חיפה, 24 בספטמבר.
במשך החוֹדשים שחניתי על פסגתוֹ הגבוֹהה ביוֹתר של הר־הכרמל, פקדתי לא־פחוֹת מעשׂרים חוּרבוֹת של ערים וּכפרים עתיקים. בהם גיליתי שישה אתרים, שלא היו ידוּעים עד היוֹם, ואחדים שנתגלוּ רק לפני עשׂר שנים, על־ידי קצינים של חיל־ההנדסה המלכוּתי, שנשלחוּ למפוֹת את ארץ־ישׂראל, על־ידי הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל.
עד אוֹתוֹ זמן היה הכרמל משוּם ארץ־לא־נוֹדעת מבחינת אתריו ההיסטוֹריים. התיירים שביקרוּ בהר, כמוֹהם כעוֹלי־הרגל אשר באוּ הנה מטעמים דתיים, הסתפקוּ בשהייה קצרה במנזר ואף לא הבינוּ כי נמצאים הם רק בקצה־קצהוּ של אזוֹר הררי, שהיקפוֹ כשלושים־וחמישה מילין ואשר בוֹ כל פסגה עטוּרה עתיקוֹת וכל נקיק וערוץ עשׂוּיים לפתוח פתח למראוֹת בלתי־צפוּיים של הוֹד והדר.
רַק לְאַחַר הַבְּדִיקָה הַמְדוּּקְדֶקֶת שֶהײשְלַמְתִּי זֶה עָתָּה, יָכוֹֹל אֲנִי לְגַבֵּש דֵּעָה לְגַבֵּי גוֹֹדְלָהּ שֶׁל האוּכלוּסייה, אשר שכנה בכרמל בימים עברוּ ולגבי רמתהּ התרבוּתית הגבוֹהה. אתרים חרבים אלה דוֹמים מאוֹד זה לזה, ואף־על־פי שאין בהם אחד המשׂתרע על שטח גדוֹל, הרי נבנוּ כוּלם מחוֹמרים חזקים וּמוּצקים, ואם לשפוֹט לפי מה שנשאר מצוּרתם הארכיטקטוֹנית וּלפי הפיתוּחים והעיטוּרים המפארים אוֹתם, אין ספק שעמדו בהם כמה וכמה בניינים מפוֹארים ביוֹתר.
הבתים היוּ בנוּיים אבני־גזית, שגוֹדלן בממוּצע ארבע רגליים לאוֹרך, שתי רגליים וחצי לרוֹחב ושתי רגליים לעובי. המזוּזות והמשקוֹפים של הדלתות, שבמקוֹמוֹת אחדים היו עוֹמדים עדיין על תלם, היוּ גבוֹהים כדי שבע עד שמונה רגליים וּמִפְתָחם רחב כדי שתי רגליים וחצי. במזוזות של הדלתוֹת היוּ חוֹרים, אוֹ תוֹשבוֹת, אשר בהן סבבוּ הצירים. רבים מהמשקוֹפים שעל הדלתות היוּ עטוּרים קישוּטים חקוּקים באבן. התבניוֹת השכיחוֹת היוּ משוּשים וּבתוֹכם תצוּרוֹת סגלגלוֹת, או תצוּרוֹת גליליוֹת אחרוֹת. פעמים מצאתי ביניהן גם ציפוֹרים וחיוֹת, כגוֹן נשר אוֹ נמר, אוֹ מנוֹרוֹת בעלוֹת שבעה קנים, או פיתוּחי ציצים וצלבים. פה ושם מצאתי כרכוֹב מחוּטב קישוּטים מסוּלסלים יפים להפליא, כפי־הנראה מהתקוּפה הרוֹמאית, ושפע של שברי עמוּדים וכוֹתרוֹת. אך באחדוֹת מחוּרבוֹת אלה התגוֹררוּ אנשים, בתקוּפוֹת מאוּחרוֹת יותר, שהשתמשוּ באבנים העתיקוֹת כדי לבנוֹת את בתיהם החדשים, ולעתים שברוּ את השׂרידים הנפלאים הללוּ, אוֹ שסיתתוּ את הפיתוּחים שעל פניהם. לאמיתוֹ־של־דבר משמשוֹת חוּרבוֹת אלה בבחינת מצבוֹרים־מוּכנים־מראש של אבני־בנייה לגבי תוֹשבי המקום, הבאים הנה לעתים קרוֹבוֹת ונוֹטלים מכאן אבנים לבניין בתיהם.
אחד המקרים הידוּעים והמצערים ביוֹתר אירע במקום הקרוּי ח’רבת סֻמָאקָה1. היה זה אתר־העתיקוֹת המעניין ביוֹתר שבכל הכרמל, והוּא נתגלה לפני עשׂר שנים על־ידי אנשי הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל. הם מצאוּ שם, עוֹמד על תלוֹ, שער־כניסה של מה שהיה פעם בית־כנסת יהוּדי עתיק, שמזוּזוֹתיו וּמשקוֹפוֹ היוּ מחוּטבים מלאכת־מחשבת. גם חלק מהקירוֹת וּשברים של עמוּדים, שעמדוּ באכסדרה, נמצאוּ עדיין במקוֹמם. כל אלה שימשוּ נוֹשׂא להשערוֹת וּלניחוּשים רבים, שכן הייתה זוֹ הדוּגמה היחידה של ארכיטקטוּרה יהוּדית בחבל זה של הארץ, אשר הכילה תצוּרוֹת אחדוֹת, שהיוּ שוֹנוֹת מכל אשר נתגלה עד אוֹתוֹ יוֹם. לפיכך היוּ שסברוּ כי בניין זה נבנה בתקוּפה אחרת, שוֹנה מתקופת בנייתם של כל יתר הבניינים, ששׂרידיהם עדיין קיימים. שערוּ בנפשכם, מה גדוֹלה הייתה אכזבתי כשביקרתי באתר זה וגיליתי, למגינת־לבי, כי מלבד מזוּזה אחת, שלוֹש רגליים אוֹרכהּ, נעלמו כל השׂרידים האחרים כלא־היוּ. תוֹשביו של כפר מוּסלמי, המרוּחק כשני מילין מן האתר, נטלוּ משם בתקוּפת העשׂוֹר האחרוֹן את כל הדרוּש להם לבניית בתיהם, ו“טיהרוּ” את המקום מכל עתיקוֹתיו המעניינוֹת להפליא. למרבה־המזל הוּנצחוּ כל הממצאים הללוּ בזיכרוֹנוֹת של הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל, בציוּרים ושׂרטוּטים מפוֹרטים להפליא, לרבוֹת מידותיהם המדוּיקוֹת.
מלבד אבני־בניין עתיקוֹת והפיתוּחים שעליהן יש בכרמל עתיקוֹת למכביר מסוּגים אחרים. מצאתי שם שפע של קברים, בוֹרוֹת, מכבשי־שמן וגתוֹת־יין, שרוּבם נשתמרוּ במצב מצוין. מצאתי, לדוּגמה, יוֹתר מתריסר מכבשי־שמן, אשר שניים מהם היוּ חצוּבים בסלע ההר.
Farrar F. W.: The Life of Christ, London 1874.
האבן התחתוֹנה, השכב, הייתה עגוּלה, וקוֹטרהּ כשמוֹנה רגליים. שוּליה היוּ מוּגבהים כדי תשעה־עשר אינץ‘, ובמרכזהּ הייתה תוֹשבת מוּגבהת, שבהּ חוֹר־מרובע גדוֹל. מתוֹכוֹ הזדקף העמוּד המרכזי, שהייתה בוֹ תוֹשבת שהכילה את הקוֹרה האוֹפקית, הבד, שבעזרתה סוֹבבה האבן העליוֹנה, הרכב. קוֹטרהּ של אבן זוֹ היה כחמש רגליים, ועוֹביהּ שמונה־עשר אינץ’. במרכזהּ היה חוֹר גדוֹל, דרכוֹ הוּעברה הקוֹרה האוֹפקית, שנתמשכה מעבר לשוּלי האבן התחתונה, ואליה נקשר הסוּס כדי לסוֹבב אוֹתהּ. היא סבבה על האבן התחתוֹנה, שמתחתיה היוּ הזיתים. מתחת לאבן התחתוֹנה נחצבה בסלע תעלה, שהוֹליכה אל מעין בריכה, גם היא חצוּבה בסלע ההר, שלתוֹכה טפטף השמן. ליד בתי־הבד האלה מצאתי לעתים קרוֹבוֹת גלילי־אבן ענקיים, שקוֹטרם שלוש רגליים וגוֹבהם כשבע רגליים. בצדיהם היוּ חקוּקוֹת ארבע קבוּצוֹת של חריצים, כשבכל קבוּצה חמישה חריצים. משקלוֹ של כל גליל כזה היה לפחוֹת שתי טוֹנוֹת, אך למה שימשו ואם היה להם קשר לתהליך כתישת הזיתים, איני יוֹדע לוֹמר. גתוֹת היין לא היו אלא מין בריכוֹת גדוֹלוֹת, חצוּבוֹת בסלע ההר, פעמים בוֹלטוֹת מעל פני הקרקע, כארוֹנוֹת־קבורה, וּפעמים משוּקעוֹת מתחת לפני הקרקע.
מדרוֹנוֹת סלעי הגיר, שבסמוּך לאתרי העתיקוֹת, היוּ זרוּעים מערוֹת־קבוּרה. היוּ מערוֹת שפתחן מקוּשט עיטוּרים גסים, ובאחד המקוֹמוֹת מצאתי גם כתוֹבת יונית חרותה באבן, אלא שאוֹתיוֹתיה נשחקוּ כל־כך, עד שלא יכוֹלתי לפענחהּ. בדרך־כלל היה במערת־קבורה כזאת חדר אחד, שמונה או עשר רגל רבועה שטחוֹ, וּבוֹ פירים אוֹ כוּכים חצוּבים בסלע, אוֹ גם אלה וגם אלה. הפיר הוּא מעין נִקבה, שאוֹרכה כשבע רגליים ורוֹחבהּ כשתי רגליים – כלומר, גדוֹלה כל כדי הצורך להכיל גופתו של אדם. הכוּכים הם קברים דמוּיי־אמבט, שגוֹדלם כגוֹדל גוּפה והם חצוּבים בסלע, לרבוֹת הקשתוֹת שנמתחוּ עליהם. פעמים אחדוֹת גיליתי אבן עגוּלה גדוֹלה, דוֹמה לאבן־ריחיים, שישבה בחריץ על פתח המערה. די היה לגוֹלל אותהּ מרחק קטן כדי לאטוֹם את מערת־הקבר לחלוּטין. אך בדרך־כלל היוּ הקברים נחתמים בלוח־אבן מלבני, שהיה מעוּטר בקישוּטים שוֹנים.
בוֹרוֹת המים העתיקים היוּ משני סוגים: האחד, בעל פתח עגוֹל ונפחוֹ דמוּי קיתון גדוֹל, והאחר, מעין מְכָל פתוּח, חצוּב באבן. באחת החוּרבוֹת מצאתי מערכת שלימה של בריכוֹת כאלה. היוּ שם לפחות שש בריכוֹת, אשר הגדוֹלה בהן השׂתרעה על שטח של ארבעים רגל רבועה. בריכוֹת אלה היוּ סמוּכוֹת זוֹ לזוֹ וּמוּפרדוֹת על־ידי מחיצה דקה של אבן הסלע שנחצבו בו, ועוֹמקן היה כחמש־עשׂרה עד עשׂרים רגל ואולי אף יוֹתר, שכן עתה הייתה קרקעיתן מכוּסה שכבת־אדמה שהצמיחה שׂיחים ועשׂבים. היו בריכות שמצאתי בהן גם שוּרה של מדרגוֹת, שירדוּ אל הקרקעית, וּבדפנוֹתיהן מצאתי גוּמחוֹת, אשר כפי־הנראה נשענוּ עליהן הקשתוֹת, שתמכוּ את הגלל שמעליהן, שכן אין ספק כי רוּבן היוּ מכוּסוֹת בשעתן.
לפי מספרן הרב וּלפי מידוֹתיהן הגדוֹלוֹת, אפשר להניח בודאוּת כי הן שימשוּ אז מקור־המים היחיד לתוֹשבי הסביבה.
בקצהוּ הדרוֹם־מזרחי של ההר היה אתר שנוֹדע בשם “מקום השׂרפה”, או הקרבן2. לפי המסוֹרת, זהו המקום אשר בוֹ נלחם אליהוּ בנביאי הבעל. לזכר מאוֹרע זה מקימים הנזירים הכרמליים, כיום, כנסייה חדשה במקוֹם זה. אגב, לצוֹרכי בנייה הם משתמשים בכמה וכמה אבני־גזית ואבנים מגוּלפוֹת משׂרידי ההריסוֹת שבסביבה, בלי להתחשב כלל בערכן כעתיקוֹת. לפיכך חש אני מין שׂביעוּת־רצוֹן מרוּשעת בידעי היטב כי הם בונים את כנסייתם במקוֹם שבהחלט אינוֹ המקוֹם אשר עליו הוּקם מזבחוֹ של אליהוּ, אם נקבל עלינוּ את גרסת התנ“ך. ממקוֹם זה נראה הים התיכון בכל הדרו, ולא היה כל־צוֹרך לאליהוּ שיאמר לעבדו “עלה־נא הבט דרך־ים” (מלכים א', יח:יג) משוּם שאין נקוּדה יוֹתר גבוֹהה שאליה ילך, ויכוֹל היה לראוֹת ממקוֹם זה את הים במוֹ־עיניו. אולם, למרבה־הפלא, בריחוּק כמיל אחד ממקום זה ניצב גל־אבנים, באתר המתאים בדיוּק לתיאוּר שבתנ”ך. נתקלתי בציבוּר־אבנים זה באוֹרח מפתיע, שכן הוא מסוּתר במעבה החוֹרש. האבנים שם סדוּרוֹת זוֹ על־גבי זוֹ, בלא טיח, אוֹ חוֹמר מדבק ביניהן, וגודלן בממוצע כשמונה־עשר אינץ’־רבועים ועוֹביין שמונה או תשעה אינץ'.יחד הן יוֹצרוֹת מין מזבח בלתי־מהוּקצע, שאוֹרכוֹ שתים־עשׂרה רגל וגוֹבהוֹ ארבע רגליים. רוֹחבוֹ שוֹנה במקוֹמוֹת שוֹנים, שכן ברבוֹת השנים נפלוּ ממנוּ אבנים רבוֹת. אך בתחתיתוֹ ניצב לוח־אבן גדול, ששטחוֹ כשש רגליים־רבוּעוֹת. אף־על־פי שאיני מבקש לטעוֹן, ולוּ במקצת, כי זהוּ המזבח המקוֹרי, בכל־זאת מעידים צוּרתוֹ וּמיקוּמוֹ המיוּחדים של גל־אבנים זה, כי ייתכן שהוּקם בעקבות מסוֹרת מחוּדשת, הקשוּרה במאוֹרע התנכ"י. ואפשר שאין זה אלא שׂריד של מגדל־שמירה עתיק־יוֹמין. הקרקע מסביבו הוֹלכת וּמתרוֹממת, כך שנוצר מרחב גדוֹל להתכנסוּת של המוֹני־אדם, שבאוּ לחזוֹת במתרחש כאן, מה שאין כן לגבי האתר המזוּהה, לפי המסוֹרת, עם מקוֹם המזבח. במרחק עשׂר דקוֹת־הליכה מכאן יש פסגת הר, אשר ממנהּ נשקף הים במלוֹא־רוחבוֹ, ואת שתים־עשׂרה חביוֹת המים, שנדרשו לכיבוי האש במזבח, יכוֹל היה אליהוּ לקחת מבוֹרוֹת חצוּבים בסלע, המצוּיים בקרבת מקוֹם. זאת ועוֹד, המשעוֹל העוֹבר ליד גל־האבנים הזה מוֹביל ישירוֹת, במוֹרד ההר, אל גדת נחל־קישון, אשר עליה נטבחוּ, לדברי המסוֹרת, כוֹהני הבעל. יתר־על־כן, אזוֹר זה היה מרכזוֹ של אחד השטחים המאוּכלסים ביוֹתר בהר. בטוח של שני מילין וחצי מציבוּר אבנים זה יש לא־פחוֹת משנים־עשׂר אתרי חוּרבוֹת של כפרים ועיירוֹת קדוּמים, על ראשי ההרים ועל שלוּחוֹת ההר שמסביב.
אין לך עדוּת טוֹבה מכך למידת צפיפוּת האוּכלוּסייה של הכרמל בימיו של הנביא. לא הרחק ממקוֹם זה, במחצית הדרך על מדרוֹנוֹ התלוּל של ההר, גיליתי שׂריד מבצר, שהוּקם על־ידי אנשים קדמוֹנים מאוֹד. האבנים, שהיוּ ערוּכוֹת זוֹ על־גבי זוֹ בשלוֹשה רבדים ויצרו מעין סוֹללת־מגן, היו בעצם סלעים ענקיים, שנחצבוּ מתוֹך ההר וּמשקלן היה לפחוֹת שתיים עד שלוֹש טוֹנוֹת כל אחת. איני יוֹדע אם נמצא עד היוֹם מִמצא כזה בארץ־ישׂראל, שלדעתי הוּא קדוּם מתקוּפת כיבוּש הארץ על־ידי היהוּדים, ואני רוֹאה בוֹ את התגלית המעניינת ביוֹתר שגיליתי באזוֹר הכרמל.
מקום הקרבן – מחרקה
Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol. 2 (1883).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.