – הנרקום מרַבְיָאן־מוּרביָאן. בנמליית אֶרִיוַואן הנרקום השחור איננו עוד. שוב לא יבוא למוסקבה בקרון בינלאומי, תמים וסקרן, כמו כוהן מכפר טורקי.

הבל־זבל! ניסע לאזרבייג’ן!

היה לי מכתב אל הנרקום מרַביָאן. הבאתי אותו למזכירים בחווילה הארמנית, ברחוב הנקי, השגרירי ביותר במוסקבה. כמעט שנסעתי לאֶרִיוַואן בשליחות הנרקומפרוס¹⁵ העתיק, להעביר לצעירים סגלגלי־ראש במנזר־אוניברסיטה עני קורס סמינריוני נורא־אימה.

אילו נסעתי לאֶרִיוַואן, שלושה ימים ושלושה לילות הייתי יורד בתחנות אל מזנונים גדולים ואוכל כריכים של איקרה שחורה.

הבל־זבל!

הייתי קורא בדרך את ספרו הטוב ביותר של זושצ’נקו והייתי עולז כטאטארי שגנב מאה רובל!

הבל זבל! ניסע לאזרבייג’ן!

הייתי לוקח אתי אומץ בתוך סל קש צהוב עם ערימה שלמה של לבנים מדיפי ריח־בורית, ואילו מעיל־הפרווה שלי היה תלוי אז על מסמר של זהב. והייתי יורד בבית־הנתיבות באֶרִיוַואן עם פרווית־חורפית ביד אחת ומקל־‏ישישים – המַטֶה היהודי שלי – בשנייה.

 

8    🔗

יש טור רוסי נפלא, שאותו לא אתעייף לשנן בלילות כלביים של מוסקבה, אשר מכוחו, כמו תעתוע, מתמוטטת שֵדייה מקורננת. נחשו, ידידַי, מה הטור – הוא במגלשיים רושם על השלג, הוא במפתח חורק במנעול, הוא בכפור יורה החדרה:

“… לא ייריתי אומללים באופל־כלא…”¹⁶

הנה “אני מאמין”, הנה קאנון אמיתי של סופר אמיתי, יריבהּ עד־מוֹת של הספרות.

בבים־הרצן, צמחוני־חלבי אחד, פילולוג שקרקפת של סיני לוֹ – כִּינֵזִי שכזה, “חַאוּ־חַאוּ, שַׁנגוֹ שַׁנגוֹ”¹⁷ כשעורפים ראשים, מאותו גזע ההולך על קצות אצבעות על האדמה הסובייטית הרוחצת בדם, אחד מִיטְקָה בְּלַאגוֹי, חלאה לִיצֵאִית,¹⁸ המוּרשֶׁה מטעם הבולשביקים לתועלת המדע – שומר במוזיאון מיוחד את חבלו של החנוּק, סריוז’ה יסנין.

ואני אומר, את בְּלַאגוֹי – אל הסינים, לשנחַאי, אל הַכִּינֵזִים – שם מקומו! מה היתה אמא־פילולוגיה ולמה נהפכה… רתחה דם כולה, כולה אין־פשרנות, הפכה דם־כלבה, כָּל־בָּהּ סובלת…

 

9    🔗

אל רשימת רוצחי המשוררים הרוסים או המועמדים להיות רוצחיהם, נוסף שמו הֶעמום של גורנפלד. דאנטס¹⁹ המשותק הזה, דוד מוֹנְיָה זה מרחוב באסיין, המטיף למוסריות ולממלכתיות, מילא אחר הוראותיו של משטר זר לו לחלוטין, שהוא סובלו בערך כסבול קלקול־קיבה קל.

מיתה מידי גורנפלד אווילית באותה מידה, כמו מיתה מתאונת־אופניים או ממקורו של תוכי. אולם גם תוכי עלול להיות רוצח ספרותי. אותי, למשל, כמעט שהרג התוכי לבית הוד מעלתו המלך אלברט ולדימיר גַלַקטיוֹנוֹבִיץ' קוֹרוֹלֶנְקוֹ.²⁰ אני מאוד שמח שרוצחי חי ובמובן מסוים האריך ימים ממני. אני מאכיל אותו סוכר ושומע בעונג, איך הוא משנן מתוך אוילנשפיגל: "אפר מכה על לבי'', מחליף משפט זה לסירוגין באחר, לא פחות יפה: “אין בעולם יסורים קשים מחבלי הלשון…” אדם המסוגל לקרוא לספרו בשם ‘חבלי הלשון’ נולד עם אות קין של רוצח ספרותי על המצח.

נפגשתי עם גורנפלד רק פעם אחת במערכת מלוכלכת של איזשהו כתב־עת עלוב, חסר־צביון, שהצטופפו בו, כבמזנונו של קְוִיסִיסַאן, איזשהן דמויות רפאים. אז עוד לא היתה אידיאולוגיה ולא היה בפני מי להתלונן, אם יעליבך מי. כאשר אני נזכר ביתמות ההיא – איך יכולנו לחיות אז! – דמעות עבות מתקשרות בעיני… מישהו הציג בפנַי מבקר הולך־על־שתיים ואני לחצתי את ידו.

דודל’ה גורנפלד, למה הלכת להתלונן ב’ידיעות הבורסה‘, ליתר דיוק, ב’עתון הערב האדום’ בשנת העשרים ותשע הסובייטית? מוטב היה לו בכית לאדון פְּרוֹפֶּר²¹ לתוך חזיה ספרותית יהודית נקיה. מוטב היה לו גילית מכאובך לבנקאי עם אישיאס, קוגל וטלית…

 

10    🔗

לניקולאי איוואנוביץ'²² יש מזכירה – אמת, אמיתונת, סנאית טהורה, כרסמנית קטנה. היא מפצחת אגוז עם כל מבקר ורצה לטלפון כמו אם צעירה מאוד, לא־מנוסה, אל תינוקה החולה.

מנוול אחד אמר לי, שאמת ביוונית זה “מְרִיָה”.²³

הנה הלבנינית הזאת – אמת אמיתית באות רבתי ביוונית, אך בה בשעה היא אותה אמת אחרת – אותה בתולה מפלגתית אכזרית – אמת המפלגה…

המזכירה, נפחדת וחמלנית, כאחות רחמניה, לא עובדת כי אם חיה בכניסה למשרד, בתא־הטלפון כבמבוא לבית־מרחץ. מְרִיָה המסכנה מחדר־המעבר עם הטלפון והעתון הקלאסי!

מזכירה זו נבדלת מאחרות בכך, שכאחות־לילה יושבת היא על מפתן השררה, שומרת על נושא השררה כשמור חולה אנוש.

 

11    🔗

לא, מוטב שתרשו לי לעמוד למשפט! מוטב שתרשו לי להירשם בפרוטוקול!… תנו לי, כביכול, לצרף עצמי לתיק. אל תגזלו ממני, אבקשכם במפגיע, את המשפט שלי… הליכי־המשפט טרם נסתיימו, ומעז אני להבטיחכם, לעולם לא יסתיימו.²⁴ מה שהיה עד כה הוא רק אוברטורה, הפרימדונה בּוֹזְיוֹ בכבודה ובעצמה תשיר במשפט שלי. סטודנטים מזוקנים ברדידים משובצים, מעורבים בשוטרים לבושי שכמיות, מונהגים בידי המנצח המתויש, טוֹוִים בהתפעלות נסערה תפילת אשכבה כמנגינת ריקוד, יוציאו את ארון־המתים המשטרתי עם שיירי התיק שלי מתוך האולם העשן של בית־המשפט המחוזי.

אלכסנדר איוואנוביץ' הרצן! הרשה לי להציג את עצמי… כמדומני, בביתך שלך… אתה, כבעל־בית, אחראי באיזה אופן…

הואלת לנסוע לחו''ל?… כאן אירעה, בינתיים, אי־נעימות… אלכסנדר איוואנוביץ'! אדוני! מה לעשות?! לגמרי אין למי לפנות!

 

12    🔗

בשנה כלשהי בחַיַי, גברים מבוגרים מאותו שבט שאני שונא בכל כוחותי הנפשיים, ואשר אליו איני רוצה ולעולם לא אשתייך, גמרו בדעתם לערוך בי טקס קיבוצי מחפיר ומאוס. שמו של הטקס – ברית־מילה ספרותית או הכפשה, הנערכת בהתאם לנוהג ולצרכי לוח שבט־הסופרים, והקורבן מסומן על־פי בחירת זקניו.

אני עומד על כך, שהסוֹפְרוּת בדמותה זו אשר התגבשה באירופה ובעיקר ברוסיה, אינה מתיישבת עם התואר הנכבד יהודי, שבו אני מתגאה. דמי שלי, הטעון מורשת מגדלי־‏צאן, אבות ומלכים, מתקומם כנגד הצוענות הגנבנית של שבט הסופרים. עוד בהיותי ילד חטף אותי מחנה חרקני של צוענים לא־רחוצים וכמה וכמה שנים התגלגל על פני קווי־המסע הפרוצים שלו, שווא מתאמץ ללמדני את מלאכתו היחידה, אמנוּתוֹ היחידה – הגניבה.

הסופרות – זהו גזע מדיף ריח דוחה, ובעל הנהגים המלוכלכים ביותר בהתקנת המזון. זהו גזע הנודֵד ועומֵד בתוך קיאו, מגורש מערים, נרדף בכפרים, אך הכא והתם קרוב לשררה, המקצה לו מקום ברבעים צהובים, כמו לזונות. שכן הספרות הכא והתם ממלאה תפקיד אחד: מסייעת למפקדים להחזיק חיילים במרוּת ומסייעת לשופטים לעשות שפטים בנדונים.

סופר – זו הכלאה של תוכי וכומר.²⁷ הוא תוכי במובן הרם ביותר של המלה. הוא מדבר צרפתית, אם בעליו צרפתי, אבל אם ימכרוהו לפָרס, יאמר בפרסית: “תוכי־טיפש”, או "תוכי רוצה סוכר''. לתוכי אין גיל, אינו מבחין בין יום ללילה. אם יימאס על בעליו, מכסים אותו במטפחת שחורה, וזה מהווה עבור הספרות תחליף ללילה.

 

13    🔗

היו שני אחים שֶׁנְיֶה²⁸ – הצעיר, החָרוּף, כולו שייך לספרות, הבכור, הערוּף, בעצמו ערף אותה.

הסוהרים אוהבים לקרוא רומאנים ונזקקים לספרות יותר מכל אחד אחר.

בשנה כלשהי בחַיַי, גברים מבוגרים מזוקנים בכובעי פרווה מקורננים הניפו עלי חרב־צוּרים במגמה לסרס אותי. אם לדון על פי כל הסימנים, היו אלה כהנים בני־שבטם: הם הדיפו ריח־בצל, רומאנים ובשר־תיש.

והכל היה נורא, כבחלום של תינוק. Nel mezzo del’cammin di nostra vita – באמצע דרך החיים, ביער סובייטי עבות, עצרו אותי שודדים, שקראו לעצמם שופטַי. היו אלה ישישים עם צווארים מגויידים וראשי אווזים קטנים, שאינם ראויים לשאת את נטל השנים.

בפעם הראשונה והיחידה בחיי נזקקה לי הספרות, והיא מיעכה, משמשה וסחטה אותי, והכל היה נורא, כבחלומו של תינוק.

 

14    🔗

אני נושא באחריות מוסרית לכך, שהוצאת זי"ף לא נדברה עם המתרגמים גורנפלד וקאריאקין. אני – בּוּרְסִי של פרוות יקרות, אשר עוד מעט ונחנק בפרווה ספרותית, נושא באחריות מוסרית לכך, שנטעתי בלבו של הבּוּר הפטרבורגי את הרצון לצטט, כאנקדוטה של פלסתר, את מעיל־הפרווה הגוגולי החם,²⁹ שקוֹרַע בלילה מכתפי בכיר הקומסומולאים – אקאקיי אקאקייביץ‘. אני קורע מעלי את מעיל הפרווה הספרותית ורומס אותו ברגלַי. במקטורן בלבד, במינוס שלושים מעלות, אקיף שלוש פעמים בריצה את מעגלי השדרות של מוסקבה. אברח מבית־החולים הצהוב של הפאסאג’ הקומסומולי לקראת צינת מוות, ובלבד שלא אראה שנים־עשר חלונות יהוּדאיים³⁰ מוּארים של בית־הזימה שבשדרת טְבֶר, ובלבד שלא אשמע את צליל שקלי־השלמונים וספירת עמודי הדפוס.

 

15    🔗

רומנים³¹ נכבדים משדרת טבר, יחד כתבנו רומאן, שאתם אפילו לא חלמתם עליו. אני אוהב מאוד להיתקל בשמי בניירות רשמיים, בהזמנות מהמוציא־לפועל המשפטי ועוד תעודות נוקשות. כאן השם מצלצל אובייקטיבית לגמרי: צליל חדש לאוזן, וצריך להודות, משהו מעניין. אני עצמי מסוקרן לפעמים: מהו הדבר שתמיד אני עושה שלא כראוי. איזה מן יֶרֶק הוא מנדלשטאם, אשר כל־כך הרבה שנים צריך לעשות משהו ותמיד, מנוול, מתחמק. הזמן רב עוד יתחמק? משום כך גם השנים אינן מועילות לי – אחרים מדי יום נכבדים יותר, ואני להיפך – זמני זורם לאחור.

אני אשם. אין פה מקום לספק. מן האשמה איני יוצא. בחוב אני חי. בהתחמקות ניצל. הזמן רב עוד נותר לי להתחמק?

כשמגיע הצו העשוי פח, או תזכורת יוונית־בפשטותה מאיזה גוף ציבורי, כאשר תובעים ממני, שאסגיר שותפים לעבירה, שאחדל מן הפעילות הגנבנית, שאצביע מניין אני לוקח כספים מזוייפים, ואחתום על איסור־יציאה מתוך הגבולות שהוקצו לי, אני מייד מסכים, אך בה בשעה, כמו לא אירע דבר, שוב מתחיל להתחמק – וכך עד אין סוף.

ראשית, ברחתי מאיזה מקום, וצריך להחזיר אותי, לְשַׁכֵּן, לערוך אצלי חיפוש ולשַלֵח. שנית, חושבים אותי למישהו אחר. לְאַמֵת אין כוח. בכיסים – זבל: פתקי־צופן מן השנה שעברה, טלפונים של קרובים שנפטרו וכתובות לא־ברור־של־מי. שלישית, אני חתמתי עם בעל־זבוב או עם גי"ז³² על חוזה מפואר, לא־ניתן־למימוש, באבקת נייר־זכוכית על גבי נייר ואטמאני משוח בחרדל עם פלפל, לפיו התחייבתי להחזיר במכופל כל שנרכש, להקיא ארבעת־מונים כל שנקנה לא־כחוק ושש עשרה פעמים רצופות לבצע את הלא־ניתן, הלא־מושג, אותו יחיד ומיוחד, אשר יכול היה חלקית, לפחות, להצדיקני.

מדי שנה אני נכלוּלי יותר. כבמלחצי־פלדה של נהג, אני מחוּרר כולי ומוטבע בשם־המשפחה שלי עצמי. כשקוראים לי בשם אבי, אני נרעד בכל פעם – בשום אופן איני יכול להתרגל – איזה כבוד! לו רק פעם בחיי קרא לי מי בשם איוואן מויסייביץ'!…³³ אֵיי, איוואן, סרק הכלבים! מנדלשטאם, סרק הכלבים! לצרפתי – “שֶׁר מֶטְר”, מורה יקר, ולי – מנדלשטאם, סרק כלבים! לאיש איש את שלו.

אני – אדם מזדקן – בבדל הלב מסרק כלבי אדונים – ועוד לא די להם, עוד לא די… בְּרֹך כלבי מתבוננות בי עיני סופרים רוסיים ומתחננות: התפגר!

מניין אותו זעם־עבדים, אותו בּוּז־משרתים לשמי שלי? לצועני לפחות היה סוס, ואני בדמות אחת גם סוס, גם צועני…

צווי־פּח קטנים מתחת לכרית… החוזה הארבעים ושישה במקום נֵזֶר־קבוּרה, ומאה אלף סיגריות דלוקות במקום נרות…

 

16    🔗

כל כמה שלא אתאמץ, לו גם אשא סוסים על גבי, לו אסובב ריחיים, לעולם לא אהפוך לעמֵל. עמלי שלי, יתבטא באשר יתבטא, מתקבל כהתגרות, כהפקרות, כמקריות. אולם כזהו רצוני, ולכך אני מסכים. חותם בשתי ידיים.

כאן הגישה אחרת: בשבילי בכעך יקר החור.³⁴ אך מה לעשות בבצק הכעך? כעך אפשר לזלול, אבל החור ישאר.

עמל אמיתי הוא תחרה בְּרוּסֶלִית, העיקר בה – זה שבוֹ הדוגמא אחוזה: אוויר, פליחות, פסיחות.

והרי לי, אחים שלי, לא מועיל העמל. לי הוא לוֶתק לא נחשב.

יש לנו תנ"ך־העמָל, אבל איננו מעריכים אותו. אלה סיפורי זושצ’נקו. את האדם היחיד שהראה לנו את העמֵל, רָמַסנו בבוץ. ואני תובע אנדרטות לזושצ’נקו, בכל הערים והכפרים בברית־המועצות או לפחות, כמו לסבא קרילוב, בגן הקייץ.

הנה אצל מי הפסיחות נושמות, הנה אצל מי תחרה ברוסֶלית חיה!

בלילה באִילִינְקָה, כאשר הגוּ''מים³⁵ והטְרוֹסְטִים ישֵנים ומדברים סינית, שפת־אמם, בלילה באילינקה מתהלכות בדיחות. מתהלכים לנין עם טרוצקי במחובק, כמו לא אירע דבר. לאחד דלי קטן וְחַכּוֹנת קונסטנטינופולית³⁶ ביד. מתהלכים שני יהודים, שנַיים בלתי־נפרדים – האחד חוקר, השני פותר, האחד שואל ושואל, האחר – מתחמק ומתחמק, ובשום אופן לא ייפרדו.

מתהלך גרמני, איש־התיבה, עם לַיֶרְקַסְטֶן של שוברט,³⁷ לא־יוצלח כזה, כזה בטלן…

Ich bin arm – עני אני.

תשני, יקירה שלי. אֶמ־אֶס־פֵּא־אוֹ…³⁸

וִיי³⁹ קורא בספר טלפונים בכיכר האדומה. פיקחו לי את שמורותי… תנו את הועד המרכזי…

מתהלכים ארמנים מן העיר אֶרִיוַואן עם דגים־מלוחים צבועים בירוק. Ich bin arm – עני אני.

אך באַרְמָאוִויר⁴⁰ על סמל העיר כתוב: כלב נובח, רוח נושאת.

[ברצוני להודות ליוסף סערוני, לסאביילי גרינברג ולפרופ' דימיטרי סגל, שבלי בקיאותם, רגישותם ורצונם הטוב לא היה תרגומי, בדמותו זו, אפשרי. המתרגמת.]