1    🔗

יעקב שבתאי בוחן ב’זכרון דברים' את השכבה שיותר מכל אחרת קבעה דפוסי־התנהגות וערכים בחברה הישראלית, כיוון שהיתה הכוח המרכזי בה, עד שנשברה בשבר שנחשף ב־17 במאי 1977: אנשי “ארץ ישראל העובדת”, ציונים וסוציאליסטים, עירונים, יוצאי מזרח־אירופה – הם ובניהם.

והעיקר בבחינה כזאת – הזדהות עד כדי טמיעה. אי אפשר שלא לאהוב את ‘זכרון דברים’ על כך ששבתאי יכול להיות קרוב כל כך לאנשים שבתוכם גדל, ובעיקר קרוב לסבל שלהם ולהשחתה שהשחיתו את עצמם; לאהוב את החוֹם שבכתיבה ואת האהבה השוטפת והקשה שבה. שכן שבתאי הציב את עצמו עמוק בתוך חייהם של אנשים שחנקו אותו ועשו אותו חסר תקווה. מכאן האינטימיות הנדירה שיש בספר הזה, ההרגשה שכמעט הכל נכון בו: האנשים, העברית שהם מדברים, האמונות שלהם, הדירות שלהם, תל־אביב שלהם, האסונות שלהם. מכאן גם המונוטוניות וגבול יכולת ההבחנה שבספר – מה שהסבל השחית אצל האבות אבוד גם בשביל הבן שכותב עליהם ועל עצמו. ובמובן אחד אבוד יותר: הם חיו אפשרויות רבות ושונות ועשו מהן אפשרות אחת של השחתה, לו יש רק האפשרות האחת הזאת.

 

2    🔗

מהי האפשרות הזאת? מהם דפוסי ההתנהגות בה, מהם הערכים בה ואיך הושחתו? ראשית –אבות ודודים וגיסים ושכנים ומכרים. לפני שאדם נושם נשימה אחת כאן הוא מוצא את עצמו בתוך מסגרת שאומרת לו איך לנשום, לפני שהוא משהו הוא כבר משהו בתור או חלק מ – או נציג של. כבר צפוי ממנו משהו וכבר הוא חייב משהו וכבר בושה וחרפה אם יהיה משהו אחר ויכזיב אותנו. ואותנו זה “הדוד לזאר ואברהם שכטר ויהודית מייזלר ושמואל וברכה ואהרון, אחיו של שמואל”. המשפחה היא כאן אותה עיסה דחוסה ודביקה, שקובעת נורמות ותוקעת אותן לתוך פיך בכף שהיא הרבה יותר גדולה מן הפה. מכאן אמורות לצאת האידיאות, ההתחייבויות, ההעפלות לאושר; מכאן אמורים להיקבע משמעות וערך לכל תחושה, עמדה ומעשה. כך לפני שבן “ארץ־ישראל העובדת” נתבע לקיים ערך כלשהו (לא שהתביעות יתמהמהו, הן תבואנה מיד ובשטף) הוא נתבע להשתייך, ואם לא ישתייך יקבע הטריבונל המשפחתי שהוא “נפולת של נמושות”. התוצאה היא שגולדמן ישראל וצזאר הם נפולת כיוון שהם לא מסוגלים לעמוד בלחץ המשפחתי הזה והם משביעים את עצמם כל בוקר לברוח ממנו, והם נמושות כיוון שחנקו אותם כל כך שאין להם סיכוי לברוח ממנו ואין להם סיכוי ליצור משהו שונה ממנו. לא בניו־יורק, בתל־אביב.

לא שהמשפחה היא קשר של אמת בין בני־אדם. בסופו של דבר הם זרים זה לזה הרבה יותר משהם קרובים זה לזה. כמעט ואין כאן משפחה אחת שאינה פאסאדה לחורבן וסבל בתוכה, לאהבות שמחוץ לה ולבריחות ממנה. משמעותה של המשפחה כאן היא נורמות – חובות והתחייבויות – שקיימות לפני שאתה קיים ומוחצות אותך למרות שאיש לא מקיים אותן. במובן זה היא אפילו לא נורמה, היא צל־רפאים של נורמה –

זה גם מה שהבנים בחברה הזאת מקבלים מאבותיהם – נורמה שהיא בעת ובעונה אחת אדירה ונבובה. המסגרת, המשפחה, עוברת מדור לדור כשהיא הכוח החזק ביותר וגם השקר השקוף ביותר וגם הכשלון המר ביותר.

הכשלון להקים משפחה הוא כשלונם המשמעותי ביותר של הבנים – הוא המעיד עליהם, ועל מה שהם מסוגלים, יותר מכל כשלונותיהם האחרים. הם הפנימו עמוק כל כך את האשליה של המסגרת ההרמונית הקודמת לכל ומדבירה הכל, שהם או מקיימים אותה בזעף ובתחושת שקר והתבזות, או בורחים ממנה בלי שהם מסוגלים לראות ולקיים שום אפשרות אחרת. גם להם, למרות שהם קרבנותיה, היא קנה־המידה לתחושת הערך העצמי. האחד יסיים מסע־משכבים אינסופי בנישואים לאשה שמשעממת אותו; השני יאבד את האשה האחת שהוא מסוגל להתקרב אליה וימצא אותה אחר כך יולדת ילד לא שלו, בוהה אל החלל ואטומה לכל הסובב אותה; השלישי היה נשוי כמה ימים “לימימה צ’רנוב היפה”, אבל ממאות הסיפורים ששבתאי מספר זה הסיפור היחיד שהוא לא אומר עליו מלה; ואחר כך אין אשה אחת שהוא מסוגל להתקרב אליה, גם לא זונה.

 

3    🔗

זאת המערכה החברתית שמציג שבתאי. ובתא הבונה אותה – מפגש בין שני אנשים – הוא מצביע על שורש הרע: סירוב אלים לקבל את השונה שבזולת. שוני נתפס כאן כאיום, ולכן מפגש עם אדם הוא מעשה של השתלטות עליו. כך כשגבר פוגש אשה וכך כשאב מגדל את בנו וכך כשהבן פוגש אשה.

היחס החוזר כאן הוא: “דווקא את רוחמה רצתה לקרב אליה ולנכס לה באופן שלם, כך היה בחייו של ארווין וכך היה אחרי שמת”. סיכום חד ובהיר ליחס הזה נמצא במקום שאדם מסכם את יחסו אל הסובבים אותו, בצוואה –

“יצירה מעגלית” – כל הזמן מנסים כאן אנשים לעגל. קודם לשרטט את המעגל ההרמוני, ואחר כך לשייף את הזולת כדי שיהיה כולו בפנים.

מה שיש כאן בין שני אנשים הוא או ניכור או זרות. שום דבר באמצע. מדויק יותר – פרפורים נואשים ומועדים לכשלון למצוא משהו באמצע. אחרי שזאת הצוואה של אחד האבות, מה שמסוגל לו אחד הבנים – ישראל – הוא לחזור על אותה אלימות או להישאר צונן ומתנכר. לפני שישכב עם האשה היחידה שהוא מתקרב אל נסיון לאהוב אותה הוא צריך לנכס אותה. הוא תובע ממנה לומר לו מי הגבר הראשון ששכבה אתו “והוא חזר ושאל אותה שוב ושוב, בהתחלה בנחת ואחר כך בתקיפות ובגסות […] משום שהקנאה והחרון הטריפו את דעתו”. הוא לא יכול לרצות בה כאדם נפרד ממנו, לפגוש בה ולאהוב אותה, אלא כמי שאין לה משל עצמה ולא־כלום, גם לא עבר. לא ייתכנו כאן שני אנשים, רק אחד, והדברה של השני כדי שיהפוך לחלק מן הראשון. ואם לא הדברה – צינה וזרות. ישראל זה, אחד הרגעים הנוראים ברומאן הוא כשהוא מגלה מה יש בינו לבין הטוב שבחבריו. אחרי שבועות וחודשים של פחד כבד מפני מחלה לא ברורה מספר צזאר לישראל שאצל בנו התגלתה לאוקמיה. ישראל לא זו בלבד שלא נשאר אתו ברגעים שהוא זקוק לו, הוא מגלה שלא היה לו חלק, לא היתה לו אפילו נגיעה, באימה שהלכה והעמיקה אצל האדם הקרוב לו ביותר. שניהם איבדו אולי את היקר שבכשרים – הכושר לאמפאתיה. שניהם, כשלא עסקו בהדברת הזולת, סילקו אותו מעל פניהם. רק זה “ולא יותר מזה” –

 

4    🔗

לכך נוספת ישרנות. מה שמביא את אביו של גולדמן להשאיר צוואה שכזאת הוא גם “ישרותו הפראית”. בשעה שהאבות כאן עושים כל מה שהם עושים, ובין השאר סופגים לחצים קשים ומפעילים לחצים קשים, חשובה להם מאוד תחושת הצדק שלהם. חשוב להם לשפוט שיפוט מוסרי את כל הסובב אותם ואת עצמם בכלל זה, ולעתים קרובות גם לנסח את נורמות השיפוט. עקרונות הצדק האלה הם גם נקודת־המוצא ממנה הם יוצאים לכל דרך וגם הקש האחרון שבו הם נאחזים לנוכח הסבל שמעשיהם גורמים.

המסגרת ההרמונית שאליה נתבעים כל אדם וכל מעשה להשתייך, ואיתה הסירוב להכיר בשוני שבזולת, מקבלים כך אופי מוסרי, הם התגלמות הטוב. וכך נוסף להם כוח־לחץ אדיר שמקורו לא באיזו מזימת כיסוי והעלמה, אלא דווקא ברצון עיקש של אנשים לקיים בהם תחושת יושר פנימי ולהימנע מציניות. הציניים ברומאן הזה – כמו הסובלניים – הם היוצאים מן הכלל (הדמות הנהדרת של בש). אפילו כשההתנהגות היא צינית מאוד, חשוב מאוד לאדם להאמין ש“באיזה דרכים עקלקלות הוא מחזיק בעקרונותיו”. גם כשהתוצאה נוראה והסבל גדול משניתן לשאת, הכל נעשה כאן – אצל האבות – “ממש לשם שמיים”.¹

התוצאה המרוכזת של הישרנות האומללה הזאת היא “עקרונות”. “העיקרון” שבשמו נעשה הרבה כל כך בסביבה החברתית והפוליטית של “ארץ־ישראל העובדת”, תחילתו בישרנות הזאת, בתחושה שבוודאי היתה אמת – שהעשיה היא מענה להרבה סבל וככזאת היא בראש וראשונה מעשה צודק (שבתאי רומז מפעם לפעם לסבל העקירה של האבות מאירופה ולמאמץ הנואש להיאחז בארץ שהכל בה זר וקשה, אבל הוא לא מרחיב בזה. מה שהוא מדגיש שוב ושוב הוא תחושה שמלווה אותם, אחרי שניתקה מסיבותיה וגורמיה, של איזו “תהום אפלה”, איזו אימה, שיש למהר ולעשות מעשים שיכסו עליה).

המשכו של “העיקרון” – פשטנות. סירוב נחרץ להכיר במורכבות. לאחר שנקטת עמדה, מצב חדש אינו מחייב עמדה חדשה. אין מצב חדש, לא מכירים בקיומו, ואז אין צורך בעמדה חדשה. וכמו שאין השתנות בזמן אין השתנות במקום: מה שנכון כאן – “פשוט” נכון גם שם: “עקרונות ברורים וקבועים, אשר הקיפו את כל תחומי החיים והמעשים ולא סבלו פשרה, ואשר למרות התמורות והקשיים מעולם לא פקפק בהם”. אין שום דבר מורכב כיוון שאין שום דבר קונקרטי – יש רק “עקרונות”, כיוון שיש רק צדק מופשט ופשוט, “במובנו האלמנטרי ביותר”. אם יש במציאות משהו שאין ב“עיקרון” – פשוט אין דבר כזה. אין פלסטינאים.

סופו של “העיקרון” הוא כוח. וכוח כזה הוא אלימות. כדי לקיים “עיקרון” שכזה, למרות ש“העולם בלי שים לב הלך לו בדרכים שונות, מופקרות”, צריך לעשות מה שתואר בשני הפרקים הקודמים – להניח מסגרת הרמונית שאונסת את הפרטים הקונקרטיים, ובראש וראשונה את בני האדם הקונקרטיים, ולבטל את השוני ביניהם – “הוא ידע מה נכון ומה טוב, ולא רק לעצמו, אלא גם לזולתו”. אי אפשר לקיים “עיקרון” כזה אלא אם מתרגמים אותו, למרות הכוונות הטובות ויחד איתן, לכוח אלים. “מתחת לחזות של מבוכה ומעודנות היה בו משהו נחוש וקשה, ולפעמים רודני”; “בכל מה שהתרחש אז היתה אלימות אפלה”. לא מקרה הוא שבתחומיה של “ארץ־ישראל העובדת”, בין הדברים הרבים והשונים שיש בבני־אדם, החולשה, קצה גבול היכולת, נחשבו חרפת המשפחה והתנועה. כלפיהם, וקודם כל כלפי החולשה שיש בך עצמך, מתנהגים, במקרה הטוב, כאילו לא היו ולא נבראו.

אם היתה צריכה “ארץ־ישראל העובדת” להתמוטט, נכון היה שבקצה דרכה תעמוד לה דמות האיתנים של גולדה. מה שהתחיל בדין חמור שדנו את עצמם אנשים כשבאו להשיב תשובה מורכבת על סבל שנגרם בעולם מורכב, התאבן והיה ל“עקרונות ברורים וקבועים” של צדקנות־נצח. הכל פשוט וברור ומובן מאליו. עולם שמספיקות מאתיים מלים כדי להתאים אותו ל“עקרונות”. וכשמופיע משהו שחורג מהעקרונות" היא מודיעה שהיא מזועזעת. ואלה שמפריעים ל“עקרונות” הם פשוט לא נחמדים. ואם אי אפשר לשכנע בעיקרון – יש איתו כוח, זבנג וגמרנו.

 

5    🔗

כאן נפרדים הבנים מאבותיהם. “העקרונות” הם מה שהבנים בסביבה החברתית של “ארץ־ישראל העובדת” לא מסוגלים ולא רוצים לקחת מן האבות. הפער שבין המציאות שהם חווים לבין “העקרונות” גדול כל כך ומכאיב כל כך שהם מוותרים עליהם.

“העקרונות” נתנו לאבות קנה מידה – ולו גם אשליה של קנה־מידה – תחילה כדי לעשות מעשים מתוך שהם בוחרים בין אפשרויות, ואחר־כך כדי לצרף מעשים בכיוון מסויים. צזאר ישראל וגולדמן אין להם “עקרונות” כאלה. אף אחד מהם לא מצליח לעשות בחייו אפילו מעשה אחד – לא לאהוב אשה, לא לעבוד, לא לגדל ילד, לא להתידד, לא לקרוא ספר – בלי שהעשיה תישחת, תיטשטש, תתגחך, תופסק הרבה לפני שתושלם, תשאיר את העושה אותה בידיעה שלא עשה ולא־כלום.

בוודאי שאין הן מסוגלים לבחור בין אפשרויות. שלושתם פוחדים יותר מכל מבחירה בין אשה אחת לאחרת, בין מחשבה אחת לאחרת ובין עמדה אחת לאחרת. הבחירות של אבותיהם, שהיו פשטניות עד זוועה, רודניות וכרוכות בוויתור על הרבה כל כך כדי להישאר מוגנים בתוך מסגרת דלה וכובלת – בחירות אלה מפחידות אותם כל כך שהם לא מסוגלים לשום מעשה של בחירה. יותר משהם עושים משהו ברומאן הזה, הם נמלטים כל הזמן מפני הכרעות והם סופגים כל הזמן מכות בגלל הכרעות של אחרים, או כיוון שמישהו לידם התמוטט והאסון שינה את התמונה. בוודאי ובוודאי שהם לא מסוגלים לקחת על עצמם אחריות לצירוף של שתי בחירות היוצר כיוון של עשיה.

 

6    🔗

מה שנשאר לבנים, אחרי כל מה שהם לא מסוגלים, הוא אותו אמצע שהוא עיקרו של הרומאן הזה (“ומה בסיכומו של דבר? אמצע. הכל מתחיל באמצע והכל גומר באמצע וכל מה שאתה רואה אינו אלא אמצע. כתוב נא לי מר אמצע” – גנסין, מכתב לז.י. אנכי). המציאות שמתגלה להם היא “הכל אותו דבר”. בחשבון אחרון שום דבר לא קורה להם. יש מאות אנשים ומאות סיפורים ברומאן, אבל בסופו של דבר, עבורם, מה שקורה לאחד שהלך להילחם בספרד הוא בדיוק מה שקורה לאחר שהלך אחת לכמה ימים לנגן בעוגב. מה שקרה לאדם לפני שעזב את אשתו הוא מה שיקרה לו אחרי שיחיה עם שלוש נשים בעת ובעונה אחת. לכן יכול היה הרומאן להכיל עוד הרבה דמויות וסיפורים או הרבה פחות משיש בו, בלי שישתנה דבר. אין מצבים שונים – אנשים שונים בנתונים שונים של זמן ומקום. יש זמן אחד ומקום אחד ואפשרות אחת של חיים. אפשרות אחת ויחידה החוזרת על עצמה באינסוף ואריאציות שאינן מוסיפות עליה ולא־כלום, “בגלל הזרות וקוצר־היד שהיו בכל ובגלל תחושת החידלון המכוער והבלתי נמנע”.

אומנם, כל אחד מן האנשים כאן, ובנקודה זאת הבנים כמו האבות, מטפח הזיה של אפשרות חיים שונה לחלוטין – במקום אחר, בזמן אחר, עם אשה שונה מכל הנשים הקיימות, עם אם שונה לגמרי מזאת שחיה בשני חדרים ב“מעונות עובדים” בתל־אביב. ההזיה הזאת, אצל עשרות האנשים המאכלסים את הספר, היא הניסיון הנואש לעשות מעשה, להחליט ולשנות את הנתונים, ולא לשקוע בעבדות לקיים המחניק.

אבל למעשה היא בריחה מניסיון לעשות ולשנות, שכן היא אנקדוטה אכזוטית מגוחכת. היא תמיד פנטסיה אגדית, שאף פעם אין בה פחות מן המושלם והטוטאלי. כך מנסחים כאן תקנון של קומונה עירונית “שהקיף את כל הצדדים של חיי הפרט, והמשפחה והחברה, והתיחס לכל הזכויות והחובות ולכל הסטיות והבעיות שהחיים עשויים לעורר ונראה מושלם מכל הבחינות”. כך מתמסר צזאר לחלום להכניס למיטתו לא פחות מאשר את כל הנשים שהוא רואה, וכך משקיע גולדמן ימים ושבועות בתרגום “הסומניום” “על הילד דוראקוטוס, שחי עם אמו פיולקסילדה באיסלאנד”, וזו מזמינה עבורו “בכשפיה את אחד השדים הטובים, שבחברתם יכולים בני־אדם נבחרים לנסוע לירח”.

המסגרת האונסת הטילה את עצמה לא רק על חייהם של קרבנותיה, אלא גם על הזיותיהם הפאתטיות: הוויתור על שינוי המציאות נתלה “ברצון להביס את המציאות”. וכמו בממש כך בהזיה: שום דבר אסור שיהיה קונקרטי, והכל נדחס אל המסגרת, שם מסגרת הביצה התל־אביבית וכאן מסגרת ההזיה האיסלאנדית. ואומנם כולם יישארו בתוך הביצה האחת – לא יעשו דבר ולא ישנו דבר ולא יזוזו צעד אחד. “אבל גולדמן לא זז ממקומו והמשיך לחיות ביניהם אף־על־פי שלא יכול היה לשאת את מראה פניהם”.²

הצעד היחיד שגולדמן יעשה – התאבדותו, יהיה כרוך בכך שיאמץ לו אותה אשליה שירש מאביו ושהביאה אותו לחנק: “ואמר שהחיים אינם אלא מסע לקראת המוות […] ואף יותר מזה – המוות הוא תמצית מהותם של החיים והוא הולך ומתגלם בהם שעה שעה עד להתגלמותו הסופית”. כאילו יש לחיים איזו תמצית מהות אחת ושונה מהם, וכאילו יש להם איזו תכלית שלאורה מתישב הכל ואליה זורם הכל. והכל נאנס ומושחת עד מוות כדי שיתאים לתכלית הזאת, למהות הזאת.

שני דברים מתמוססים בתוך החומר האחיד והדביק הזה: האינדיבידואלי והאידיאי.

 

7    🔗

קפקא כתב: “אדם לא יכול לחיות בלי אמון בר־קיימא במשהו בו שלא ניתן לכליה” – לצזאר ישראל וגולדמן אין משהו כזה. רק הלחצים של המסגרת המשפחתית ממשיים עבורם. כל השאר אבק פורח, הזיה פאתטית. ומה שממשי מנכס אותם ומכלה בהם הכל, בלי שיור.

לא חשוב ברומאן אם גולדמן פוגש את שרה, אחותה של יהודית מייזלר שנישאה לראובן אחיה של סטיפנה, או את תקוה, בתם של יפה ונויפלד שנישאה למהנדס. כיוון ששרה או תקוה או נויפלד הם חסרי אישיות אינדיבידואלית, הם דוגמאות של החומר הדביק שבו נמסים כולם. אפילו שלושת הבנים ששבתאי קרוב אליהם כל כך ומזדהה אתם עמוקות – יש לו עניין בעיצובם האינדיבידואלי רק עד גבול מסוים. ולא בגלל קשיים בעיצוב. שבתאי משיג ברומאן הזה כמעט כל מה שהוא רוצה ואין לו שום קושי לעצב דיוקן אנושי בקלות וביעילות. הסיבה היא שגם הם חלק מן העיסה החברתית האחידה הזאת שאיש לא נמלט ממנה. ובמידה שיש לכל אחד מהם אישיות משל עצמו, אופייני ששבתאי יעצב אותה בעיקר על יסוד ההזיות הגרוטסקיות התלושות מכל ממשות – רדיפת הנשים האינסופית של צזאר, ההתרוצצויות של גולדמן בין שטויות של תיאוריות־גאולה לבין זונות, הרומאן הכבוי וחסר הסיכוי של ישראל עם אלָה ועם הנגינה בעוגב. הרגעים שבהם מפגיש שבתאי את השלושה האלה עם הכובד הנורא של חייהם הממשיים הם דפים של פרוזה מעולה שהרבה זמן לא נכתבה כמוה בעברית (החזק שברגעים האלה: הסצנה שבה צזאר, שהלאוקמיה של בנו כמעט והרסה אותו וקשריו עם שלוש הנשים קרובים להתפוצץ, בא אל דירת אשתו שעזב אותה, ושוכב איתה בזמן הווסת).

התוצאה של מסמוס האינדיבידואליות בתוך העיסה הזאת היא מעין גילוי־עריות כללי. כולם דחוסים בכולם. החל בגולדמן, גבר מגודל שאחרי כל המאמצים והשגיונות נשאר לחיות בבית הוריו ושם גם מתאבד. עבור אל ישראל שמשוטט שיטוטי אין־קץ בתל־אביב האותנטית כל כך של שבתאי, בין מוגרבי לבין שדרות נורדאו. אחרי מאות הסיפורים על מאות המקומות ששומעים השלושה, נשארים שלושתם לכודים בתוך המקום האחד הזה, ההולך ומתפורר כמוהם: נסיעה אל מסעדה רומנית ביפו נראית כמו מסע־תענוגות אל האיים הקאריביים; וניסיון מפוחד אחד של ישראל לצאת לירושלים מפגיש אותו רק עם קהות וזוועה של אשה שאיבדה את העניין בכל הסובב אותה. השיטוט הזה של ישראל, גם הוא מתקיים כשאין לו מקום במיטתו, כיוון שצזאר, שמלין אותו במיטה הזאת, שוכב בה עם מישהי. גמור בצזאר, שמאינסוף הנשים שאחריהן הוא רודף, האחת שהרומאן שניהל אתה השאיר בו פצע שלא נרפא היא אחותו למחצה, רוחמה.

 

8    🔗

וכמו האישיות כך האידיאות מופיעות כאן כמו סחבה סחוטה. בוודאי נשמע מוזר ששבתאי עוסק בסביבה חברתית שעשתה הרבה כל כך בשמם של עקרונות – וקודם כל חברתיים ופוליטיים – אחרי שהחשיבה אותם כל כך ודנה בהם בלי הפסק, בלי שהוא דן בתוכנם של העקרונות. אבל מזווית הראיה של שבתאי ושל שלושת הבנים מופיעות האידיאות כפי שהן קיימות אצל תנועה פוליטית שהתנוונה: לא חושבים מחשבה חמורה ומסקנית; מניחים שפעילות ממשית היא “ביצועית” ו’בשטח', ועבורה אין צורך במחשבה חמורה ומסקנית; אין במחשבה שום דבר חזק, כיוון שהיא יודעת שהדברים החזקים נקבעים בלעדיה על ידי הכוח והלחץ והמסגרת; ואז כל האידיאות הן אותו דבר והכל הולך: הסופרמרקט “הרעיוני”.

שבתאי מביא את האנשים האלה על האידיאות שלהם, על התאוריות שלהם ועל הנאמנויות, לעתים קרובות – התמסרויות, המחשבתיות והמפלגתיות שלהם. אבל “ההשקפות והמפלגה” יכולות להיות כאן אחת משתיים – או עוד הזיה אכזוטית אחת או כסות למשהו אחר – כוח, אובססיה, זרות. ולעתים קרובות “ההשקפות והמפלגה” הן הזיה וכסות בעת ובעונה אחת.

הוויכוח על “דרכיו ומטרותיו של מעמד העובדים” הוא תמיד גרוטסקה אכזוטית, שכן ברור לגמרי שהעלבונות והשנאה שלפניו וההריון של רחל שאחריו הם ממשות והוא לא־כלום. הם בעלי תוצאות קשות והוא פטפוט בעלמא. או עוד ואריאציה אחת של “אותו דבר” שהוא “הזרות וקוצר היד שהיו בכל” – או עוד “דבר אחר” כמו “הילד דוראקוטוס, שחי עם אמו פיולקסילדה באיסלאנד”ז. כך צומחת ועולה מציאות מוכרת כל כך של “ביצועיזם”, שבה לא חדלים לנפנף ב''עקרונות", אבל חומרה ורצינות יש רק בעשיה המתיחסת אליהם כמו אל האמיתות של הגננת. תמיד יש משהו “ריאלי יותר”, “מעשי יותר”, מאשר לחשוב עד הסוף, להיות אחראי לאידיאות. זו המציאות שבה אתה יכול להיות בטוח שוויכוח “על ערכיו ומטרותיו של מעמד העובדים” יהיה זיון שכל.

 

9    🔗

היכולת לשהות עם האנשים האלה “באמצע” היא כוחו של הרומאן הזה והיא קצה־כוחו. השקר של ההרמוניה המשפחתית והאידיאית מוצג כאן בעירומו והאנשים נתבעים לחיות בלעדיו. אבל הם חיו הרבה מיני חיים ושבתאי יודע רק על מין אחד. הוא פוגש אותם בשעה שההשחתה חיסלה בהם את השוני ואת היכולת ליצור שוני. כך הם הפכו עיסה אחידה של חומר מנוון, טיפש וצדקני. מן המקום הזה רואה גם שבתאי, והוא לא רואה מה שאי־אפשר לראות מתוך המחנק. לא את החִיוּת שקדמה לו ולא את הביקורת שאפשר וצריך למתוח עליו מחוץ לו. לכן הספר הזה הוא לא מפגש עם “ארץ־ישראל העובדת” – התשובות הממשיות מאוד שהיא סיפקה לסבל, האופן שבו כיבדה מצבים אנושיים ושינתה מצבים אנושיים בלי להירתע מן הראדיקאלי, המחשבה הרעננה והעוינת לכל טיח הרמוני שהיתה בה. אלה אינם כאן. מה שיש כאן הוא מפגש עם “ארץ־ישראל העובדת” בשקיעתה. 10–15 השנים האחרונות הן סיפור ההתפשטות וההחשפות של השקיעה הזאת.

 

10    🔗

“ילידי הארץ לא עברו תהליך של דה־סטביליזאציה או דה־אוטוריזאציה; הם לא השתחררו מהשקפת העולם של דור המבוגרים, ולכן לא יכלו לגבש מתוכם יחידות דוריות עם קבוצות־גרעין בעלות השקפות עולם עצמאיות. אולם כשהתבגרו מצאו את המיבנה הארגוני והפוליטי בארץ סגור בפניהם. בלית ברירה נאלצו להתארגן במסגרות דוריות. הם היו, איפוא, לדור בעל כורחם: דור עקר, ללא יחידות דוריות בעלות השקפת עולם עצמאית.”

[…]

“כאן פגשו ביחידות דוריות עם מנהיגות בטוחה בעצמה אשר לא היתה מוכנה לכל ערעור על סמכותה מצד הצעירים. כפי שהסביר ברל כצנלסון בפתיחת כינוס היסוד של “הבחרות הסוצייאליסטית”: ‘בכל מקום ששם מונח כבר היסוד – חובת הדור הצעיר לקבל את הירושה. ברשותו לתקנה ולשכללה – אבל עליו לקבלה… הפיקוח וההדרכה צריכים להישאר בידי המפלגה־האם… תנועתנו אינה יכולה להרשות ספקות בנוגע לדברים שהם יסודות עבודתנו’.”

[…]

"למאבק בין־דורי זה במערכת הפוליטית ולכישלונם של ילידי הארץ לחדור אליה היו תוצאות חשובות לגבי תיפקודה של המערכה כולה. מניעת תחלופה אישית בין מקבלי ההחלטות הפוליטיות החשובות מנעה גם את חדירתם של רעיונות חדשים אליה. קבוצת מקבלי ההחלטות במדינת ישראל, שהגיעו יחד לבגרות פוליטית והמשיכו שנים רבות בפעילות פוליטית ביחידות דוריות סגורות ומגובשות, חיזקה את הרעיונות הישנים ומנעה התחדשות, ובכך היקשתה על התגובה של המערכת להתפתחויות פנימיות וחיצוניות. מיבנה חברתי חייב בהתחדשות מתמדת כדי להגיב על התפתחויות בתוך המערכת ועל השינויים מחוצה לה; ועל המערכת להסתגל בלי הרף למצבים חדשים שאין לה כל שליטה עליהם.

ילידי הארץ הגיעו לצמרת הפוליטית הישראלית רק אחרי שרוב אנשי היחידות הדוריות ילידי חו“ל זקנו ומתו, ושרידיהם נאלצו לעזוב את תפקידיהם בעקבות מלחמת יום־הכיפורים. הממשלה הראשונה שבה אויישו עמדות־המפתח בידי ילידי הארץ הוקמה בידי מפלגת העבודה בשנת 1974. היו אלה בני הדור־בעל־כורחו, שלא הצמיח מתוכו יחידות דוריות והשקפות עולם עצמאיות. לעמדת המנהיגות שלהם לא הגיעו כקבוצת־גרעין דורית סולידארית, כקודמיהם במנהיגות המפלגה והמדינה, אלא בתהליך קואופטציה, שבו עובר כל אחד מסלול קואופטטיבי נפרד בעזרת פטרוניו. כתוצאה מכך היתה ממשלתם חלשה ומפוררת ונעדרת סמכות. תוך שלוש שנים גרמו להבסת המפלגה שעמדה בראש הישוב והמדינה במשך יותר מארבעים שנה. במקומה עלתה לשלטון מפלגה אחרת, שבצמרתה עדיין נמצאים שרידי היחידה הדורית הבית”רית. גם בממשלה החדשה מאיישים ילידי הארץ את רוב המישרות הממשלתיות, אך לסמכותו הבלתי־ מעורערת כמעט של ראש הממשלה, מנחם בגין, מראשי היחידה הדורית הוותיקה, יש לדעתי גם הסבר דורי."

יונתן שפירא, “יחידות דוריות ויחסים בין־דוריים בפוליטיקה הישראלית”. בקובץ: ‘ישראל – דור ההתהוות’, עורך: אשר אריאן (זמורה־ביתן־מודן, 1979)

 

11    🔗

ביום שבו גמרתי לכתוב את המאמר הזה, יום שישי, 18 במאי 1979, אני קורא ב’דבר' ראיון עם א.ב. יהושע. ככה הוא מנמק את החלטתו לחזור אל מפלגת־העבודה: “מפלגה היא עניין משפחתי. זה קוד מיוחד. אידאולוגיה ודעות הם עניין אחד, יחסים משפחתיים של אמון, משחקי כוחות והנהגה הם עניין אחר. דעות חולפות ומתחלפות, אולם הקשר האורגני והיחסים סביבו כמעט קבועים. בגלל הקשר הזה יושבים ישראל גלילי ויצחק בן־אהרן יחד, והוא בנוי על משהו חזק מרעיונות: השייכות למשפחה”.

מתוך הספר ‘בהקשר פוליטי: ארבעה מאמרים על סופרים’ הרואה אור בספרי סימן קריאה