חיפה, 25 בדצמבר.

אין ספק כי רק מעטים בקרב הקוֹראים שמעוּ מעוֹדם על “אגוּדת ההיכל”, אף־על־פי שזהוּ גוף דתי, המונה יותר מחמשת־אלפים חברים, שמהם יושבים יותר משלוש־מאות באמריקה, אלף בארץ־ישראל, והיתר מפוּזרים על פני אירוֹפה, בעיקר בגרמניה, ברוּסיה ובשויצריה.

מייסדה של כת זוֹ הוא פרוֹפסוֹר כריסטוף הופמן מן העיר וורטמברג, שהיה מלוּמד גדוֹל במדעי הדת. מתוֹך התעמקוּתו בלימוּד התנ"ך הגיע למסקנה, כי מוֹעד שיבתוֹ של ישוּ המשיח קרב והוֹלך, אלא שאת פניו של ישוּ החוֹזר רשאית לקבל רק כנסייה היודעת לממש את תוֹרתוֹ המוּסרית בחיי היום־יום. בכך הגיע לידי התנגשוּת עם המוֹסדוֹת המקוּבלים של הנצרות ותבע הכנסת רפורמה בכנסייה הלותרנית.

בשנת 1867 ערכוּ החשוּבים והנכבדים שבאגוּדה כנס גדול ובוֹ הוּחלט, כי ביאתוֹ של המשיח צפוּיה דוקא בארץ־ישראל, כי ארץ הקודש היא המקוֹם היאה לִייסוּד מרכזה של הכנסייה, המכינה עצמה לקבל את פניו, וכי מצוה עליהם להניח את אבן־הפינה למקדש הרוחני החדש, אשר על שמו נקראת אגוּדתם.

המושבה הגרמנית – חיפה

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891.

בשנת 1868 יצאו פרוֹפסוֹר הופמן, מר הרטג ואישים אחרים, לקוֹנסטנטינוֹפול, כדי לקבל אישוּר לתכניוֹתיהם מידי השלטונוֹת התורכיים, ומשהוּשבוּ פניהם ריקם יצאוּ, כעבוֹר שנה, וּבאוּ לארץ־ישראל. טיבהּ של האדמה, האקלים ותנאי השטח שלמרגלות הר־הכרמל, ליד חיפה, מצאו חן בעיניהם עד־מאוד, והם גמרוּ־אוֹמר כי זה יהיה המקוֹם אשר בו יתחילוּ את מפעלם. לאחר זמן קצר החלוּ נוהרים שמה עוד חברים של האגודה – חקלאים ובעלי־מקצוע בכל שטחי המלאכה והחלוּ מקימים מוֹשבה ובונים בתים על־גבי המוֹרד, שבין מרגלוֹת ההר לבין הים, בריחוּק מחצית המיל ממערב לעיירה חיפה. עד מהרה נסתבר להם, כי לא יוכלו לעשות רבות בלי להיתקל בהתנגדותם הקשה של מוֹסדוֹת השלטון המקוֹמיים ובלי לעוֹרר את איבתם הלוֹהטת של הנזירים, אשר זה מאות־שנים נהנו מזכוּת־יחיד רוּחנית על הר־הכרמל המקוּדש. מאחר שהמתיישבים החדשים הללו היו רובם־ככולם דלי־אמצעים ודוֹגלים בבעלוּת פרטית ולא בשיטה קוֹמוּניסטית כל שהיא, עד־מהרה מצאוּ עצמם נתוּנים במאבק קשה שלא היה שוה־כוֹחוֹת כלל ועיקר.

הם לא ידעוּ את השפה ולא הכירוּ את הארץ ואת דרכי עבודת האדמה הנהוּגוֹת בהּ; אורחם ורבעם של התוֹשבים המקוֹמיים, שהתייחסוּ אליהם במשׂטמה, היוּ זרים להם בתכלית, וכן לא היוּ מורגלים לאקלים במקום. לפיכך הוֹעמדוּ אמוּנתם וכוֹח־סבלם בניסיון מתיש עד־כלות. אף־על־פי־כן, לא זוֹ בלבד שהחזיקוּ מעמד בדבקוּת וּבעקשנוּת בחיפה אלא אף הוציאוּ שלוּחוֹת ליפוֹ. ביפוֹ ישבוּ אוֹתוֹ זמן אדבנטיסטים אמריקנים, שהיגרוּ שמה עשׂרים שנה לפני־כן, ומוֹשבתם הייתה נתוּנה בתהליך של התפוֹררוּת. קבוּצה של אנשי אגוּדת ההיכל רכשוּ את אשר נוֹתר ממוֹשבתם של האמריקנים והתיישבו בהּ. מאז הקימו עוד שתי מוֹשבוֹת: אחת בשׂרונה, כמהלך שעה מיפו, ואחת בירושלים, אשר בהּ יוֹשב כיוֹם מנהיגם, פרוֹפסוֹר הופמן. אוּכלוּסייתן של כל ארבע המושבות האלה מנתה כאלף נפש, לבד ממשפחוֹת אחדוֹת, אשר יסדוּ מוֹשבוֹת בבירוּת וּבנצרת. אך הגדוֹלה במוֹשבוֹת הייתה זוֹ שבחיפה, שמנתה יותר משלוֹש־מאוֹת נפש. לאחר ארבע־עשרה שנוֹת קשיים ומצוּקה דומה כי נכנסת מוֹשבה זו לתקוּפה של רוחה ושפע יחסיים. כיוֹם יש בבעלוּתם שבע־מאוֹת אקרים של שדוֹת פלחה וגפנים, ושדוֹתיהם המעוּבדים, גניהם המטוּפחים וּבתי־האבן הלבנים שלהם משמשים מחזה מרהיב־עין של נוה־תרבוּת על חוֹף פראי־למחצה.

בינתיים החלה ניכרת והוֹלכת השפעתם של שלוֹש־מאות איכרים ובעלי־מלאכה ישרים, פשוטים וחרוּצים אלה, על האוּכלוּסייה הערבית. היא החלה מסגלת לעצמהּ אחדוֹת משיטוֹת־העבודה המתקדמות שלהם, וּכבר הייתה חיפה הופכת להיות אחת העיירוֹת המשׂגשׂגוֹת שלחוף הים. מאז באו המתיישבים הגרמנים גדלה גם במידה ניכרת האוּכלוּסייה הערבית. בתי־אבן חדשים צצוּ מכל עבר, ורבים נמצאים עוֹד בתהליך של בנייה. מחירי הקרקעוֹת גדלוּ פי־שלוֹשה, וכן חל גידוּל עצוּם במחזוֹר היְבוּא והיְצוּא של הנמל.

החידוּש הראוּי ביוֹתר לציוּן הוּא הוֹפעתם של כלי־רכב אופַניים. לפני חמש־עשׂרה שנה לא ראה איש מתוֹשבי חיפה עגלה הנעה על גלגלים, וכיום נוֹסעוֹת כרכרוֹת נהוּגוֹת בידי רכבים מבני המקום, ארבע אוֹ חמש פעמים ליוֹם, בין חיפה לבין עכוֹ, בירת המחוֹז, המרוּחקת כעשרה מילין. אמנם, הדרך שעליה נוֹסעוֹת מרכבוֹת אלה אינה אלא מסלוּל חוֹלי על חוף־הים החלק, וטיבהּ משתנה לפי מצב הגאוּת והשפל, אך בארץ־ישראל קוֹדמוֹת המרכבוֹת לדרכים, ולמרבה־המזל מסייעים פניה הטופוגרפיים של הארץ בשימוּש בכרכרוֹת. לאוֹרכוֹ של רכס־הכרמל, המתמשך דרומה, משתרעת שפלת השרון, אשר על פניה אפשר לרכב ליפוֹ גם ללא דרך סלולה, שכן שטוּחה השפלה ואין בהּ מכשולים טבעיים. מן הצד האחר, אפשר לחצוֹת באותה קלוּת את עמק־יזרעאל, בוֹאכהּ ימהּ של טבריה (הכינרת), ואמנם לאחרונה נעשה ניסיון כזה, שהוֹכתר בהצלחה. כמוֹ־כן נסללה דרך לנצרת, המרוּחקת מחיפה כעשרים ושניים מילין. אמנם, סלילתהּ של הדרך הייתה כרוכה בהשקעה של אלף דולר, ששולמו על־ידי המתיישבים החדשים, אך בעיקר משתמשים בהּ התושבים הערבים, שלא תרמוּ אפילוּ אסימוֹן שחוּק לסלילתה. השפעת הדבר על נפש הערבים, הנוֹסעים עליה במרכבוֹתיהם וזוכרים כי גם המרכבוֹת וגם הדרכים באוּ להם בזכוּת המתיישבים שאליהם התייחסו בתחילה בחוֹסר אמוּן וּבאיבה – השפעה זוֹ היא בבחינת השקעה מוסרית העתידה לשאת פירוֹת בתחוּמים רבים.

לפני חמש־עשׂרה שנה לא הרהיב אדם עוֹז בנפשוֹ לצאת אל מחוּץ לשערי העיירה מערבהּ, לאחר רדת החשיכה, מחשש שיתנפלוּ עליו תוֹשביה הפרוּעים של אלטירה וישדדוּהוּ. אנשי הכפר המפוֹרסם לגנאי, שהיה מרוּחק מחיפה כשבעה מילין נהגו לצאת לפשיטוֹת של שוֹד, עד לפרבריה של חיפה. היום יכוֹל אדם לרכב ולהַלך בבִטחה אל כל אשר ירצה ובכל שעה משעות היממה. רוב המתיישבים הגרמנים למדו לדבר ערבית, ויש גם ערבים רבים היודעים לברכך ב“גוט־מורגן” או ב“גוט־אבנד”, אף־על־פי שספק הוא אם ידיעוֹתיהם מגיעות ליותר מכך. אך מכבדים הם ומחבבים את המתיישבים, ושטחי אדמה רבים מעוּבדים במשוּתף על־ידי גרמנים וערבים, והם רואים ברכה, סיפוֹק ואחוה במעשיהם. משזוֹכרים אנו כי הנזירים הכרמליים החזיקוּ בהר הכרמל כשבע־מאות שנה, ומשמעמידים אנו את רישוּמם על האוּכלוּסייה המקוֹמית, לעוּמת הישגיהם של המתיישבים הגרמנים, שהוּשגוּ תוֹך פחוֹת מחמש־עשׂרה שנה, על־ידי מתן דוּגמה מעשׂית פשוּטה, הרי לפנינוּ עדוּת מרשימה לעליונוּתוֹ של המעשׂה על ההטפה.

חיפה

Conder C.R.: Tent Work in Palestine, London 1880.