חיפה, 10 ביולי.

צפת היא העיר השנייה לכבוֹד ויקר בעיני יהוּדי ארץ־ישׂראל אחרי ירוּשלים. נזדמן לי לבקר בהּ לפני שבוּעוֹת אחדים, בדרכי אל מוֹשבה של יהוּדים רוּסים ורוּמנים, שהוּקמה לא הַרחֵק ממנהּ.¹ צפת יוֹשבת על פסגתוֹ של הר, שגוֹבהוֹ כמעט שלוֹשת־אלפים רגל, וּמבחינה זוֹ הרי היא הציוּרית שבערי הארץ.

כל האזוֹר טוֹבל בנוֹף רומנטי. זהוּ חבל־ארץ פראי, משוּפע ערוצים, נקיקים ותהומות גבוהים, שאינו זוכה לתשׂוּמת־לבם של התיירים, הנוֹהגים ללכת במסילוֹת חבוטות ומקוּבלוֹת.

רוֹב המקוֹמוֹת באזוֹר הזה קשורים בזיכרוֹנוֹת־עבר, המשוים להם חשיבוּת ועניין רב יוֹתר מאשר יפי־הנוֹף בלבד. לדוּגמה, ישנוֹ שם ואדי אלחמאם, אשר מצוּקיו מתנשׂאים לגוֹבה אלף־ומאתיים רגל, והם מנוּקבים בהמוֹן מערוֹת, המחוּברוֹת ביניהן על־ידי נקבוֹת חצוּבוֹת בסלע. אלה שימשו בעבר מקלט לחבוּרת שוֹדדים, שהתגוֹררוּ בהן כנשרים בחגוי־סלע. משנשׂאתי עיני אל המערוֹת, הפוֹערוֹת לוֹעיהן השחוֹרים בצוּק, בגוֹבה של שבע־מאוֹת או שמוֹנה־מאוֹת רגל מעלי, ניסיתי לשווֹת בדמיוֹני את תמוּנת המלחמה הנוֹראה, אשר ניטשה כאן בין שמיים לארץ, בין שוֹכני מערוֹת אלה לבין חיילי הוֹרדוּס: הוּא שלשל את חייליו מעל פני הסלע, בתוֹך סלים גדוֹלים, כדי לתקוֹף מתוֹכם את אוֹיביו שבמערוֹת. מה נוֹראה הייתה תמוּנת המאבק הזה של החיילים, אשר ניסוּ להיאחז בפתחי המערוֹת, ושל השוֹדדים, אשר התגוֹננוּ בחמת־זעם, שכן לא היה להם מפלט לסגת אליו ודרך לברוח בהּ, כשהם מתאמצים להפוֹך את הסלים הגדוֹלים ולהפיל את תוֹקפיהם אל התהוֹם הפעוּרה למטה. מקצת המערוֹת, אשר הגישה אליהן הייתה נוֹחה יחסית, היוּ מאוּכלסוֹת בתקופה מאוּחרת יוֹתר על־ידי נזירים מתבוֹדדים, ואפשר מאוֹד כי נעשׂה בהן גם שימוּש צבאי בימי הצלבנים, אך עד היוֹם לא נחקרוּ מערוֹת אלה באוֹרח יסוֹדי.

כברת־דרך קצרה לפני צפת ניצב צוּק וּשמוֹ עכברה, המתנשׂא לגוֹבה של חמש־מאות רגל, ואף הוּא מנוּקב־מערוֹת למכביר. יוֹספוּס מספר בכתביו, כי ביצר צוּק זה. ככל שמוֹשכת צפת את העין ואת הלב ממרחקים, כן דוֹחה היא בראייה מקרוֹב. באמצעוֹ של כל אחד מרחוֹבוֹתיה זוֹרם ביב־שוֹפכין, המפיץ צחנה מבחילה שקשה לעמוֹד בהּ. מראם של התוֹשבים במקוֹם תוֹאם בהחלט את הבאשה העוֹמדת באויר. דוֹמה עליך כאילוּ במחי־יד הוֹעברת אל גיטו של אחת מעיירוֹת רוּמניה, או רוּסיה, שעליו נוֹסף נוֹפך של פיגוּלים מזרחיים. תוֹשבי המקום לא סיגלוּ לעצמם את הלבוּש המזרחי, כאחיהם בטבריה, והם חוֹבשים מצנפוֹת גבוֹהוֹת, עוֹטים אדרוֹת משוּמנוֹת ומרוּפטוֹת ומצמיחים פיאוֹת ארוּכוֹת כדרך יהוּדי אירופה. אינך שוֹמע ערבית ברחוֹבוֹתיהם אלא “ז’רגון”, שהוּא הניב המקוּבל בקרב יהוּדי אירוֹפה המזרחית. האוּכלוּסייה הכללית של האשכנזים, כלומר יהודים יוֹצאי־גרמניה, המתגוֹררים במקום בלתי־חביב זה, מוֹנה בין חמשת־אלפים לששת־אלפים נפש. מלבדם יש כאלף־מאתיים ספרדים, כלומר יהודים יוצאי־ספרד, העוֹטים לבוש מזרחי. ברוֹבע האחר של העיירה יש כששת־אלפים עד שבעת־אלפים מוּסלמים, ויחד עמם מגיע מספרהּ של כלל האוּכלוּסייה לכדי ארבעה־עשׂר אלף נפש.

תמונה 25

צפת

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880. Vol. 2

מאחר שאין בעיירה מוֹסד הדומה לבית־מלוֹן או לבית־הארחה, נאלצתי להזדקק להכנסת אוֹרחים של בני־המקוֹם, ובכך ניתנה לי האפשרוּת לתהוֹת היטב על אוֹרחהּ ורבעהּ של קבוּצה מוּזרה זוֹ של משפחת האדם. רוֹב היהוּדים כאן נתמכים על־ידי קרן־צדקה הקרוּיה בשם “חלוקה”. לקרן זוֹ תוֹרמים יהוּדים חסידים בכל רחבי העולם, הרוֹאים חוֹבה קדוֹשה לתמוֹך ולקיים את אלה מבני־דתם, שעלוּ לירוּשלים כדי לחיות בהּ את אחרית שנותיהם בתפילה ויראת־שמים ולמוּת על אדמתהּ הקדושה. תוֹצאתהּ המעשׂית של שיטה זוֹ היא קיום מצב של בטלה וּפשיטת־יד בקרב ציבוּר חדל־אישים, שהוא מזיגה של אדיקוּת ואמוּנוֹת טפלוֹת, עם נוֹהג בלתי־מוּסרי. יתר־על־כן, ציבֹוּר זה מתנגד בדרך־כלל לכל רעיוֹן אוֹ מפעל שתכליתם לקדם באמת את העם היהוּדי. משוּם־כך רואים הם בחרדה וּבחשדנוּת הקמתן של מוֹשבות חקלאיוֹת, או פתיחתהּ של תקוּפה של עמל מכל סוּג שהוא בקרב היהוּדים בארץ־ישׂראל. הם מתייחסים במשׂטמה עזה לכל בתי־הספר, שבהם מלמדים לימוּדים חילוניים, והם תמימי־דעים עם אלה מבין היהוּדים במערב־אירופה, הרואים בכל תכנית לפיתוּח משאביה החוֹמריים של ארץ ישראל, בעזרת תעשׂייה יהודית, חזוֹן שכוּלוֹ הבל וּרעוּת־רוּח. לזכוּתהּ של האוּכלוּסייה היהוּדית בצפת ייאמר, כי אין רוּח זוֹ שוֹרה בקרב הצעירים שבהּ. יש כמאה יהוּדים צעירים בני צפת, העובדים למעשׂה כשׂכירי־יום במשקיהם של מוּסלמים ושל נוֹצרים בסביבה. אחד הרבנים הליברלים שבעדה, למעשה היחיד שבהּ, שהיה נוֹטה לפיתוּח חקלאוּת יהוּדית, סיפר לי כי יוֹתר ממאתיים משפחוֹת בצפת משתוֹקקוֹת להקים משקים חקלאיים, ואילוּ משפחוֹת אחדוֹת כבר עשׂוּ כן וטיפחו משקים נאים, אלא שנאלצוּ לבסוֹף לנטשם, מאחר שלא יכלוּ לעמוֹד בחמסנוּת של המוֹכסים התוּרכים. לאמיתוֹ־של־דבר, רוֹב יהוּדיה של צפת נתוּנים בחסוּתהּ של איזוֹ מעצמה אירוֹפית, אך עד לעת האחרוֹנה לא גילתה אף אחת מהן עניין ביהוּדים כל כדי הצוֹרך לדוּן בבעיתם ולפעוֹל למענם אצל הממשלה התוּרכית. עתה, כשתביעה כזאת עשוּיה לשרת מטרוֹת פוֹליטיוֹת חשוּבוֹת יותר, וגוֹרלהּ של ארץ-ישראל עשׂוּי להיות נקוּדת-מפתח בבעית המזרח כוּלוֹ, נאחזוֹת גם רוּסיה וצרפת בכל תירוץ קל כדי להתערב ולהגיש תלוּנוֹת. ואמנם, התביעוֹת שהן מעלוֹת בזוֹ אחר זוֹ לגבי בני־חסוּתם היהוּדים בטבריה ובצפת, עשׂוּיוֹת לספק להן את התוֹאנוֹת הדרוּשוֹת להן. שעה ששהיתי בצפת גילתה רוּסיה פעלתנוּת יתרה בתמיכה בעניינוֹ של צעיר יהוּדי, אשר לא במתכון הרג את אחד המוּסלמים, הממשלה התוּרכית תבעה זכוּת־שיפוּט עליו, בהסתמכה על העוּבדה שלמרוֹת היוֹתוֹ רוּסי לא שמר אמוּנים לארצו וניתק עצמוֹ ממנהּ. מאחר שאוֹתוֹ זמן עדיין היה הצעיר קטין, הוֹסיפה הממשלה הרוּסית לטעוֹן כי מזכוּתהּ להגן עליו גם על אדמה תוּרכית, אף־על־פי שלא השתמשה בזכוּת זוֹ כשהיה על אדמת רוסיה, אשר ממנה נאלץ להמלט על נפשו. רכבתי בלוית יהוּדים אחדים ברחוֹבוֹ של הכפר, שארעה בו התאונה ויוֹשביו הערבים סקלו אוֹתנוּ באבנים. אף-על-פי ששחרוּרוֹ של הנער מוּבטח כעת, אין ספק כי יאלץ לברוֹח מן הארץ, אלא-אם-כן יאוֹתוּ קרוֹביו המוּסלמים של המת למצוֹא פיצוּי בכוֹפר-הנפש אשר הוּצע להם.

ג’אעונה², הוּא הכפר שאליו שׂמתי פני, ישב בריחוּק כשלוֹשה מילין מצפת, מתוך גיא, שנשקף ממנו נוף מרהיב־עין. בקעת־הירדן וימהּ של טבריה השׂתרעו כשלושת־אלפים רגל מתחתינו מימין, ומשׂמאל נשתקפוּ מי־מרוֹם אוֹ אגם החוּלה. השפלה שהשׂתרעה עדיהם הייתה ארץ פוֹרייה, אשר ציפתה כאילוּ לפיתוּח וּלעיבוּד. המוֹשבה החדשה הוּקמה רק לפני שמוֹנה חוֹדשים, על אדמה שנקנתה מידי כפריים מוּסלמים. עשׂרים משפחות של כפריים אלה עדיין התגוֹררוּ במקוֹם וקיימוּ יחסי־רעוּת נפלאים עם היהוּדים. המתיישבים היהוּדים היוּ בני עשׂרים־ושלוֹש משפחוֹת של רוּמנים ורוּסים, שמספר הנפשוֹת בהן הגיע למאה־וארבעים. את רוּבם מצאתי עמלים בפרך בחלקוֹת תפוּחי־האדמה שלהם, ואני שׂמחתי מאוֹד למראה תמוּנה זוֹ של חריצוּת ועמל־כפיים. שוּרה של שישה־עשׂר בתים קטנים וּנקיים למראה נבנתה עד הנה, והיוּ עוד כמה וכמה בתים בעיצומהּ של בנייה. בסיכוּמוֹ־של־דבר, היה זה הניסיון המעוֹדד ביותר של התיישבוּת שזכיתי לראוֹת בארץ־ישׂראל. יש בבעלוּתם של המתיישבים כאלף אקרים אדמה משוּבחת, שהצליחו לרכוש בעבוּר שלוֹשה עד ארבעה דולרים לאקר. המשפחוֹת הרוּסיוֹת התיישבוּ לא־הרחק מן המשפחוֹת הרומניוֹת, מאחר שיהוּדים יוֹצאי ארצוֹת שוֹנוֹת אינם מתקשים בקשירת יחסי שכנות טוֹבה. הם מכנים את מוֹשבתם בשם ראש-פינה, ככתוּב בכתבי- הקוֹדש, “אבן מאסוּ הבוֹנים היתה לראש פנה” (תהלים קיח, כב).