חיפה, 7 בפברואר.

רצה הגוֹרל, שימי־ילדוּתי יעברו עלי בבית כפרי בסקוטלנד, אשר מחציתוֹ הייתה בת מאוֹת שנים. היוּ בוֹ קירות־אבן, שעוֹביים ארבע עד שש רגליים, ומדרגות־אבן לוּלייניוֹת, שהוֹליכוּ אל מגדל רב־מסתורין. אז הלכו שמוּעוֹת כי רוּחוֹת שוֹכנוֹת בוֹ, וכי מצוּי בוֹ חדר נסתר, בנוּי בתוך אחד הקירוֹת. היטב זוֹכר אני, כי היוּ בבית כתלים שהיוּ משמיעים קול חלוּל ועמוּם, משהייתי נוֹקש בהם במוֹט־ברזל. ברבוֹת־הימים נהגתי להשתמש במוֹט־ברזל זה כדי לנקוֹש בוֹ על־פני מקוֹמוֹת חשוּדים. מאז עברוּ שנים רבוֹת – רבוֹת יותר משרצוֹני לזכוֹר – אך עדיין מוֹצא אני דמיוֹן בין אוֹתהּ הרגשה של ציפייה והתלהבוּת של ימי־ילדותי לבין ההרגשה המפעמת בי, שעה שאני משוטט יחידי בנקיקיו האפלים של הכרמל, בחיפוֹשי אחרי מערוֹת.

באחדים מהכתבים הקדמוֹנים של היהודים נקרא ההר בשם “הר אלף המערות”, ועוד משחר־ימי־האנוֹשוּת התגוררו בוֹ מתבודדים וּנזירים קנאים לדתם. מלבד כל המסוּפר עליו בתנ"ך, יש בידינו עדוּיוֹת היסטוֹריוֹת רבוֹת לגבי קדוּשתוֹ של ההר. לדברי מקוֹרוֹת פרסיים קדמוֹנים, בערוּ מדוּרוֹת אש־קודש על פסגת קצהוּ המערבי של ההר. סוּאֵטוֹניוּס סיפר על האוּרים־והתוּמים של אלוהי הכרמל ואלכסנדר הגדול חזר והעלה שמוּעה זו. לדברי פליניוס, הייתה העיר הסוריתאֶקְבָטָנָה יושבת על הר זה.

חיפה

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.

פיטגורס בשעתו פרש הנה והתגוֹרר כאן זמן־מה, בעבוּר המוֹניטין שיצאוּ להם כמקוֹם של קדוּשה יתרה. אך לעוּמתם אומר סְטְרָבּוֹן, כי המערוֹת שבהר שימשוּ מקלט לשוֹדדי־ים. אין ספק, כי אכן שימשו המערוֹת מקלט לפוֹשעים, כשם ששימשוּ מקוֹם התבוֹדדוּת לצדיקים וישרי־דרך. יש גם מערות ששימשו מקוֹמוֹת־קבורה, ויש מערות ששימשו מִזקפים של חיילי הצלבנים. כיום משתמשים בהן כמכלאות לעדרי צאן ובקר, ולפעמים גם כמחסנים של יבולים.

מכל־מקום, המערות המשמשות לצרכים אלה הן מעטוֹת. אני סבור, כי רוב המערוֹת אינן ידוּעות, אפילו לבני המקום, ולעוּמת־זאת יש מערוֹת שהם מייחסים להן אופי מסתוֹרי, וכפי־ הנראה גם מגזימים מאוֹד בתיאור גוֹדלן. אני מקוה לבקר בקרוב באחדות מהמערוֹת הללו. לדברי יוֹשבי המקום, יש גם מערות אשר רגל אנוֹש לא יכלה להגיע אליהן, ויש מערות שמצוּיות בהן כתובות שוֹנוֹת, חקוּקוֹת בסלע. אך אין לך דבר פחוֹת ודאי אוֹ מניח את הדעת מאשר סיפוֹּריהם של תושבי המקום בעניינים הטעוּנים מידע מדוּיק ומפוֹרט. ניסיתי לצאת לחקירוֹתי בסיוע מורי־דרך וללא סיוּע מוֹרי־דרך, והצלחתי כמעט באוֹתה מידה גם כך וגם כך.

באחד הימים יצאתי עם ידיד מידידי, שהכיר היטב את הדרכים בסביבה, והוא הוֹבילני דרך ארוּכה, עד שהגענוּ אל אחד העמקים בהר. השפלנוּ רדת אל תוך ערוּץ, וּלאחר שעשינוּ דרכנו בינוֹת לצוּקים תלוּלים, הגענו אל מקום שהיוּ בוֹ שתיים־שלוֹש מערוֹת קטנוֹת. נכנסתי לכל אחת מהן ובדקתי אוֹתן היטב. הגדוֹלה שבהן לא עלוּ מידוֹתיה על שתים־עשרה או ארבע־עשרה רגל רבוע ולא נמצאו בהּ סימנים שיעידו כי שימשה מקום־מגורים. סלע ענק, שנעקר מתוך צלע ההר, ובו חלל גדוֹל, נחשב כה מכובד בעיני בני־המקום, עד שהעניקו לו שם משלוֹ. מאחוֹרי סלע זה

Anon.: The Picturesque Mediterranean, London 1890.

התחלנו מעפילים כמעט בקו ישר על צלע ההר, שהייתה מכוסה בצפיפוֹּת שיחים של קורנית ריחנית, מרוה, אזוֹבית וקטלב, ואז מצאנוּ עצמנו עוֹמדים לרגלי שבע מרפסות מתוּחמות היטב, אשר הקיפוֹ כליל את כיפת ההר העגוֹל, שבראשוֹ ניצבו שרידי קירוֹת הרוּסים של מבצר עתיק־יומין. מרפסות אלה היוּ כפי־הנראה חלק מביצוֹּריו של מבצר זה. על אחת מהן ניצבה סוכתו של רועה, ולידה, בינוֹת לשׂיחים, מצאנוּ פתחה של מערה, שאורכה כשלוֹשים ירד, גוֹבההּ כארבע רגליים ורוֹחבה כעשרים עד שלוֹשים רגל. במערה זו נהג הרוֹעה להלין את עדר העזים ארוכות־האוזניים שלו.

טיפסתי ועליתי אל ההריסוֹת ומצאתי כי אכן היוּ אלה עיי־מפולת של מבצר, שהיקפו כשישים ירד לאוֹרך וארבעים ירד לרוֹחב. באחת מפינוֹתיו הוּקמה, בתקוּפה מאוּחרת יותר, כנסייה, אשר, קשתוֹתיה נשתמרוּ במצב מניח את הדעת. חוּרבה זו כוּנתה בשם רוּשְׁמִיֶה, וּלפי ידיעוֹת מוסמכות שהגיעוּ אלי, שימש המקוֹם את צלאח אלדין כדי לצפוֹת ממנוּ על התקדמוּת המצוֹר שלו על עכוֹ, שאוֹתוֹ זמן הייתה כבוּשה בידי הצלבנים. לפני תקופת הצלבנים ולפני ייסוּד מסדר הנזירים הכרמליים היה ההר מיוּשב על־ידי מתבודדים־סתגפנים, אשר אחדים מהם טענוּ כי הם יוֹרשיהם של אליהוּ ואלישע. סוּפר לי, כי אחד המתבוֹדדים הללו התגורר במערה ברושמיה, שבה נמצאו כתובות שוֹנוֹת חרוּתוֹת בסלע. זו הייתה המערה אשר חיפשתי במיוּחד. אך אף־על־פי שסיירתי באזוֹר זה שלוֹש פעמים, מהן פעמיים בחברת מוֹרי־דרך, ובדקתי שבע אוֹ שמוֹנה מערוֹת, לא מצאתי בהן אף אחת שתיראה בעלת חשיבוּת ועניין ככל אשר סוּפר לפי המסוֹרת ממקוֹם עוֹמדי בין ההריסות נתגלה נוֹף מרהיב־עין של רחבי מפרץ עכוֹ, כשהעיר עצמה מבצבצת בירכתי צפוֹנוֹ ושפלת הקישוֹן בקדמתוֹ. כן נראתה בבהירוּת אותה באר מפוֹרסמת, אשר עליה התמוֹדדוּ ולחמוּ צלאח אלדין והמלך ריצ’רד לב־הארי. ביקרתי אצל באר נודעת זו וראיתי את מבנה האבן ואת הברכה החרבה, אשר בטבוּרהּ צוֹמח כיום עץ־תאנה פורח. אותו זמן נחרבה חיפה כליל, לאחר שהוּטל עליה מצוֹר. לפיכך נאלץ צבא הצלבנים להתגורר באוהלים, וכאן לקה בעל לב הארי בקדחת קשה, שבעטיה נפוֹצוּ שמוּעוֹת כי מת ובעטיה גם נאלץ להשתהוֹת בחיפה כארבעה שבועות, עד אשר שב לאיתנו. שפלה זוֹ היא מקוֹר לתפוּצת מחלות גם היום, כפי שהייתה אז, וחורשות הדקלים, המפארות אותה היום, כפי‏־הנראה עמדוּ בהּ גם אז, שכן נזכרוֹת הן בכתוּבים משנת 1230, שנה שהמלך אמלריך השני מת שם מזלילה יתרה של דגי־ים.

נחזור אפוא לרוּשמִיֶה. פסגת ההר, לכל אוֹרכהּ, משוּפעת שרידים עתיקי־יוֹמין הרבה יותר מן ההריסוֹת של תקוּפת הצלבנים. בכל אשר תלך תיתקל ביסודוֹת אבן של מה שהיוּ, כנראה, בניינים גדוֹלים למדי. יש גם שפע של מדרגוֹת חצוּבוֹת בסלע, גוּמחוֹת ושקעים מרוּבעים, אשר מתוֹכם נחצבו אבנים לבניין, שפע של חוֹרים עגוּלים שנקדחו בסלע, חריצים וחפִרות. על גבי רמה, המרוּחקת כמאה ירד מערבית ממקוֹם עוֹמדי, הייתה שוּרה של קשתוֹת־אבן שנשמרוּ היטב. בדקתי ומצאתי כי גוֹבההּ של רושמיה הוא כשבע־מאות רגל מעל פני־הים. בעמק שמאחוֹריה, כמאה רגל מתחתיה, עוֹמדים כתריסר עצי־זית עתיקי־יומין לאין־ערוך, וּלידם באר הנוֹדעת בשם בארוֹ של אלישע. אין עוֹמקהּ גדוֹל משתים‏־עשׂרה רגל, וּמשירדתי לתוֹכה מצאתי כי למעשה אין שם מעיין אלא מין נחל תת־קרקעי, הנובע מתוך מערה צדדית, נשפך אל מקוה דמוּי שוקת בסלע ומשם חוזר ונעלם במעמקי האדמה. תחת אשר אחזוֹר מרושמיה בדרך שבאתי שם, החלטתי ללכת אל ראש העמק, אשר בוֹ נמצאת הבאר. על מדרוֹנוֹתיהם של שני ההרים, שלצדי העמק מצאתי מרפסוֹת ויסוֹדוֹת של בנייני־אבן שוֹנים. אכן, בכל אשר תשוֹטט בהר־הכרמל תיתקל בשרידים מוּחשיים של דברי ימיו העתיקים. מאחר שאוֹרכוֹ של ההר שלוֹשה־עשר מילין ורוֹחבוֹ בדרום מגיע לכדי תשעה מילין, ואין בוֹ גבע או גיא שלא היוּ מיוּשבים ביוֹם מן הימים הוּא משמש כר נרחב לחקירה ולסיוּר.

השארתי את רושמיה מאחוֹרי ויצאתי, ללא מדריך, בחזרה לביתי, בדרך לא־דרך. עשיתי דרכי בינוֹת לשיחים קוֹצניים. פעמים רוֹכב על סוּסי ופעמים מוֹליך אוֹתוֹ לפני. גם בתקוּפה זוֹ של השנה היוּ מוֹרדוֹת ההרים מכוּסים פרחים בשלל צבעים, כגון: כלניות סמוּקוֹת ורקפוֹת ענוּגוֹת, ורוּדוֹת או לבנוֹת, ובאויר עמד ניחוֹח נפלא אשר בא באפי, שעה שחתרתי בדי־עמל בתוך הצמחייה הסבוכה. לפתע נתקלתי ביסוֹדוֹתיו של קיר, שנתמשך לאוֹרך כמאה ירד ושרוֹחבוֹ היה לפחוֹת ארבע רגליים. לידו גיליתי, חבוּי בין השיחים, גוּש־אבן עגוֹל, שקוֹטרוֹ וגוֹבהוֹ היוּ כחמש רגליים ובמרכזוֹ קדח עגול. הוא נראה כשבר של עמוד ענק, אשר דוּגמתוֹ נמצאו לרוֹב במקדשים שבמצרים העליונה. אך הוא ניצב בוֹדד בסביבה, ואני לא ידעתי לשער לאיזה מין מבנה הוּא שייך, ייתכן כי היה זה מין מזבח להקרבת קרבנוֹת. כעבוֹר שעה קלה מצאתי עצמי מהַלך על פני רמה גבוֹהה ושטוּחה, שאדמתה פוֹרייה להפליא וּנקייה משברי־אבן. רמה זוֹ השתרעה על־פני שטח של מאוֹת אקרים. בעבר היה כל ההר מכוּסה חוּרשוֹת עצים למכביר, עוד מקדמת־דנא. אולם בשנים האחרוֹנוֹת גדלה עד־מאוֹד הדרישה לפחמים, ולפיכך עקרוּ התושבים את רוֹב העצים וההר הפך קרח כמעט, אף־על־פי שהשלטונוֹת פרסמוּ צוים חמוּרים האוֹסרים גדיעת עצים. אך השחתת החוּרשוֹת לא פסקה בעטיהּ של שיטת הבקשיש ובגלל פריחת המסחר בפחמים, אשר יוצאו דרך חיפה בשנה שעברה, בכמוּיות גדוֹלוֹת הרבה מאלה שיוּצאו בשנים קוֹדמוֹת. בעזרת המצפן שבידי הקפדתי להתקדם כל העת כלפי מערב, ולאחר זמן־מה הגעתי אל שביל שהוליכני ישירוֹת אל המוֹשבה הגרמנית.