חיפה, 20 בינואר 1883.

במכתבי הקוֹדם סיפרתי על ראשיתן של מוֹשבוֹת הגרמנים בארץ־ישראל. מאחר שאיויתי לי למשכן־חורף את הגדוֹלה שבהן, היוֹשבת בצלו של הר־הכרמל, אני רואה צוֹרך להרחיב את הדיבוּר עליה.

לכל אורך־חוֹפהּ של ארץ־ישראל, מצוֹר בצפוֹן ועד בוֹאכה עזה בדרוֹם, יש רק מקוֹם אחד שבוֹ בוֹלט הים פנימה אל תוֹך הארץ. במקום זה נכנס החוֹף אל תוֹך הארץ בקשת, שראשהּ במבצר העתיק של ז’אן ד’אקר (היא עכוֹ) ורגליה בצוּק המזדקר אל תוך הים, אשר על מרוֹמיו ניצב מנזר הכרמליים. המפרץ, שנוֹצר מחדירה זוֹ של הים, אוֹרכוֹ, מעכוֹ עד לכרמל, כתשעה מילין, ורוֹחבוֹ כארבעה מילין. לכל אוֹרכוֹ משתרע חוף חלק, שקרקעוֹ נוּקשה. בקצהוּ הדרוֹם־מזרחי, בקטע המוגן ביותר, משׂתרעת חיפה, עיירה מודרנית הדחוּקה בין המצוֹק המתנוֹסס עליה, וּבוֹ חוּרבוֹת של מבצר עתיק, לבין שפת־הים.

חיפה

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.

תחילת ייסוּדהּ של העיר מקוֹרה במעשה של שרירוּת, שעשׂה פחה תוּרכי אחד. לפני כמאה שנה עמד והכריז עצמו בלתי־תלוּי בממשלה המרכזית שבתוּרכיה, וקבע את מרכז שלטוֹנוֹ בעיר עכוֹ. תוֹשביה של חיפה העתיקה התגוֹררוּ אז בסמוך לעיר עכוֹ, ומאחר שמרדוּ בו עמד והענישם קשוֹת.הוּא הרס את בתיהם עד היסוד והגלה את כוּלם אל קצהוּ הדרוֹמי של המפרץ. שם, לרגלי הצוק אשר עליו הקים מבצר, הוֹשיב את המוֹרדים, בנה סביבם חוֹמה ואסר אוֹתם בתחוּמהּ. לאחר שמת פחה זה, הוּבס יוֹרשוֹ, וחיל־המצב שלוֹ סוּלק מתוֹך המבצר, ואילוּ החוֹמה החלה מתמוֹטטת ומתפוֹררת. תוֹשבי העיירה, אשר שוּחררוּ משעבוּדם, כבר היוּ מוּרגלים לביתם החדש והחלוּ מעבדים את האדמוֹת שבסביבה, ואף הגיעו לעוֹשר ולרוָחה. בוּסתניהם התפשטוּ מזרחה עד אל העמק הפוֹרה, אשר בו מתפתל נחל הקישוֹן וטוֹרח לפרוץ לוֹ דרך אל הים, אלא שהוּא מצליח בכך רק בעוֹנוֹת מסוּימוֹת של השנה, בעטיין של גבעוֹת־החוֹל העצוּמוֹת, החוֹסמוֹת את פתחוֹ. לפיכך הולכים מימיו ונקוים באגמים קטנים, מוּקפים חוּרשוֹת־תמרים ציוּריוֹת, מרהיבוֹת־עין. מאחורי עמק זה מתרוֹמם והוֹלך רכס־הרים עטוּף חוּרשוֹת, שדרכו עוֹברת הדרך המוֹבילה לנצרת.

אף־על־פי שחיפה היא עיירה מודרנית יחסית, יש בהּ כמה וכמה שרידים של עתיקוֹת; קטעי חוֹמוֹת של מבצר צלבני עתיק, שתי מערוֹת, שניכר בהן כי שימשו למגוּרים, ושרידים מטים לנפוֹל של קשת־אבן, שעמדה, כפי־הנראה, עוֹד בתקוּפה שלפני הצלבנים. לפני בוֹאם של המתיישבים הגרמנים של אגוּדת ההיכל היוּ בחיפה רק דרכי־עפר מרוּפשוֹת, כמוֹ ברוֹב כפרי הערבים. כיוֹם, כל רחובותיה סלוּלים או מרוצפים. הבתים, העשויים כוּלם אבן לבנה, משוים לה חזוּת של ניקיון ויישוּב־הדעת, ובּהם מתגוֹררת אוּכלוּסייה תוססת וּפעלתנית, בת כששת־אלפים נפש.

למרגלוֹת משוּכוֹת הצבר הגבוֹהוֹת, שלמבוֹאוֹת המזרחיים של העיירה, אפשר תמיד למצוֹא גמלים למאוֹת, הרוֹבצים בין ערמוֹת של שקי־תבואה. לידם משוֹטטים הגַמלים הערבים, פרוּעי־המראה, שנהגוּ את בהמותיהם, הטעוּנוֹת שׂקי־תבואה, מן החוֹרן שבעבר־הירדן, שכן הוֹלכת חיפה והוֹפכת אחד הנמלים הגדוֹלים לייצוּא תבוּאוֹת שבכל האזור, ובדרך־כלל אפשר לראוֹת שתיים או שלוש ספינות־קיטור עוֹגנוֹת בנמלהּ וטוֹענוֹת משׂאוֹת.

משיוֹצאים אנוּ מהעיר הערבית, דרך השער המערבי, ורוכבים כמרחק מיל אחד במקביל לחוֹף־הים, בינוֹת למשוּכוֹת הצבר, מוֹצאים אנוּ עצמנוּ לפתע כאילו הוֹעברנוּ במטה־קסמים אל תוֹך מרכזהּ של אירוֹפה. רחוֹבהּ הראשי של המוֹשבה החדשה מזנק בקו ישר מן החוף, לאורך חצי מיל, ומטפס במדרון של כמאה רגל, עד למרגלוֹתיו המסוּלעוֹת של הכרמל. משני עברי הרחוֹב יש משעולים, העוֹברים בין שתי שוּרוֹת של עצים מצלים, ומאחוריהם שוּרה של בתי־אבן לבנים, בני קומה אחת או שתיים. רוּבם בעלי גגוֹת־רעפים אדוּמים, וכוּלם כאחד מוּקפים גינה, וּלכוּלם כתובות בגרמנית חרוּתוֹת מעל דלת הכניסה. יש עוֹד רחוֹב אחד יותר קטן, המתמשך במקביל לרחוֹב הראשי. בכל המוֹשבה יש כשישים בתים וכשלוֹש־מאות תוֹשבים. סגני הקוֹנסוּלים של אנגליה, אמריקה וגרמניה, כוּלם מבני המוֹשבה הם. יש במוֹשבה רוֹפא אחד, אדריכל אחד וּמהנדס אחד, וגם מלוֹן מצוין, בית־ספר ואוּלם אחד לכנסים. ממשלת גרמניה נושאת בשני־שלישים של ההוֹצאוֹת הכרוּכוֹת בהחזקת בית־הספר, ואילוּ המתיישבים תוֹרמים את השליש האחר. אחדים מן המתיישבים פתחוּ עסקים, והם בעלי חנוּיוֹת בחיפה. יש גם חנוּת נאה במוֹשבה, שאפשר למצוא בהּ כמעט כל מרכוֹלת הדרוּשה לאדם. יש במוֹשבה טחנת־רוּח אחת, וטחנת־קיטוֹר נמצאת כעת בעיצוּמהּ של בנייה. יש בית־חרוֹשת לסבוֹן משמן־זית, המייצא את תוצרתו לארצות־הברית בכמוּיוֹת גדוֹלוֹת והוֹלכוֹת, שיסתכמוּ השנה בחמישים־אלף פאונד. אלה מן הקוראים המבקשים לרחוץ ידיהם בסבוֹן, שמוֹצאוֹ בארץ־הקודש וה עשׂוּי שמן מעצי הזית של הר־הכרמל, יוּכלוּ לקנוֹתוֹ אצל פ' ניקולס, ברחוֹב וילים מספר 62, בניו־יורק. כמו־כן יש גם בית־מלאכה לייצוּר חפצי־נוי מעץ־הזית.

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889

סמוּך לקצהוּ העליון של הרחוֹב מתנשא הכרמל לפתע, במדרון תלוּל, ההוֹלך ונמשך עד פסגתו. על מדרוֹן זרוּע־סלעים זה הוּקמוּ מרפסוֹת רבוֹת, ששטחן הכוֹלל מגיע לכדי מאה אקרים וכוּלוֹ משמש לגידול הגפן. לרוע־המזל, לא עלוּ יפה זני הגפן שהוּבאוּ מגרמניה, והם נפגעו קשוֹת על־ידי הקימחון. לפיכך כתבתי לארצות־הברית וביקשתי שישלחו הנה אחדים מהזנים האמריקניים, שהם יוֹתר חסוֹנים. לאוֹרך שיפוֹּלי המדרוֹן משתרעוֹת חוּרשוֹת צפוּפוֹת של עצי־זית. משיפוֹּלי ההר המטוֹרש מתפתלת ועוֹלה דרך העפר אל המנזר, המרוּחק כמיל־וחצי מן המוֹשבה וּמתנוֹסס בגוֹבה של חמש־מאות רגל מעל פני־הים.

המראוֹת, הנשקפים אלי מבית מגוּרי, משמשים לי מקוֹר בלתי־נדלה להנאה ושׂמחה. בהשקיפי מזרחה רוֹאה אני את העיר הערבית, על נמלהּ ועל חוּרשוֹת התמרים שלה, ומאחוֹריה את עמק הקישוֹן, שמאחוֹריו מתנשׂא הרכס המיוֹער, המפריד בינו לבין עמק־יזרעאל. כלפי צפון־מזרח נח מבטי על מתארם הציוּרי של הרי צפון ארץ־ישׂראל, כשפסגתוֹ המעוּגלת של ג’בל ג’רמק¹, המתנשׂא לגובה של ארבעת־אלפים רגל, מתנשׂאת מתוֹכם, וּפסגתוֹ עטורת שלג של החרמון מתנשאת ברקע, לגוֹבה של תשעת־אלפים רגל. מעט יוֹתר צפוֹנהּ, מעבר למימיו הכחוּלים של המפרץ, מבצבצים חוֹמוֹתיה וּצריחי מסגדיה הלבנים של עכוֹ, כשמאחוֹריהם מתמשך קו החוֹף, המסתיים בצוּק הלבן והמזדקר, המכוּנה בשם “סוּלמה של צוֹר”. בהביטנוּ מערבהּ צוֹפים אנוּ על פני השפלה, שרוחבה כמיל אחד, וּבהּ משׂתרעים שׂדוֹתיה של המוֹשבה וּמאחוֹריהם הים. וּמשם עוֹד פנייה קלה מערבה, ועינינוּ נתקלוֹת בצוּק־הכרמל וּבמנזר שעליו. מאחוֹרי גבנוּ, במערב, מתנשא ההר במדרוֹן תלוּל, ובתקוּפה זו של השנה הוּא מטיל צלוֹ עלינוּ כבר בשעה שלוֹש אחר־הצהריים. אך אפילו ביום ראש־השנה אין בלבנוּ טינה על השמש, שהסתירה פניה מאתנוּ בשעה כה מוּקדמת, שכן ברגעים אלה, שאני כוֹתב דברים אלה, מצביע מד־החום על 66 מעלות (פרנהייט) בצל. אך לא אופיוֹ של הנוֹף הוא המשַוה למקוֹם יוֹפי כזה, אלא אוֹתם חילוּפין נפלאים של אור וָצל, ואוֹתה אוירה מוּפלאה המיוּחדת לאקלים המקוֹמי. באלה טמוּן קסמוֹ המיוּחד של המקום. על פני השפלה שממערב למוֹשבה, שפלה המתוּחמת משני צדדים על־ידי הים, מצד שלישי על־ידי ההר, ומצד רביעי על־ידי המוֹשבה – מצוּיים שרידים של העיר חיפה הקדמוֹנית, הנזכרת בתלמוּד, אך לא בתנ"ך. זו העיר, אשר בשנת 1100 שם עליה מצוֹר טנקרד הצלבן וּכבשהּ בסערה. חוּרבוֹתיה של חוֹמת־הים האיתנה וּשׂרידים רבים אחרים מצוּיים שם, ומתוֹכם כבר חפרתי והוֹצאתי שברים של זכוּכית וחרס. מאחוֹרי אלה נמצאים עיי־המפולת של מבצר עתיק, הרוס לחלוטין, ופה ושם מזדקרים שברי אבן גיר, שניכרים עליהם אותוֹתיה של מלאכת אנוֹש.

בכל אשר נלך ברחבי ארץ־ישׂראל ניתקל בשׂרידים ובעדויות מעֲבָרָה הרחוֹק. שפלה זוֹ, המניבה כיוֹם רוֹב שפע, בזכוּת חריצוּתם של המתיישבים הגרמנים, אינה שונה מבחינה זוֹ מכל אזורי הארץ. עוֹד בתקוּפת הרוֹמאים עמדה כאן העיר סיקמינום (שקמונה), ובחגוי הסלעים, אשר כיום מתנפצים עליהם גלי הים, מוצאים אנוּ שׂרידים של מה שהיוּ פעם מרחצאותיה של העיר הרוֹמאית. בתלי העפר מוצאים אנוּ סימנים של בוֹרוֹת־מים ובסלעים מוֹצאים אנוּ קברים חצוּבים. רק לפני ימים אחדים, כשחפרתי באדמת גני לצוֹרך פרוזאי ביותר של שתילת כרוּב, גיליתי שבר של אבן־חן מלוּטשת, שהייתה קבוּעה, כנראה, במרצפת פסיפס של אחת מחוילות הרוֹמאים.

כך הוֹלך ונמשך התהליך התמידי של התפוררוּת ושיקוּם, ואין האדם חדל ממאמציו להקים בניין חדש על חוּרבוֹתיו של הישן. הבה נקוה, כי שישים־שבעים הבתים המוּצקים של המוֹשבה החדשה אינם אלא ביטוּיוֹ החיצוֹני והגלוּי־לעין של המפעל הרוּחני, אשר למען הקמתו באוּ אנשים אלה לארץ־ישראל, וכי על הריה של כנסייה מתמוֹטטת ייבנה היכל־קוֹדש, ראוּי לעבודת האלוהים לעתיד לבוא.