חיפה, 20 ביולי.

אחד המקוֹמוֹת המעניינים ביוֹתר בארץ־ישׂראל הוּא הקבר המקוּדש על עוֹלי־רגל יהוּדים, המכוּנה מירוֹן. הנה נוֹהרים, במחציתוֹ השנייה של חוֹדש מאי, המוֹני יהוּדים מכל קצוֹת הארץ, בייחוּד יהוּדים מזרחיים, ויש אשר תמצא שם חוֹנים כאלפיים נפש בבת־אחת. מירוֹן יוֹשבת באזוֹר פראי שבהרי מרכז הגליל, בשוּלי אחת הרמוֹת הפוֹריוֹת ביוֹתר שבכל האזוֹר. הכפרים בסביבה זוֹ מוּקפים בוּסתנים וגנים מבוֹרכי־שפע, ואיכרי המקוֹם הם העשירים והמצליחים מכל אשר ראיתי במקוֹמוֹת אחרים בארץ. מירון עצמהּ היא אתר רומנטי להפליא. היא מתנוֹססת ברוּם של אלפיים וחמש־מאוֹת רגל מעל פני־הים, על שלוּחתוֹ הגבוֹהה, הצפוֹנית־מזרחית של רכס ג’בל ג’רמק. נשקף ממנהּ נוֹף מלא־הוֹד אשר בוֹ בוֹלטת העיר צפת, המתנוֹססת על פסגתוֹ של הר בריחוּק כחמישה מילין. נחל זך וצלוּל מוֹליך מימיו בשוּרה של מפלים אל תחתיוֹת ערוּץ צר וּמשמש כוֹח מניע לטחנת־קמח עתיקה וציוּרית. כמאה ירד מעל לטחנה זוֹ נמצא המקוֹם המקוּדש על היהוּדים. בחצר מלבנית גדולה, שמסביבה מתמשכת מרפסת־אבן רחבה ועליה חדרים פתוּחים בעלי־כיפוֹת, נמצאים קבריהם של אחדים מגדוֹלי הרבנים של ההיסטוריה היהודית, והיא משמשת מעין מחנה לעוֹלי־רגל. אני ביקרתי במקום לא בעוֹנת העלייה־לרגל, ויכוֹלתי לבחוֹר לי חדר למגוּרים כחפצי. הוּכנוּ למעני שני חדרים נוֹחים ביותר, על־ידי יהוּדים צפתיים שליווּ אוֹתי במסעי הנה. אין ספק עמי כי קדוּשתם של הקברים במירוֹן היא שהקנתה קדוּשה לעיר צפת וּמשכה יהוּדים להתיישב בהּ. כאן נמצאים קברוֹתיהם של רבי יוֹחנן הסנדלר, של רבי שמעוֹן בר־יוֹחאי המהוֹלל, מחברוֹ הנודע של ספר הזוֹהר ואבי הקבלה. כאן מצוּיוֹת גם עצמוֹתיו של בנוֹ, רבי אלעזר;

Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol 2.

אך החשוּבים והמכוּבדים שבכל אלה הם קברוֹתיהם של שני גדוֹלי התורה, שמאי והלל. שלושים ושישה התלמידים של הלל קבוּרים אף הם אתוֹ. הוא יסד אסכוֹלה של מוּסר, זמן קצר לפני הוּלדת ישוּ הנוֹצרי, ואמנם יש יהוּדים רבים הטוֹענים כי המוּסר והמידוֹת הטוֹבוֹת של הנצרוּת מצוּיים כוּלם בתלמוּדוֹ של בית־הלל, ואילוּ ישוּ הנוֹצרי הביאם לידי ביטוּי תקיף ונמרץ יוֹתר מקוֹדמיו.

קברוֹ של הלל הוּא המרשים שבכל הקברים. זוֹהי מערה עצוּמה בצלעוֹ של מדרוֹן תלוּל, הנמצא במחצית הדרך בין החצר שלמעלה ובין הנחל שלמטה. בתחילה נכנסים אל אוּלם, אשר משני צדיו חצוּבים בסלע מקוֹמוֹת־קבורה. לאחר שעוֹברים בפתח החצוּב בסלע, נכנסים לחדר, שגוֹדלוֹ שמונה־עשרה רגל על עשרים־וחמש רגל ובו שבעה כוּכי־קבוּרה מימין וכמספר הזה משׂמאל; ואילו מוּל פנינוּ בקיר כרוּי שקע שעוֹמקוֹ שמונה־עשרה רגל ורוֹחבוֹ שבע רגליים, וּבוֹ ארבעה ארונות־קבורה חצוּבים בסלע. משני צדי שקע זה יש כוכים, המכילים ארבעה תאי־קבורה. רוב הקברים מכוסים מכסי־אבן, בעלי זויות מזדקרות, ובסך־הכוֹל יש במערה זוֹ שלושים־ושישה קברים. כל המצוּקים והסלעים בסביבה משוּפעים מדרגוֹת חצוּבוֹת באבן, בוֹרוֹת ומכבשים לעצירת שמן־זית. בצפוֹנה של מירוֹן יש גם שלוֹש מצבוֹת־אבן זקוּפוֹת (דולמנים), הניצבוֹת סמוּכוֹת זוֹ לזוֹ, ואף־על־פי שאינן גדוֹלוֹת הרי הן בולטוֹת בשטח. לא מצאתי עליהן עקבוֹת אוֹ סימנים של חריתוֹת. בקרבת מקוֹם עמד בית־כנסת, וּבשעת ביקוּרי בוֹ היוּ שם איש זקן ובנוֹ, עומדים שקוּעים בתפילה. זקן זה לא יצא מבין כוֹתלי בית־הכנסת אפילוּ לשעה קלה, במשך שבע שנים, וכל אוֹתוֹ זמן התקיים על ארוּחה אחת ביום, שכוּלהּ פת־לחם ומעט מים. בלילוֹת היה ישן על מחצלת שהוּנחה על הרצפה. עקב זאת היה אפוּף ריח מיוּחד של קדוּשה, אליבא דבני־לויתי היהוּדים. בנוֹ, נער כבן חמש־עשרה, היה הוֹלך וּמתקדם, מרוֹב תפילה, לקראת מצב של טמטוּם מוּחלט, אשר אליו כבר הגיע אביו המכוּבד, מתוֹך נענוּע גווֹ לכאן ולכאן וּמתוֹך זמרה בלתי־פוסקת, במשך שבע השנים. הוא הזכיר לי את הנזירים הבודיסטים שראיתי בסין, בדרכם למצב של נירוָנה, וּמראהוּ היה מצער יוֹתר מאשר מעוֹרר יראת־כבוֹד. בפינות החצר וגם ליד הקברים ניצבו כיוֹרי־אבן גדולים. בחגיגות ההדלקה של היהודים נוֹהגים למלא כיוֹרים אלה שמן ולהצית בהם אש. יהודים עשירים, שביקשו להוֹכיח אדיקוּת יתרה, היוּ מטילים אל תוֹך הלהבוֹת חפצים יקרים ביוֹתר. מיטב הצעיפים, השביסים, המטפחוֹת והספרים הנדירים הוּטלוּ אל תוֹך הבערה וכלוּ באש, ובשעה שהיה נשׂרף חפץ בעל ערך מיוחד במינוֹ, היוּ כל הנאספים, השיכוֹרים מיין וּמהתלהבוּת, פוֹרצים בזעקוֹת־שׂמחה מטוֹרפוֹת. כדברים האלה סיפר לי עד־ראייה, אך ייתכן מאוֹד כי בשנה הבאה אוּכל אני לתאר לפניכם, ממקוֹר ראשוֹן, את פרטי הטקס המיוחד והבלתי־ידוּע הזה.

כחמישים ירד במעלה ההר נמצאת החוּרבה המעניינת ביוֹתר מכל חוּרבוֹת הבניינים היהוּדיים בכל ארץ־ישׂראל. זוֹ היא חוּרבתוֹ של בית־כנסת, אשר לפי המסוֹרת היהוּדית הוסיף והתקיים כחמישים שנה לאחר חוּרבן ירוּשלים.

אוֹתוֹ זמן, אוֹ קצת אחר־כן, חלה אצל היהוּדים תוֹפעה מיוּחדת במינה של התפלגוּת לשתי עדוֹת מאוּרגנוֹת ומסוּדרוֹת – האחת בראשוּתוֹ של מין מנהיג־רוּחני, הפטריארך של טבריה, שבה נתקבצוּ כל יוֹצאי־חלציהם של ישׂראלים, שהתגוֹררוּ ברחבי האימפריה הרוֹמאית, והאחרת בראשוּתוֹ של ראש־הגולה, אשר כל יהוּדי המזרח נשבעוּ לוֹ אמוּנים. הרוֹמאים הכירוּ במנהיגוּתוֹ של זקן־היהוּדים מטבריה ואף העניקוּ לוֹ יתרוֹנוֹת מיוּחדים, והיישוּב היהוּדי סביב טבריה התפתח תחת חסוּתוֹ וצבר עצמה רבה. נוֹסדוּ שם בתי־אולפנה ללימוּד התלמוּד, וגדוֹלי הרבנים חיברו את עיקרי היהדוּת ולמעשה הטביעו את חוֹתם תלמוּדם על תוֹכנהּ עד כדי כך שהשפעתם עליה ניכרת עד עצם היום הזה. אוֹתוֹ זמן נהייתה מירוֹן מקוֹם־קבוּרתם, ואז נבנה גם הגדוֹל והעתיק בבתי־הכנסת, אשר את שׂרידיו אנוּ מוֹצאים כאן. בית־הכנסת הוּקם למרגלוֹתיה של גבעה מסוּלעת, ואגפוֹ המערבי ורצפתוֹ נחפרו בסלע הגבעה. הוּא משׂתרע על שטח של חמישים רגל על חמישים רגל. שברי עמוּדים, אדנים וכוֹתרות מפוּזרים בשטח, אך רבים מן השברים היפים ביוֹתר נידרדרוּ במדרוֹן המזרחי של הגבעה. פניו של הבניין פוֹנים כלפי דרום, ושם נוֹתר מן החזית רק קיר חיצוני, ובוֹ שער יפה עשוּי אבני־גזיתֹ ופתח צדדי. בין האבנים יש כאלה שגוֹדלן ארבע רגליים וחצי לאורך ושתי רגליים לרוחב, ועוֹביין כמחצית־הרגל. גוֹבהוֹ של השער עשׂר רגליים וחצי, רוֹחבוֹ חמש, ועוֹביוֹ כמחצית־הרגל. העמוּדים של מזוּזוֹת השער עשׂוּיים אבן שלמה וּמחוּטבת, מלאכת־מחשבת. המשקוֹף, שאף הוּא מחוּטב, בוֹלט מעט מעל העמוּדים, אך לא מצאתי עליו זכר לכתוֹבת עברית, אשר עליה סיפרוּ אחדים מכוֹתבי־העתים הקדוּמים. האבן הרֹאשה ניתקה ממקוֹמהּ ברעידת־האדמה שהתחוֹללה בשנת 1837. מקוֹמוֹ של בית־הכנסת והמראה הכללי של חוּרבה מיוּחדת במינהּ זוֹ הם מלאי עניין גם מבחינה ציוּרית וגם מבחינה היסטורית. מירוֹן נזכרת, כנראה, בכתביו של יוֹספוּס בשם מֵרוֹת, אתר בגליל העליון, שיוֹספוּס טרח לבצרוֹ. לעוּמתוֹ מזהה אוֹתהּ ד"ר תומסון עם מֵרוֹז, שאת תושביה קיללה דבוֹרה הנביאה, על “כי לא־באו לעזרת ד'” ולא הצטרפו למסע המלחמה של ברק. וכאישור לכך יש ליד מירוֹן מעיין, המכוּנה עד היום “מעיין דבורה” בפי היהודים. אך הרב הספרדי, אשר שימש לי מוֹרה־דרך, יוֹעץ וידיד בסיוּרי במירוֹן, טוֹען כי זוהי שִמְרוֹן מְראוֹן, אשר מלכהּ היה אחד משלוֹשים ואחד המלכים, אשר נאמר עליהם בספר יהושע, כי היכה אותם יהוֹשע במלחמה, כשנכנס לארץ כנען. חלק גדול מאדמת הכפר היה שייך לרבי זה, ומאחר ששאף תמיד לעוֹדד את עבודת האדמה בקרב אחיו, הוֹשיב על אדמוֹתיו שש משפחוֹת יהודיות ממרוקו, שהיו רגילוֹת בעבודת האדמה והן הצליחוּ היטב במעשיהן. מלבד אלה היוּ בכפר מירוֹן עוד שתים־עשרה משפחוֹת מוּסלמיוֹת. הוּפתעתי מאוֹד למראה יחסי הידידוּת והשכנוּת הטוֹבה, שנתקיימוּ בין המשפחוֹת המוּסלמיוֹת לבין המשפחוֹת היהודיות, ומששׂוֹחחתי על כך עם השיח' של הכפר, דיבר באוֹזני בשבחם של היהוּדים, שלדבריו הם עובדי־אדמה מצוּינים וחרוּצים. ואמנם, כששוֹטטי בשׂדות הכפר, ראיתי כי אין כל הבדל בין השטחים שעוּבדוּ בידי היהודים לבין אלה שעוּבדוּ בידי הפלאחים. מכל־מקום, אני מלא התפעלות ממירוֹן וּמסביבוֹתיה, על שפע השׂרידים המעניינים שבהּ, שעדיין לא נחקרוּ היטב מבחינה ארכיאוֹלוֹגית, ויש בדעתי לשוּב ולבקר בהּ.

מאחורי מירוֹן מזדקר ג’בל ג’רמק¹, ההר הגבוֹה ביותר בארץ־ישׂראל המערבית. יוֹם אחד טיפסתי במעלה הר זה וּמצאתי את עצמי מהַלך בנוֹף־הקדוּמים הפראי ביותר שממערב לירדן. באזוֹר זה יש כפרים מעטים מאוֹד, והם מרוּחקים זה מזה. לא מצאתי באזוֹר אלא גיאיוֹת, נקיקים וצמחייה פראית. גם שבילים לא היוּ בוֹ זולת רמז של משעוֹלים, אשר בהם טיפסו עזים, זוֹ בעקבות זוֹ, בבקשן מרעה. למראה הדרוֹ של הנוֹף קשה היה להשלים עם הרעיוֹן, כי מקוֹם זה לא פִרנס מעוֹלם אוּכלוּסייה גדוֹלה. ייתכן כי אפילוּ בתקוּפת הזוֹהר של ארץ־ישׂראל עמדוּ הרים אלה תמיד בפראוּתם וּבשממתם. ואמנם, יש באזוֹר זה, מבחינה יחסית, מעט מאוֹד אתרים עתיקים או שׂרידים של חוּרבוֹת. פסגתוֹ המעוּגלת של ג’בל ג’רמק מתנשׂאת לגובה של ארבעת־אלפים רגל מעל פני־הים, וכשלוש־מאות רגל מתחת לפסגה מצוּיוֹת חוּרבוֹתיו של כפר, שנטשו לפני כעשׂרים שנה בניהן של שתים־עשׂרה משפחוֹת יהוּדיוֹת שהתגוֹררוּ בו. הם היו איכרים שעבדו את האדמה וגידלו עדרי צאן וּבקר. אוֹתם ימים היה זה היישוּב הגבוֹה ביותר בארץ-ישׂראל, ומתמיה הדבר כי אוירוֹ הצח והנעים של ההר לא הצליח להציל את תוֹשביו מפני הכוֹלרה, שאוֹתוֹ זמן הפילה חללים רבים בקרב תוֹשבי הארץ. למרבה־הצער, כמעט כל הגברים, תוֹשבי הכפר, מתו במגפה, והכפר, שניטש לחלוטין, נהפך בסוֹפוֹ־של־דבר לרכושו של כפר דרוזי, המרוּחק כשלוֹשה מילין ממנו. קירוֹת האבן של הבתים עדיין עוֹמדים על תלם, ויש בסביבה מעיין מים מצוינים, המפכה בצִלהּ של קבוצת־עצים. אילוּ הייתה הגישה למקוֹם קלה יותר, כי אז יכלה פינת-חמד זוֹ לשמש מפלט נעים מחוּמוֹ של הקיץ וּמקוֹם מתאים להקמת מוֹשבה. הבּדוּאים אינם מרבים לבוֹא אל מחוֹז־הרים זה, ואין צוֹרך אלא בדרכים ובעבוֹדת־הכשרה כדי להפוֹך שטחים גדולים, העומדים כיוֹם בשממתם, לגנים פוֹרחים ומשׂגשׂגים. ככל שמרבה אדם לתוּר באזוֹריה הנידחים של הארץ, כן גדלה התרשמוּתוֹ משִפעת המקוֹרוֹת הבלתי־מנוצלים שבהּ ומן הסיכויים המצוּינים שהיא צוֹפנת לעתיד.

חורבות בית הכנסת במירון

Farrar F. W.: The Life of Christ, London 1874.