במחנה על הכרמל, 10 בספטמבר.

מאחר שמגפת הכוֹלרה משתוֹללת במצרים, הרי מטבע הדברים שסוֹפהּ להגיע גם לסוּריה; ואפילוּ לא תגיע, הרי החוֹדשים יוּלי, אוֹגוּסט וספטמבר הם חמים ובלתי־נעימים בחיפה. לכן החלטתי לנסוֹת כוֹחי־בחיי־מחנה על אחת הפסגות הגבוֹהוֹת של הכרמל, וּברגע זה יוֹשב אני באוֹהל בדוּאי, שהוּקם וסוּדר לטעמי, ברוּם של 1800 רגל מעל פני־הים, הנשקף אלי מפנים ומאחוֹר. זמן־מה חיפשׂתי מקוֹם להקים בוֹ מחנה, וּמצאתי מקוֹמוֹת אחדים יפים לכך. אלא שבגלל ההכרח להימצא בסמוּך לכפר, הן מטעמי ביטחוֹן והן לצוֹרכי הספקה, ויוֹתר מכך, בגלל הצוֹרך להימצא ליד מעיין מים נפל הפוּר על המקוֹם אשר אני נמצא בוֹ כעת. לא נוֹח היה לי לשׂכוֹר בית בכפר משוּם סיבוֹת אחדוֹת. ראשית, בתי הערבים מכילים בדרך־כלל רק חדר אחד, ואפילוּ לאחר שיוּצאוּ מן החדר תוֹשביו ההוֹלכים על שתיים, עדיין ישכנוּ בוֹ המוֹני יצוּרים אוֹכלי־אדם, שאפילוּ קטנים הם במידה, קשה לחיוֹת במחיצתם. שנית, נוֹדף בבתים אלה ריח מיוּחד במינוֹ של גללים שׂרוּפים, אשר הערבים משתמשים בהם להדליק אש בתנוּרי הלחם שלהם, וריח זה חריף מכדי שאוּכל לעמוֹד בוֹ.

בימי שבתי במחנה־הקיץ שלי על הכרמל הרביתי לבקר בשני כפרי הדרוּזים שבסביבה וּלשוֹחח עם תוֹשביהם ולמדתי להכיר את אורח־חייו של שבט מצוּין זה. בדרך־כלל לא מן המפוֹרסמוֹת היא, כי תחוּם מוֹשבוֹ של העם הדרוּזי משׂתרע דרוֹמה עד הכרמל. הכפר הדרוּזי הדרוֹמי ביוֹתר בסוּריה הוא הכפר דאליה, המרוּחק כשני מילין מהמחנה שלי, ואילוּ מוֹשבם הצפוני ביוֹתר הוּא בחָלֶבּ. לפני תשע־מאוֹת שנה עלה ממצרים, המוֹרה הדגוּל דַרַזִי, אשר על שמוֹ הם נקראים, כדי להפיץ את תוֹרתוֹ החדשה. והיא נתקבלה על־ידי שבט אחד, שהתגוֹרר בסביבוֹת חלב. שבט זה הגיע לאוֹתוֹ אזור, לאחר שהיגר שמה ממחוֹז תימן שבחצי־האי ערב. לאחר שקיבל שבט זה את עיקרי האמונה אפוּפת המסתוֹרין, קם רוּבוֹ ככוּלוֹ והיגר דרוֹמה, השתלט על העמקים של דרוֹם־לבנוֹן וקבע את מטהוּ למרגלוֹת הר־החרמוֹן. משהחלוּ בני השבט מתפשטים מזרחה, חצוּ את הארץ, שנוֹעדה בימי־קדם בשם איטוריאה. הם מצאוּ לעצמם מִגנן טבעי באזוֹר הוולקני, אשר בימי־קדם נקרא בשם טרכוניטיס, הוּא חבל ארגוב התנכ"י, בהר המכוּנה כיום ג’בל דרוּז. כאן פרוּ, רבוּ ונתעצמוּ, וּבראשית המאה השבע־עשרה הקימוּ מתוֹכם את הלוֹחם המהוֹלל פח’ר אלדין, שהוּא האישיוּת החשוּבה היחידה, שיכוֹלים הדרוּזים להתפאר בהּ. הוּא כבש את בירוּת ואת ערי־החוף הדרוֹמיוֹת והרחיב את גבוּליו עד בוֹאכה כרמל בדרוֹם וּטבריה במזרח. תחת חסוּתוֹ השתקעוּ הדרוּזים בהרי הגליל והכרמל.

לפיכך לא עברוּ יוֹתר ממאתיים וחמישים שנה מאז הגיעוּ ראשוֹני הדרוּזים לכרמל, וייתכן מאוֹד כי שעה שבאוּ שם מצאוּ את ההר בלתי־מיוּשב לחלוּטין, זוּלת קוֹמץ מתבוֹדדים נוֹצרים, שהתגוֹררוּ במערוֹת, שכן הנזירים הכרמליים גוֹרשוּ וּמנזרם נהרס שלוֹש־מאוֹת שנה לפני־כן. ואמנם, רק בתקופת שלטוֹנם של הדרוּזים נעשׂוּ הניסיוֹנוֹת הראשוֹנים לשקם את המנזר. במשך מאתיים השנים ששלטוּ הצלבנים בארץ־הקוֹדש, עד שלהי המאה השלוֹש־עשׂרה, היה הכרמל מאוּכלס על־ידם. עדיין אפשר למצוֹא את שׂרידי מוּצביהם הצבאיים על רוֹב הפסגוֹת הגבוֹהוֹת של ההר. לאמיתו־של־דבר, רוֹב האבנים העתיקוֹת אשר מהן נבנה הכפר עוספיה, עדיין נוֹשׂאוֹת סימנים שנחקקוּ על־ידי הצלבנים. יש להניח כי לפני בוֹא הצלבנים היוּ בכרמל הרבה כפרים מוּסלמיים, אך הוֹדוֹ של ההר פנה, שעה שנכבשה ארץ־ישׂראל על־ידי הסרצינים במאה השביעית. אז גם נהרסוּ שׂרידיה האחרוֹנים של התרבוּת הרוֹמית, אשר את עקבוֹתיה אנוּ מוֹצאים עדיין על פני ההר.

דרוזי ודרוזית

Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol. 2 (1883).

בערך בימיו של ישוּ הנוֹצרי ובחמש־מאוֹת, או שש־מאוֹת, השנים שלאחר־מכן היה הכרמל, כפי־הנראה, אזוֹר־גנים פוֹרח שמדרוֹניו משוּפעים כרמים ומכוּסים חוּרשוֹת נהדרוֹת, ואילוּ פסגוֹתיו עטוּרוֹת מגדלים מלאי חן והדר, שהיוּ טיפוּסיים לארכיטקטוּרה של אוֹתהּ תקוּפה.

עוּבדה מוּזרה היא, כי עד עצם היום הזה אין מוּסלמים יוֹשבים בהר־הכרמל עצמו. יש חמישה או שישה כפרים מוסלמיים למרגלוֹתיו, ואדמוֹתיהם משׂתרעות גם במחוֹז ההר, אך אוּכלוּסיית הכרמל מוּרכבת בעיקרהּ מתוֹשביהם של שני כפרי־דרוּזים, אשר בהם יוֹשבים כשמוֹנה־מאות דרוּזים וכחמישים נוֹצרים, מלבד עשרים וחמישה נזירים, המתגוֹררים במנזר. מכל־מקום, מסוגל ההר להכיל אוּכלוּסייה של אלפים אחדים, כפי שהיה הדבר בימי־קדם, ושטחוֹ של מחוז ההר גדול הרבה יוֹתר משסבוּרוּת הבריוֹת.

שני הכפרים הדרוּזיים, עוספיה ודאליה, יוֹשבים בריחוּק שני מילין זה מזה וּמחזיקים בחלק הפורה ביוֹתר של ההר. משהתיישבוּ כאן הדרוּזים לראשוֹנה, יסדוּ לא־פחות משמוֹנה כפרים, אך לפני ארבעים שנה נכבשה הארץ על־ידי המצרים. שלטוֹנוֹ של המוֹשל המצרי, אבראהים פחה, היה שׂנוּא על רוֹב הדרוּזים, ויוֹשביהם של שישה כפרים נטשוּ את הכרמל והיגרוּ אל ג’בל דרוּז. הכפרים שנעזבוּ ישבוּ באתרים אשר בעבר עמדוּ עליהם ערים רוֹמֹיוֹת וּבתיהם נבנוּ מאבנים עתיקוֹת. בסיוּרי הארוּכים בכרמל ביקרתי בכל הכפרים הללוּ. משני הכפרים שנוֹתרוּ, היה האחד, דאליה, מיוּשב על־ידי משפחוֹת שהיגרוּ במישרין מחלב. הכפר השני, עוספיה, יוּשב על־ידי דרוּזים שהיגרוּ מהלבנוֹן. יש הבדל ניכר בין שתי האוּכלוּסיוֹת, ואנשי־דאליה עוֹלים הרבה בטיבם על אנשי עוספיה.

לפני ימים אחדים נסעתי שמה וּביליתי יוֹם וָלילה כאוֹרחוֹ של השיח' – או מוּטב אוּלי לוֹמר של השיח’ים – שכן היוּ שם שניים: אחד, המנהיג החילוֹני, והאחר, המנהיג הרוּחני של הכפר. חילקתי את זמני ואת ארוּחוֹתי שוה בשוה בין שניהם. הם משתדלים להימנע בכל־תוֹקף משׂיחה על טיבהּ של דתם וּמנסים תמיד לשנוֹת את נוֹשא השׂיחה, כל־אימת שאתה מנסה לדוּן בכך. אך יש שאלה אחת שכוּלם חוֹזרים ושוֹאלים אוֹתהּ, והיא, האם יש דרוּזים באנגליה? מאחר שלגבי דידם עוּבדה ניצחת היא כי אכן כן הדבר – הרי אם תכחיש זאת, יפרשוּ את דבריך כהצטנעוּת מנוּמסת והוֹכחה ניצחת כי אתה עצמך דרוּזי, לפחות לחצאין. הם גם סבורים, כי רוֹב הסינים הם דרוּזים שלא־ביוֹדעין. כן משוּכנעים הם, כי העולם מתקרב אל קצוֹ וכי שיבתוֹ של אלחאכם (שהוּא התגלמוּת האל), העתידה, כדברי הנבואה, לחוּל תשע־מאות שנה לאחר הוֹפעתוֹ האחרוֹנה ועלייתוֹ לשמיים – שיבה זוֹ ממשמשת וּבאה, שכן הגיע זמנהּ – ותשע־מאוֹת שנה אלה מגיעות לקצן עתה.

הדרוּזים הם אנשים רציניים, מתוּנים, ישרים־למדי וחרוּצים, ובעלי השקפוֹת משלהם בענייני מוּסר, שבהן הם דבקים בקפידה יתרה. הגבר הדרוּזי נוֹשׂא רק אישה אחת, אך יכוֹל להתגרש ממנה על-נקלה. דוּגמה משעשעת לכך ראיתי במוֹ-עיני, כשהייתי אוֹרחוֹ של השיח‘. בנוֹ של השיח’, עלם חביב ונאה, שימש לי מוֹרה־דרך כשסיירתי באתרי־עתיקות יוֹם לפני־כן. לאחרונה ביקרתי גם אצל אשתוֹ וּמצאתיה צעירה יפה להפליא, כשהייתה חוֹבקת תינוֹק בזרוֹעוֹתיה (לאמיתו־של־דבר התרשמתי מאוֹד מיוֹפיין המיוּחד של כל נשי דאליה). לפתע התחוֹללה מהוּמה עצוּמה בכפר. מארחי נחפז לצאת החוּצהּ כדי להשיב את הסדר על כנוֹ. כשהשקפתי מן החלוֹן אל המחזה שהתרחש ברחוֹב, ראיתי את בנוֹ, גלוּי־ראש, מנוֹפף אבן כבדה וּמאיים בתנוּעוֹת נמרצוֹת על להקה של נשים שהתגוֹדדוּ עליו וצרחוּ בכל־כוֹחן. ואמנם, דוֹמה היה כאילוּ גמרוּ־אוֹמר כל נשי הכפר להתעלל בוֹ וּלהסיתוֹ כדי להוֹציאוֹ מדעתוֹ. משהוֹפיע השיח' בתוֹכן שקטוּ הרוחות מעט, שכן, לתדהמתי, נראה שהשיח' התייצב לימין הנשים והניף ידוֹ וכיבד את בנו בשתיים־שלוש חבטוֹת נאמנוֹת. אחר־כן התפתח דין־ודברים קוֹלני, אך כל אוֹתהּ העת ניצבה אשתוֹ של הצעיר הנרגז בצד והתבוֹננה במחזה בשלות־נפש אדישה. היא הניחה את תינוֹקהּ בעריסתוֹ ונדנדה אוֹתהּ קלוֹת. שתיים או שלוֹש נשים ניצבוּ שם בוֹכוֹת וּממשיכוֹת לקלל. לפתע ראיתי גבר בא, נוֹטל את העריסה והוֹלך משם, כשהאם הצעירה צוֹעדת אחריו. הם נכנסוּ לאחד הבתים הקרוֹבים, ואחריהם נהרוּ השיח' ואנשים רבים ככל אשר יכוֹל הבית להכיל. אחרי־כן חלה רגיעה ארוּכה, עד שחזר השיח' והוֹפיע כשבידו מסמך. לאחר שסיים את כתיבת המסמך ניצב שם, כשכל אוּכלוּסיית הכפר מתגוֹדדת סביבוֹ. בנוֹ לא היה בנמצא, אך את האישה הצעירה ראיתי בקרב הקהל. לאחר שקרא את הכתוּב במסמך התפזר הקהל, והשיח' חזר אלי. כששאלתיו מה אירע שם, השיב לי: “אוה, אנשים טפשים אוהבים לריב.” לפיכך ניסיתי ללמוד על כך ממקוֹר אחר, וסוּפר לי כי זה זמן־מה שקצה נפשוֹ של בן השיח' באשתוֹ. הוּא התאהב באישה אחרת, ולפיכך חיפשׂ עילה לריב איתהּ. כפי־הנראה מצא עילה לכך באוֹתהּ תקרית, שהיינוּ עדים להּ זה עתה, וּבחרי־אפוֹ כי גדוֹל השמיע את סיסמת הגט, ובכך שילחה מעל פניו בחזרה אל משפחתהּ. דבר זה עוֹרר את חמת הנשים, והן התנפלו עליו. התנהגוּתוֹ של הבן הייתה למוֹרת-רוּח לאביו השיח', שכן אשתוֹ הייתה קרוֹבת-משפחה שלוֹ, והוּא ראה בכך הטלת כתם-חרפה על המשפחה. אך לאחר מה שקרה, אי-אפשר היה עוֹד ליישר את ההדוּרים, וּלפי החוֹק הדרוּזי לא נוֹתר לוֹ אלא להכריז על הגירושין. עלי להוֹדוֹת שהאדישוּת המוּחלטת שגילתה האישה, שעה שהלכה מבית-בעלה אחרי עריסת בנהּ, נטלה ממני כל רגשי אהדה כלפיה.

כל אשר יכוֹלתי אני להסיק, הרי היוּ הדרוּזיוֹת היפוֹת חסרוֹת־לב ומרוּשעוֹת. נזדמן לי להיוֹת עד למאורע טיפוּסי אחר – תהלוּכה של דרוּזים בני עוספיה אל מערת אליהוּ שמתחת למנזר. התהלוּכה נערכה כתשלוּם נדר והייתה כרוּכה בהקדשתוֹ של ילד לחיים דתיים. במהלכהּ הוּקרבה עז, קורבן לאלוֹהים, ממש כבימי־קדם, אוּלם לאחר שהוּקרבה העז אכלוּ המשתתפים את בשׂרהּ. עוּבדה זוֹ שללה מהקרבת הקרבן כל משמעוּת מוּסרית, שכן בחלקוֹ של האלוֹהים נפלוּ רק עצמוֹת הבהמה. כל המאוֹרע לוּוה בצלצול צוֹרם של כלי־הקשה וּבשירה קוֹלנית, שנתמשכוּ כל הדרך בחזרה מן המערה.

יוֹם אחד הוֹפיעה לפתע בפתח אוֹהלי דמוּת רבת קסם והוד של גבר גבה־קוֹמה, מזוּין בחרב וּבאקדח. שאלתיו אי מזה בא, והוּא השיב כי מוֹצאוֹ מג’בל דרוּז, וּמאחר שראה אוֹהל זר, ביקש להיכנס ולראוֹת מי יוֹשב בוֹ. החלפנוּ דברי-ברכה, ונסתבר שהיה הוּא מוֹרד במלכות, שברח מאימת השלטון, ומאז הוּא הוֹלך ונוֹדד בין הכפרים הדרוּזיים ואינוֹ מֵעֵז לחזוֹר לכפרוֹ שבלבנוֹן. הוּא סיפר, כי כרגע נתוּנים כל הדרוּזים של ג’בל דרוּז בעיצוּמוֹ של מרד כללי כנגד הממשלה התוּרכית וכי אין דרוּזי מֵעֵז להראוֹת פניו בדמשק ואין תורכי מֵעֵז להציג כף־רגלוֹ בג’בל דרוּז. הדרוּזים התקוֹממוּ כנגד המוֹשל הכללי, שידע היטב כי אין טעם לנסוֹת ולהשתלט עליהם באזוֹר־ההרים הפראי שלהם. אוֹרחי הציע להוֹביל אוֹתי לג’בל דרוּז, כל־עוֹד נתרחק ממקוֹמוֹת שתוּרכים עלוּלים להימצא בהם. הוא רחש בוּז עמוֹק לאחיו, תוֹשבי דאליה ועוספיה, “אני בוֹש ונכלם בדרוּזים כאלה,” אמר. “רק אתמול ראיתי מוסלמי מעליב אחד הדרוזים, והלה, תחת אשר יהרוֹג אוֹתוֹ בוֹ־במקום, פנה עוֹרף והסתלק. מדוּע אין הם עוֹקרים ממקוֹם שבו אין אדם מֵעֵז להיפרע מיריבוֹ על עלבוֹן. מדוע אין הם באים אל ההר הגדול?” לעתים נדירוֹת נזדמן לי לפגוֹש נציג מוּפלא של המין האנוֹשי כגבר זה. למרוֹת כל המרדנוּת והנמהרוּת הנוֹעזת שאמרה חזוּתוֹ, היה בהּ הרבה קסם של גילוּי־לב וּמזג־טוֹב המשמשים בערבוּביה. מלבד שני הכפרים שעל הכרמל יש ארבעה-עשר כפרים של דרוּזים על מדרוֹנוֹתיהם הדרוֹמיים של הרי הגליל. אין להוֹציא מכלל אפשרוּת, כי אם לא יוּכלוּ לעמוֹד בגיוּס הכפייה לצבא וּבמיסים הכבדים שהוּשתוּ עליהם, עלוּלים התוֹשבים לקוּם ביוֹם מן הימים, לנטוֹש את בתיהם וּלהצטרף אל אחיהם בג’בל דרוּז. כל אוּכלוּסייתוֹ של העם הדרוּזי מגיעה לכדי מאה־ועשׂרים אלף נפש, והם מסוּגלים להעמיד מתוֹכם עשׂרים־וחמישה אלף לוֹחמים מעוּלים. אט־אט הם מהגרים לג’בל דרוּז, מקוֹם שם כבר נמצאים שני־שלישים של העם, שהגיעוּ לעצמאוּת־למחצה.