חיפה, 31 ביולי.

החגיגוֹת הדתיוֹת הגדוֹלוֹת ביוֹתר של השנה נחגגוֹת כאן ב-20 ביולי, במנזר של הר־הכרמל, והן מכוּנוֹת בשם “חגיגות סט. אליאס.” מכל קצוי ארץ־ישׂראל נוֹהרים מאמינים מכל שׂדרות העם אל המערה הקדוֹשה, וּביוֹם זה וּבערב שלפניו מתכנסים כששת־אלפים איש ואישה בסביבוֹת המנזר וּבחצריו. אוּלם השנה קטן במידה רבה מספר הנוֹכחים בשל פניקה כללית שתקפה את הארץ, בעטיהּ של מגפת הכוֹלרה שפרצה במצרים. הפלאחים, הנוטים לתת אימוּן בכל מיני שמוּעוֹת אויליוֹת, הפיצו את השמועה כי המגפה פשטה עד חיפה וכי המנזר עצמוֹ נתוּן בהסגר.

משקרבתי אל מקוֹם החגיגוֹת, כבר הגיע לאוֹזני נפץ יריוֹת של אקדחים ורוֹבים וקוֹלה הצוֹרמני של שירת מקהלה המלוה, בדרך־כלל, את ריקוּדיהם של בני המקום. משעברתי בשער ונכנסתי אל החצר רחבת־הידיים של המנזר, מצאתי שכבר מלאה היא קבוּצוֹת של אנשים משוּלהבים, שרקדוּ במעגלים כשזרוֹעוֹתיהם שלוּבוֹת, אוֹ חוֹבקוֹת את צואר שכניהם, וגום מתנוֹעע הנה והנה. הם היו רוֹקעים ברגליהם בקצב המנגינה, שהוּפרעה כפעם־בפעם בפרץ יריוֹת מכלי־הנשק שהניפוּ באויר. היה זה ריקוּד סוּרי נפוֹץ, והאמת ניתנת להיאמר כי היה מוֹנוֹטוֹני למדי.

Anon.: The Mediterranean Illustrated, London 1880.

לעוּמתם הציגוּ בנוֹת הפלאחים ריקוּד שהיה הרבה יוֹתר ציוּרי ומעניין. לבוּשות בגדים ססגוֹניים רקדוּ אלה ביחידוּת, בזוּגוֹת ובשלשוֹת, אך למרבה־הצער לא היה מספרן רב. אין ספק, כי בגלל מיעוּט המבקרים לא היו הפעם תוֹפעוֹת של השׁתכרות כללית, המלווֹת בדרך־כלל חגיגוֹת כאלה, וראיתי רק אדם אחד אחוּז בידי כחצי־תריסר חיילים תוּרכים, אשר משום־מה סבוּר היה כי ייטיב לתת ביטוּי ליראת־שמיים נוצרית על־ידי שימוּש אלים באגרוֹפיו.

Conder C.R.: Tent Work in Palestine, London 1880

בעוֹד כל ההילוּלה הזאת מתרחשת בחוּץ, נערכה תפילה בתוֹך הכנסייה, לאלה מן המבקרים שביקשו בידוּר מסוּג אחר. הכנסייה היתה בבניין מקוּמר רחב־ידיים, בנוּי בדמות הצלב היוני, וּבוֹ עוּגב נעים־צליל וּפסל של גברתנוּ מהר־הכרמל, היא אם ישוּ המחוֹללת נסים יְשוּבה הייתה בין ארבעה עמוּדים קוֹרינתיים, על מין כס־מלכוּת, וּלבוּשה שׂמלת־משי מקוּשטת ברוֹב הדר. גם הבתוּלה וגם התינוֹק שבזרוֹעוֹתיה ענדוּ על ראשם כתר־זהב, שאף הוּא הגיע שמה דרך נס. שעה שקיבל על עצמו פְרֵיר ז’אן בפטיסט לשקם את הריסוֹת המנזר, לפני כחמישים שנה, הטיל את יצירת הפסל על פַסָּל בן גנואה בשם קָרָבֶנְטָה. מאחר שלא היה ברשוּתוֹ די-כסף לקניית כתר לפסל, שיהא הוֹלם את מעמדה של הבתוּלה, הלך וקנה בשבילהּ כתר של כסף, וּבשביל התינוֹק כתר של נחוֹשת־קלל. מששׂם את הנזר בראש הבתוּלה אמר: “את תדעי, בודאי, איך להשיג לעצמך כתר טוב מזה”. ואמנם, היא ידעה כיצד. כעבוֹר זמן קצר נמצא בעיר נפולי אציל עשיר, שהעניק להּ שני כתרי־זהב, בתמוּרה על נס שעשׂתה לוֹ וריפאה אוֹתוֹ ממחלתוֹ. במנזר יש לקנוֹת ספר וּבוֹ רשימה של כל הנסים שחוֹלל פסל זה, אשר כל בני המקוֹם נהגוּ בוֹ הערצה וחרדת קוֹדש. הם היוּ נוֹהגים להשתטח ארצה לפני הפסל, להגיע את מצחם באדמה וּלהביע את תחינתם לפני הבתוּלה, באוֹרח שהיה מכה בהלם אפילוּ בוּדיסט נאוֹר, בעוֹצם האמוּנה-הטפלה והדבקוּת-ללא-מצרים שהתבטאוּ בוֹ. לשני צדי הפסל ניצבו שני מזבחוֹת: האחד מוּקדש לסט. ז’אן בפטיסט והאחר לסט. סיימון סטוק. זה האחרון היה איש אנגלי, שהוּכרז ראש־וראשוֹן למסדר הכרמליים בשנת 1245 ועשׂה בשעתוֹ יוֹתר מכל אדם אחר כדי להאדיר את כבוֹדוֹ של המסדר. לימין כל אלה ניצב פסל של אליהוּ, כשהוּא טוֹבח אחד מנביאי הבעל, אשר נעשׂה בברצלונה בידי הפסל דום אמדאו. הנביא הצליח להפיל ארצה את יריבוֹ נביא־השקר, והוּא מניף חרבוֹ עליו, בתנועה המעידה כי עוֹד מעט־קט והוּא כוֹרת את ראשו. על הפסל סביב תלוּיים כל מיני חפצים, שהוּבאוּ כמנחה וכקורבן לנביא, וּמקדשי-שמוֹ מצטוֹפפים סביבוֹ, כדי לגעת בפסל ולנשק אחר־כך את האצבע אשר נגעה בוֹ. על שוּלחן, שעמד לפני הפסל, ישב נזיר שמכר תחריטים למאמינים. עמדתי וקניתי תחריט אחד, אשר בוֹ נראה אליהוּ משַלח את אלישע כדי לראוֹת אם יש סימן לְבוֹא הגשם. במרחקים מסתמן ענן קטן, שיעוּרוֹ כגוֹדל כף-יד וּמתוֹכוֹ מגיחה דמוּתהּ של הבתוּלה עם הילד; שכן לפי המסוֹרת הקתוֹלית בענן זה נתגלתה לנביא ההכרה בהיריון-שבקדוּשה, וּמאוֹתוֹ יום ואילך היה הוּא מאמין בוֹ אמוּנה שלמה.

ליד פסל הנביא היוּ מדרגוֹת אחדוֹת חצוּבוֹת בסלע, שהוֹליכוּ אל מערת אליהוּ. זוֹ הייתה מערה לא־גדוֹלה, כעשר רגליים רוֹחבהּ וחמש־עשרה רגל אוֹרכהּ, ובקצהּ ניצב מזבח, אשר מעריצי הנביא מאמינים בכל־לבם כי זה הסלע אשר שימש לוֹ משכב. אוֹתהּ שעה נמצא שם נזיר שניהל את טקס־התפילה. הכנסייה הייתה מלאה מאמינים, רוּבן נשים בבוּרנוּסים לבנים, שישבוּ בכריעה על הרצפה ועסקוּ בעיקר בחליצת שד לתינוֹקוֹת שלהם.

רוֹב ההכנסוֹת של המנזר מקוֹרן בחגיגוֹת כאלה, שכן בעוֹנוֹת הטוֹבוֹת מביאים המאמינים שפע של מנחוֹת וּמתנוֹת. אך המקוֹר העיקרי לעוֹשרוֹ של המנזר הוּא מכירת כפרוֹת. באמצעים אלה הגיע המסדר לידי צבירת עצמה רבה, גם מוּסרית וגם כספית, בכל רחבי הארץ, ומאחר שאוּכלוּסיית המאמינים הנוֹצרים בסביבה גדוֹלה מאוֹד ביחס לאוּכלוּסייה המוּסלמית, וּנתוּנה לחסוּתה הבלעדית של צרפת, הרי יש להשפעה זוֹ גם צביוֹן פוליטי ברוּר מאוֹד. למעשה, נהנים הנוֹצרים בכל המחוֹז מחסוּת והגנה יעילוֹת הרבה יותר משזוֹכים המוּסלמים, כנגד הדיכוּי והשעבוד שנוֹהגת הממשלה התוּרכית בתוֹשבים.

המנזר עצמוֹ הוא בניין חדיש, ואילוּ הייתה לוֹ ארוּבה גדוֹלה במקוֹם כיפה, כי אז היה דוֹמה יוֹתר לבית־חרוֹשת מאשר לבית־יראה. קצה הכיפה נמצא בגוֹבה כחמש־מאות וחמישים רגל מעל פני־הים, המשׂתרע למרגלות ההר, ומגג המנזר נשקף נוֹף מרהיב־עין. כששׂם נפוֹליוֹן מצוֹר על עכוֹ, בשנת 1799, ונאלץ להסירו ולסגת מהארץ, התנפלוּ התוּרכים על החיילים הצרפתיים הפצוּעים, שהוּשארוּ בבית־החוֹלים שבמנזר זה ושחטוּ אוֹתם עד־אחד. כתוצאה מכך ניטש המנזר, עמד בשממוֹנוֹ והחל מתמוֹטט. עשׂרים־ושבע שנים הוּפקר אתר מקוּדש זה, אך המסדר, אשר העניק לוֹ את שמוֹ, לא חדל אף לרגע לעוֹרר ולהטיף למען החזרת עטרתוֹ ליוֹשנהּ. לבסוֹף הוּחל בעבוֹדת שיקוּמוֹ, בשנת 1826. ז’אן בפטיסט החל בעבוֹדה וסיימהּ בשנת 1853. יוֹצא אפוא כי הבניין אשר לפנינוּ אינוֹ אלא בן שלוֹשים שנה. מוּל פני המרפסת הראשית שלוֹ משׂתרעת גינת־פרחים גדוֹלה, וּבמרכזהּ ניצבת פירמידה, שבראשהּ צלב ועליה חרותה כתוֹבת, המציינת כי זה המקוֹם בוֹ הוּטמנו עצמוֹת החיילים הצרפתיים. רק חמש שנים לאחר שנרצחוּ, העיז האב ז’ול דה סט. סאובר לשוּב אל ההר, ושם מצא את אוֹתוֹתיה העגוּמים של הטרגדיה, פזוּרים בין ההריסוֹת. הוּא אסף עצם לעצם והחביאן במערה, עד אשר הרשוּ הנסיבוֹת להעניק להם קבוּרה נוֹצרית כדת. אין ספק כי כיוֹם הולכים וגדלים עוֹשרוֹ והשפעתוֹ של המסדר, וּגדוֹלה התקוה כי לא ירחק היוֹם וּצפוֹן ארץ־ישׂראל תהיה פרוֹבינציה צרפתית, ואז יובטחוּ עוֹד יוֹתר שלוֹמהּ ושׂגשׂוּגהּ.