חיפה, 10 בדצמבר.

כשישה־עשר מילין דרומה משלוּחתוֹ המזדקרת של הכרמל, אשר עליה הוּקם המנזר המפורסם, הצוֹפה על פני־הים, משׂתרעת כברת־ארץ שהחלה לפתע מעוררת התעניינוּת רבה¹. היא נקנתה על־ידי האגוּדה המרכזית להתיישבות יהוּדית של רוֹמניה, מתוֹך כונה לישב עליה מהגרים ממוֹצא עברי, שהוכרחו לצאת מן הארץ, שאימצו להם כמוֹלדת, בגלל מגבלוֹת חוּקיוֹת, שהוּטלוּ עליהם, וגמרו אוֹמר בלבם לנסוֹת בתוֹם־לב לשנוֹת את אורח חייהם ולעסוֹק בחקלאות. הסוכן המקוֹמי, שהוּפקד על מפעל זה, הזמינני להילוות אליו בביקוּר באוֹתוֹ מקום. צריך היה ללכת שמה, כדי לבדוֹק את הדרוש להקמת בתים לשיכוּן המתיישבים הראשוֹנים. לאחר שעברנוּ את הגזרה הצפונית של שפלת השרוֹן הפוֹרייה, המשׂתרעת מיפוֹ ועד לכרמל, נכנסנו דרך עמק צר אל־בינוֹת לשלוּחוֹת הנמוּכוֹת של רכס הכרמל, אשר בֹאוֹתוֹ מקוֹם היה מרוּחק כשלושה מילין מחוֹף הים. משם העפלנו במשעוֹל מתפתל, עד שהגעֹנוּ אל רמה של אדמה פוֹרייה, שהשׂתרעה בגובה של כארבע־מאות רגל מעל פני־הים. היה זה שטח בן כאלף אקרים של אדמת־מרעה, שקנו המתיישבים היהוּדים. בשטח זה עמד כפר קטנטן וּבו כשש בקתוֹת וּמחסן אחד, רכוּשם של תוֹשבי־המקום הקוֹדמים. לפי שעה התגוֹררוּ בכפר אוֹתם פלאחים, שבעבר עיבדו את האדמה בשביל בעליה הקוֹדמים; הוצע להם להמשיך ולעבוֹד את האדמה כפוֹעלים וּכשוּתפים, עד אשר ילמדוּ התוֹשבים החדשים את מלאכת החקלאוּת ויוּכלוּ לעשוֹתה בעצמם.

ניסיון זה, לשתף יהוּדים ופלאחים מוּסלמים בעבוֹדת האדמה, עשׂוּי להיוֹת תוֹפעה מעניינת הראוּיה לעיוּן מיוחד, אף־על־פי שהדיוּנים המוּקדמים בעניין זה היוּ יוֹתר בבחינת מחזה ציורי מאשר משׂא־וּמתן תכליתי. הפגישה נערכה במחסן, מקוֹם שם ישבוּ ארצה יהוּדים וערבים, בין ערמוֹת תבוּאה, והתנצחוּ בדבר התנאים לעבוֹדתם המשוּתפת. היהוּדים, אשר זה מקרוֹב באוּ מאחד הגיטאוֹת שבערי רוּמניה, כבר היוּ משוּכנעים כי בקיאים הם בענייני חקלאות יוֹתר מן הפלאחים והתייחסו בחשד אל כל עצה שהוּצעה להם, מתוֹך ביטחוֹן עצמי, וחוֹששני כי זה יפוּג חיש־קל עם ראשית התנסוּתם בעבוֹדה המעשית. שוֹנה מן היהוּדים הרוּמנים היה אוֹתוֹ יהוּדי בן הארץ² ששימש כמתורגמן. הוּא היה איש חסוֹן ויפה־תוֹאר, שעטה לבוּש מזרחי, דומה ללבוּשם של הפלאחים. ידידי ואנוכי, שהיינוּ לבושים בגדים טיפוסיים לתיירים בריטים, או לאמריקנים, השלמנוּ את החבורה.

טנטורה

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.

הויכוּחים והדיוּנים נתמשכו והלכו עד אחרי חצוֹת. האיכרים הערבים צרחוּ ונהמוּ בלשוֹן הערבית, היהוּדים הרוּמנים התאמצוּ לעלוֹת עליהם בצעקות בז’רגוֹן גרמני, בעוֹד המתוּרגמן מנסה, לשוא, להשמיע את דבריו. כוּלם היו צוֹעקים במקהלה, משוּם שלא נמצאה בהם סבלנוּת די־הצוֹרך לתת לבני־שׂיחם לסיים את דבריהם. מרוֹב עייפוּת ניסיתי להתכרבל באחת השׂמיכוֹת, ששרצה פשפשים בשפע, וביקשתי לשוא לנוּח מעט. לבסוֹף הגיעוּ הדברים עד כדי קרע גמוּר, והפלאחים קמו ויצאו, רוֹעדים מרוֹב זעם על התנאים שהציעוּ להם התוֹשבים החדשים. התבונה חזרה לשני הצדדים, לאחר שעוֹת אחדוֹת של שינה, ולמחרת בבוֹקר הגיעו לידי הסכמה אשר, חוששני, הפעלתה הלכה־למעשה, תוֹכיח כי נוֹעדה לכישלוֹן מלכתחילה. אין לך דבר קל מעּבודה חקלאית בשיתוּף עם הפלאחים של ארץ ישראל, כל־עוֹד אתה הולך בדרך הנכוֹנה. לעומת־זאת, אין לך דבר אבוּד מלכתחילה כניסיון לסגל להם שיטוֹת שאינם רגילים בהן. יש להניח כי לאחר איבוד זמן וממון רבים, ובעיקר איבוּד בריאוּת ועצבים, סופם שיגיעו לפשרה מעשׂית יוֹתר. עלי לציין, כי לא גיליתי אצל הפלאחים המוּסלמים שמץ התנגדות וסלידה מטעמים דתיים לבעלותם של הישׂראלים על אדמותיהם. יסוֹדוֹ של הקוֹשי היחיד היה בחלוּקת העבוֹדה והרוחים, כאשר בעלי האדמות אינם מבינים ולא־כלוּם בהלכוֹת חקלאוּת ותלוּיים לפיכך בשיתוּף הפעולה מצד האיכרים, בתנאים שייקבעו ביניהם. בשמחה רבה קידמתי את פני נגוֹהוֹתיו הראשוֹנים של השחר ויצאתי החוצה מתוֹך אוירוֹ הדחוּס של הבית, אשר בוֹ ישנוּ מלבדי עוֹד שלוֹשה אנשים, והתבוֹננתי בשמש שהלכה וזרחה מאחוֹרי הריה המזרחיים של ארץ־ישראל. משטיפסתי ועליתי אל פסגתו של ההר, שהתנשׂא מאחוֹרי הכפר, נתגלה לעיני נוֹף מרהיב־עין. מדרוֹם שוֹטטוּ עיני על־פני חוֹף הים, עד לנקודה שבה הזדקרוּ חוּרבוֹתיה של קיסריה ונראוּ בבהירוּת מבעד למשקפתי. בשוּלי שפלת השרוֹן התנשׂאוּ שוּרוֹת של הרים מכוּסים שפעת עצים, שאינה טיפוּסית לארץ־ישראל, לגוֹבה של כאלפיים רגל, ובינוֹתם ניתמרוּ, אל תוֹך שמי הבוֹקר המעורפלים, עמודי־עשן רבים, שעלוּ מן הכפרים הערבים. בפאתי הצפוֹן הרחוֹק הבחנתי בפסגתוֹ רבת ההוד של החרמוֹן, ובמחצית הדרך התנשׂאה כיפתוֹ המעּגלת של התבוֹר. בריחוּק לא רב כלפי צפוֹן השׂתרע רכס־הכרמל, וממערב נתחם הנוֹף על־ידי משטחוֹ הגדול של הים התיכוֹן. לאחר שנפניתי לשוֹטט בסביבה ולבחוֹן את מעלוֹתיה החקלאיוֹת של האדמה שנרכשה, נתקלתי בסימנים ברוּרים של עיירה עתיקה. היוּ אלה עקבוֹת ולא שׂרידי הריסוֹת. מצאתי אוֹתם על־פני מדרוֹן של גבעה טרשית בריחוק־מה מן הכפר. בתחילה משכו את לבי סימניה של דרך רוֹמאית עתיקה, לרבוֹת חריצים ברוּרים בסלע, שטבעוּ אוֹפניהן של מרכבוֹת הרוֹמאים. משם והלאה מצאתי סימנים של מחצבה קדוּמה, פערים גדוֹלים בסלע, כשתי רגליים רבוּעוֹת מידתם, המעידים שממנו נחצבוּ גוּשי־אבן גדוֹלים. תושבי־המקום הערבים, בראותם עד כמה מתעניין אני בבחינת עקבוֹת אלה, הביאוּני אל מקוֹם אשר בוֹ חשׂפוּ הם, תוך־כדי חציבת אבנים, קטע של קיר עשוי אבנים גדוֹלוֹת שמידוֹתיהן תאמוּ בדיוּק את הפערים שמצאתי בסלעים החצוּבים. סמוּך לאוֹתוֹ מקוֹם נמצאה מצבת זיכרון שלא ידעתי להבין את פשרה. היא הייתה עשוּייה שלוֹשה צדדים של חפירה מרוּבעת, חצוּבה בשכבת־סלע בצדי ההר. לא יכוֹלתי לקבוֹע מה עוֹמקה בגלל ציבוּרי אבני־המפוֹלת שנערמו בה. בקירוֹת החדר החפוּר הזה נחצבוּ בסלע שוּרוֹת של גוּמחוֹת קטנוֹת, שכל אחת גוֹבהה ברגל, רוחבה כשישה אינצ’ים ועוֹמקה כשישה אינצ’ים. גוּמחוֹת אלה היו מרוּחקוֹת זוֹ מזוֹ כשני אינצ’ים, ועל־פני אחד הקירוֹת ספרתי שש שוּרוֹת של שמוֹנה־עשרה גוּמחוֹת כל אחת. קירות הסלע האחרים היו סדוּקים ומשוּבשים במקוֹמוֹת רבים. לבסוֹף החלטתי כי אל־נכון היה זה אוּלם מיוּחד להטמנת כד־אפר של מתים. אך עניין זה הוא מסוג הדברים שראוי להניחם לחוֹקר קדמוֹניוֹת מוּמחה יותר ממני, כדי לקבוע דברים לַאֲשׁוּרָם. אין פלא, כי שׂרידים סתוּמים וחבוּיים אלה נעלמו מידיעתם של אנשי החברה לחקירת ארץ־ישראל.

אחד הפאלחים קרב אלינו וסיפר לנו על דבר־פלא המצוּי בסביבה. היה זה נקב בסלע, שכל המצמיד אוֹזנוֹ אליו ישמע בו נהמה של נהר אדיר. הסיכוי להיות עדים לתופעה כה מפליאה משך את לבנוּ, ואנו נחפזנוּ לעלוֹת במעלה ההר, שהיה זרוּע שׂיחים דוֹקרניים ואבנים למכביר. לאחר עלייה מייגעת הגענו לבסוֹף אל עמק לא־גדוֹל, שבקצהוּ השׂתרע משטח קטן מכוסה עשב. לידוֹ נמצא סלע אבן־גיר, שטוח כשוּלחן. במרכזו של הסלע היה חוֹר, שרוֹחבוֹ כשני אינצ’ים ואורכו כשלושה אינצ’ים. שוליו של החוֹר היו מעוּגלים וחלקים, כפי־הנראה מרוֹב מגעם של סקרנים ובעלי אמוּנוּת טפלוֹת, שפקדוּ אוֹתוֹ מזה דוֹרוֹת רבים. בתחילה השׂתרע הערבי פרקדן על הסלע והצמיד את אוֹזנוֹ אל הפתח. אחר־כן עשׂיתי גם אני כמוֹתוֹ והתמלאתי תימהון רב, לא רק בגלל הרוֹח שנשבה מתוֹך המעמקים, אלא גם בגלל ההמיה הרוֹעמת שעלתה ממנוּ, כאילו מתוֹך מפל־ ניאגרה רחוֹק. רגע אחד ניצבתי נבוֹך, והערבי כוּלוֹ אומר ניצחון, שכן עד אז התייחסתי לסיפוּרוֹ על הנהר בתחתיוֹת־שאוֹל בספקנוּת מהוּלה זלזוּל. אכן, אין ספק כי שמעתי כאן המונם של מים גוֹעשים. אילוּ היה זה קוֹל טפטוּף, או גרגוּר של פלג רחוק, ייתכן כי היה הדבר מוסבר. אך ברור היה לי, כי לא ייתכן שיש בסביבה נהר כה גדוֹל, שישמיע המוּלה כזוֹ. אף־על־פי שהאויר היה שקט לחלוטין, היה בכוֹחוֹ של משב הרוּח, שעלה מתוֹך החוֹר, כדי להעיף את מטפחתי, כשהחזקתי אותה על פי החוֹר. סוֹפוֹ־של־דבר, שמצאתי הסבר מניח את הדעת לתוֹפעה. לאחר שירדתי בהר שמימין, נשמעה בבירוּר נהמתוֹ של “הים הרוֹעש בשכנוּתנוּ”, שהיה מרוּחק מאתנו כשניים עד שלושה מילין. יוֹם לפני־כן סער הים, והגלים היו הולכים ומתנפצים לאוֹרך חוֹפוֹ. הסקתי כי אוֹתוֹ נקב בסלע מתמשך והוֹלך עד לאחת המערוֹת שלחוֹף הים ובכך נוֹצרת נקבה ארוכה, המוליכה את קוֹל חבטת הגלים אל פסגת ההר, ומחמת אוֹרכה וצוּרתה מתערבבים הקוֹלוֹת בה והוֹפכים לנהמה מתמשכת. הסבר זה היה מנוּגד לכל המסוֹרוֹת הקשוּרוֹת במקום, והערבי שמע אוֹתוֹ בחוֹסר אמון מוּחלט. לאחר־מכן חזרנוּ וירדנוּ אל השפלה, ולאחר שחצינוּ אוֹתה, הגענו אל הכפר טנטורה, בערך בצהרי היום. עוֹד בטרם הגענוּ אל הכפר, עברנוּ בדרכנוּ אצל המבצר ההרוס של מֶזְרָעָה. היה זה מבנה אבן מרובע, כחמישים ירד רבוּע שטחו, וקירותיו מתנשאים לגוֹבה של עשר רגל. אחרי־כן פנינוּ אל הגשר הרוֹמאי העתיק, שנמתח בקשת אחת בלבד על־פני המעבר, שחצבוּ הקדמוֹנים בסלע, כדי לתת לזרמי הים מוֹצא אל הים בחוֹרף. לתוֹשבי טנטוּרה יצאוּ מוֹניטין של אנשים רעי־ לב, ושלוֹש שנים לפני־כן פגשתי בירוּשלים קבוּצה של תיירים צרפתים, שהוּתקפוּ ונשדדוּ על־ידי בני־טנטורה. אף־על־פי־כן נתקבלנו אנחנוֹ בסבר פנים יפות וזכינו לאירוּח מכובד אצל השיח' ונכבדי הכפר, ובמאמצים רבים הצלחנוֹ להתחמק מכֵּרָה, שנתכונו הללו לערוֹך לכבוֹדנוֹ. תושבי הכפר מתגוֹררים בסוכות אחדוֹת עלוּבוֹת, המפוּזרוֹת בין שׂרידיה של העיר הקדומה, המצוּיים בשפע בסביבה. שׂריד גבוֹה ומרשים של קיר עתיק מתנשׂא על־פני אחד הכַּפים, בריחוּק של כחצי מיל מצפון לעיר, והוֹא כל שנוֹתר ממה שהיה, אל־נכון, מבצר גדוֹל ומפוֹאר. בריחוּק מאוֹת אחדוֹת של ירדים מן החוף בתוך הים, מצוּיה שרשרת של איים זעירים, המהוים יחד מעין שוֹבר־גלים טבעי, ובלא עמל והוֹצאוֹת רבוֹת, אפשר היה להפוֹך את טנטורה לנמל מצוין. טנטורה, או דוֹר, הייתה אחת הערים שניתנו לחצי שבט המנשה, אך נאמר עליהם שלא הצליחו לגרש את הכנענים ממנה כליל, כדברי הכתוב “ויהי כי חזקו בני ישראל ויתנו את־הכנעני למס והוֹרש לא הוֹרישוֹ.” (יהושע יז, יג).

בימי הרוֹמאים הייתה דוֹר עיר מסחר בעלת חשיבוּת, ואף־על־פי שבתקוּפת מלחמת הדיאדוכים הושׂמה במצוֹר ונחרבה בחלקה, שיקם המצביא הרוֹמאי גביניוס את העיר ואת הנמל. יוֹפיה הארכיטקטוני היה כה רב, עד שאפילוּ בימיו של סט. ג’רום – כך אוֹמרים הכתוּבים – עדיין היוּ חוּרבוֹתיה נוֹשא להערצה. לרוֹע־המזל נהפכוּ כל ערי החוף, מאז כיבוּש התורכים, למקוֹרוֹת להספקה של אבנים לבניין מסגדים וביצוּרים. כל אוֹתם עמוּדים של שיש ושל שחם וכל אבני־ הגזית המסוּתתוֹת והחקוּקוֹת, אשר התנוֹססוּ בחוֹמוֹתיהן ובקירוֹתיהן של ערים אלה, נלקחוּ משם ולא נוֹתרוּ מאחריהם אלא שלדים של עיי־מפוֹלת עלוּבים ושוֹממים, ממש כמוֹ האנשים הדלים שמצאוּ מחסה בצלם.

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891.