סט. ז’אן ד’אקר, 14 באוקטובר.

מכל הערים שלחוֹף הסורי, מאנטיוֹכיה ועד עזה, אין עיר שדברי־ימיה מלאים מאוֹרעוֹת רבים כל־כך כעכוֹ, ואין עיר כמוֹתהּ שהשפעתה הישירה על גוֹרלהּ של כל הארץ הייתה גדוֹלה כל־כך. נפוֹליוֹן הראֹשוֹן כינה אוֹתהּ בשם “המפתח לארץ־ישׂראל”, ואין ספק כי בזכוּת עמדתהּ האסטרטגית החשוּבה, עברוּ עליה תהפוּכוֹת רבוֹת כל־כך והיא הייתה גיא־חיזיון לכל כך הרבה קרבוֹת עקוּבים מדם, ואמנם ספק אם יש עוֹד מקוֹם על־פני תבל שנשפך בוֹ דם כה רב.

לפני ימים אחדים ישבתי וטרחתי בחיבוּר רשימה של כל הפעמים אשר הוּשׂמה העיר במצור והגעתי לחמש־עשׂרה. במספר זה לא כללתי תקוּפוֹת־מצוֹר שחלו בשחר ימיה של הארץ, כשפלשוּ אליה וכבשוּה המצרים הקדמוֹנים. התחלתי את רשימתי במצוֹר ששׂם על עכו הכובש שלמנאסר, בשנת 721 לפני הספירה, כשהצוֹרים שלטו במבצר עכוֹ. סיימתי את רשימתי בהפצצת העיר בשנת 1840, על־ידי האדמירל האנגלי סר צ’רלס נפייר, והגעתי לרשימה המעידה על היסטוריה רוויּיית־דמים שאין דוֹמה להּ בתוֹלדוֹת האדם.

השנים הקשוֹת ביוֹתר שידעה היוּ ללא־ספק מאתיים השנים בהן עברה מיד ליד במלחמוֹת שבין הצלבנים לבין המוּסלמים. באחת המלחמות, לאחר מצוֹר של שנתיים, נפלה העיר בידי המוּסלמים, וּמסוּפר כי ששים־אלף נוֹצרים נטבחוּ אז בחרב. עדיין מראים לך את המקום שבוֹ קרה הדבר, אצל הבליטה הצפון־מזרחית של החוֹמה החיצוֹנית, מקוֹם שם עמד המגדל האנגלי שנשמר על־ידי חייליו של ריצ’רד לב־הארי.

עכו מבית הקפה של חיפה

Anon.: The Picturesque Mediterranean, London 1890.

היוֹם יש בעיר רק כתשעת־אלפים תוֹשבים, המסוּגרים בתוך חוֹמוֹתיה, בשטח צר למדי, המשׂתרע על חמישים אקרים, ולאמיתוֹ־של־דבר הרי היא יפה יותר לעין מאשר למגוּרים. בכל המזרח לא תמצא שוּק טיפוסי יותר מזה שבעכוֹ, וּבשוּם מקוֹם לא תמצא תערוֹבת כזו של בדוּאים פראיים מן המדבר, פרסים מאמינים, שהתקבצוּ סביב קדוֹש פרסי שהשתכן כאן, חיילים תוּרכיים מחיל־המצב של העיר, דרוּזים על טוּרבניהם הלבנים והעבאיוֹת המפוּספסוֹת שלהם, מתואלים, בני כת מוּסלמית הדוֹמים לצוֹענים, נוֹצרים סוריים ופלאחים ערבים. הוֹסף לכל־זאת נשים רעוּלוֹת, שיירוֹת ארוּכוֹת של גמלים, וּמבקרים זרים, אוֹרחים־לשעה, אוֹ מלחים מספינת־מסחר העוֹגנת בנמל, והרי לך ערב רב כזה שכמוֹהוּ לא תמצא בשוּם עיר בארץ: לפיכך משמשת עכוֹ מקוֹם מעניין ביוֹתר לבלוֹת בוֹ יוֹם, שלא לדבר על חמדת עתיקוֹתיה, אוֹ על בנייניה החדשים יוֹתר, הראוּיים ללא־ספק לתשׂוּמת־לב.

עכו

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891.

בכל סוּריה יש מעט מאוֹד מסגדים יפים יוֹתר ממסגד ג’זאר פחה. הוּא הניצב בטבוּרוֹ של שטח מרובע, רחב־ידיים וּבוֹ אכסדרוֹת ויציעים מקוּמרים, נתמכים על־ידי עמוּדים עתיקים, העטוּרים בכוֹתרוֹת שהוּבאוּ מחוּרבוֹתיהן של צוֹר וקיסריה. לאוֹרך אכסדרוֹת אלה נבנוּ מעין תאים, שיוּחדוּ לאנשי המסגד, אוֹ לעוֹלי־רגל הבאים לפקוֹד אותו. האכסדרוֹת מקיפוֹת חצר נהדרת, שמתחתיה יש בוֹרוֹת גדוֹלים וּמעליה צוֹמחים דקלים, ברוֹשים ואילנוֹת אחרים. בינוֹת לעצים פזוּרים קברים, שעליהם מצבוֹת־שיש. ראוּיים לציון מיוּחד קברותיהם של ג’זאר פחה וסֻלימאן פחה. יש בעיירה עוֹד שלוֹשה מסגדים, אשר עמוּדיהם ואבני חצרוֹתיהם נלקחו ללא־ספק מבניינים עתיקים הרבה יוֹתר. יש ארבע כנסיוֹת נוֹצריוֹת בעיר: אחת של הכנסייה הקתולית, אחת של הכנסייה היונית אחת של המרוֹניטית ואחת של הכנסייה היונית המאוחדת. מתחת לבית של האחיות של נצרת ומתחת לבתים אחרים בסביבה משׂתרעים מרתפים מקוּמרים רחבי־ידיים, שנבנוּ ללא־ספק בימי הצלבנים.

עכו

Anon.: The Mediterranean Illustrated, London 1880.

כיוֹם הם מחוּלקים על־ידי מחיצוֹת, בין בעלים שוֹנים. יש גם הרבה בריכות תת־קרקעיוֹת, שגם הן מתקופת הצלבנים, וגם כמה וכמה שׂרידים של קירוֹת וכיפוֹת ליד המנזר, ויש להניח כי אלה שׂרידיה של כנסייה שנחרבה כמעט כליל. ליד הנמל נמצא ח’אן מיוחד במינו, הקרוי “ח’אן אל עריד” בזכוּת שוּרת העמוּדים שלו. האכסדרוֹת והיציעים המקיפים אוֹתוֹ נשענים על עמוּדים של שחם אפוֹר, אוֹ אדמדם, וּבראשם כוֹתרוֹת מסוּגים שונים, שנלקחוּ ממבנים עתיקים יותר.

המצוּדה של העיר נהרסה ונבנתה חליפוֹת פעמים רבוֹת. לצדהּ האחד נמצא בית־החוֹלים הצבאי, אשר חלקוֹ התחתוֹן נבנה כוּלוֹ על־ידי הצלבנים ויש בוֹ מחסנים תת־קרקעיים רחבי־ידיים. במרכז יש חצר גדוֹלה, מוּצלת על־ידי עצי־תאנה, דקלים ועצים אחרים, וגם מתחתיה יש שפע של בוֹרוֹת ואוּלמוֹת תת־קרקעיים, בעלי קמרוֹנוֹת וכיפות. גם מתחת לסוֹללת המצודה יש אוּלמוֹת עצוּמים, שרבים מהם הוּקמוּ בימי הצלבנים. אלה שימשו כמחסנים למגניו של המבצר בתקוּפוֹת מאוּחרוֹת יוֹתר, וּבשעת ההפצצה שהוּנחתה על־ידי האנגלים בשנת 1840 התפוֹצץ המחסן המרכזי. בהתפוֹצצוּת אדירה זוֹ איבדו המגנים כאלף שש־מאות איש, שלוֹשים גמלים, חמישים חמוֹרים, מלבד סוסים, פרוֹת וּמצבוֹר גדוֹל של נשק ותחמושת. אחדים מן התוֹתחים הפזוּרים על הסוֹללה הם מתוֹצרת צרפת וּמוּטבעוֹת עליהם שנות־הייצוּר 1785 ו-1787. תוֹתחים אלה נשלחוּ בדרך הים לשימוּשוֹ של נפוֹליוֹן, אך נפלוּ בידי סר סידני סמית והוּבאוּ הנה כדי לחזק את הגנתה של העיר. בריחוק חצי־מיל מחוֹמוֹת העיר מתנשׂא תל מלאכותי, הקרוי “תל־נפוליון”, על־שוּם שהקים שם את מטהוּ בימי המצוֹר ששׂם על עכוֹ. תל זה שימש לאותהּ תכלית בדיוּק, שש־מאוֹת שנה לפני־כן, את ריצ’רד לב־הארי.

בימי־קדם הייתה עכוֹ הנמל המשׂגשׂג והמאוּכלס ביותר בכל ערי החוף, לאחר שקיעתן של צוֹר וצידוֹן. אוּכלוּסייתה הייתה גדוֹלה כל־כך עד שהשׂתרעה על־פני השפלה שממזרח לעיר, שעד היוֹם היא עשירה בשׂרידי עתיקוֹת, חרסים ושברי־שיש מחוּטבים. חלק גדול מביצוּריה החדישים נבנה מאבנים שלוּקחוּ מהריסוֹתיה של עתלית. יש להניח כי לפני שנבוזה עתלית, בתחילת המאה, הייתה היא מבצר צלבני עתיק שנשתמר במצב מצוּין. כשמעלה אדם על דעתו מה־קרוֹב זמן הריסתוֹ של מבצר זה, מתחמץ הלב על כי כך אבד לנו שׂריד נפלא וּמיוחד במינוֹ. אשר לימי התנ"ך, אין עכוֹ צוֹפנת עניין מיוּחד. היא נזכרת בוֹ רק פעם אחת, במקוֹם־שנאמר עליה כי ניתנה לשבט אשר, שבתחומו נכללה, וכי לא הצליח לגרש ממנה את הכנענים, אך כפי־הנראה הצליח לחיות לצדם באחוה יתרה. היא נזכרת גם פעם אחת בברית החדשה, בשם פטולמאוס, היא העיר אשר בה ביקר פאולוס השליח, בדרכו מיון לירוּשלים.

יש בעכו כיוֹם ישישים רבים היוֹדעים לספר סיפוּרים מרַֹגשים וּמרתקים על מקרים שארעוּ בהּ, בעשׂור שהייתה נתוּנה לשלטוֹנם של המצרים, משנת 1830 עד שנת 1840. אוֹתוֹ זמן, לא־זוֹ־בלבד שהיה צוֹרך להפיס את דעתם של הכוֹבשים אלא גם לשׂחק משׂחק כפוּל של שמירת יחסים טוֹבים גם עם התוֹרכים, אשר לידיהם הוּחזרה העיר על־ידי הבריטים, וּכפי שנסתבר אחר־כך, לא מחכמה יתרה. אך עוֹד יוֹתר מרתקים וּמפתיעים הם הסיפורים, אשר שמעוּ ישישים אלה מפי אבוֹתיהם על המאוֹרעות שציינוּ את תקופת שלטוֹנם של ג’זאר פחה ועבדולה פחה. את המעשׂה, שאספר להלן, סיפר לי בנוֹ של איש, שהיה מזכירוֹ ואיש־אמוּנוֹ של אוֹתוֹ שׂטן בדמות אדם – ג’זאר פחה, שזכה להתפאר בתוֹאר “רב־הטבחים”. כשהיה נער מכר עצמוֹ לסוֹחר־עבדים בקונסטנטינופל, ולאחר שקנה אוֹתוֹ עָלִי בֵּי ממצרים, הצליח לעלוֹת ממעמד דל של חייל פשוּט למעמד הרם של מוֹשל קהיר. בשנת 1773 מינהוּ האמיר של הדרוּזים כמפקד בירוּת. ברגע שנכנס לתפקידוֹ זה עמד והחרים חמישים־אלף פייסטרים מאוֹצרוֹ של האמיר, ואחרי־כן קם והכריז שאינוֹ רוֹאה עצמוֹ כפוּף לשוּם איש זוּלתי לסלטאן. האמיר נחפז לגרש את ג’זאר מבירות, בעזרתוֹ של צי־אניות רוסי, אך זמן קצר לאחר־מכן מוּנה ג’זאר לפחה של עכוֹ וצידוֹן. תחוּם שלטוֹנוֹ האלים השׂתרע מבעל־בכ בצפוֹן עד ירוּשלים בדרום. איש־שׂיחי סיפר לי כי מטבעוֹ לא היה איש אכזר, אלא שיוֹם אחד שׂיחק עם אחת מבנוֹתיו הקטנוֹת, שמשכה בזקנוֹ. “לא ייעשה כדבר הזה,” אמר לה. “כיצד למדת לשחק בזקנם של גברים?”, השיבה הקטנה, “תמיד אני משחקת בזקנם של החיילים, שעה שהם באים לבקר אצל הגבירות של ההרמון, בזמן היעדרך.” לשמע הדברים האלה נתקף האיש חמת זעם וקנאה. הוּא נטל עמוֹ משמר של חיילים והוֹדיע כי יוֹצא הוּא לביקוּר רשמי באחת הערים הרחוֹקוֹת של מחוֹז שלטונו. משהתרחק מעט מעכוֹ ציוה על אנשי המשמר להישאר על עוֹמדם, התחפשׂ בבגדים אחרים ונחפז לחזוֹר בחשאי להרמוֹנוֹ. שם מצא את כל נשוֹתיו החביבוֹת עליו מבלוֹת בנעימים עם הממלוכים שלוֹ, כלוֹמר חיילי משמרוֹ האישי. מיד שלף את חרבוֹ והתנפל לא על הגברים אלא על הנשים. מספרים כי חמש־עשרה מהן הרג במוֹ־ידיו, ואחרי־כן, משנתייגע מן המאמץ, הזעיק חיילים אחדים שישלימוּ את הטבח, ואלה לא הוֹתירוּ אף אחת בחיים. בן־שׂיחי אינוֹ זוֹכר מה היה מספר הנטבחוֹת. הממלוכים נמלטוּ והתבצרוּ במחסנים הגדוֹלים, ושם נשבעוּ כי יפוֹצצו על עצמם את כל העיר, אם תיפוֹל שׂערה אחת מראשם ארצה. לפיכך הוּרשוּ לחבוֹש את סוסיהם ולרכב משם באין־מפריע. אך מאוֹתוֹ יום ואילך נשתנה ג’זאר פחה כליל והיה מקפיד שלא יעבוֹר שבוּע בלי שיוֹציא להורג אנשים אחדים. היה לוֹ בנקאי יהודי יפה־תואר¹. יוֹם אחד שיבח ג’זאר פחה את היהוּדי על יפי־תוֹארוֹ, ומיד לאחר־מכן הזעיק משרת וציוה עליו לעקוֹר אחת מעיני פקידוֹ היהוּדי. לאחר זמן־מה ראה ג’זאר כי הבנקאי חוֹבש את הטֻרבאן שלוֹ בצוּרה המסתירה כמעט לחלוּטין את ארוּבת־העין החסרה, ואז עמד וכרת את אפוֹ ללא־היסוּס. סוֹפוֹ־של־דבר, שאיבד היהוּדי המסכן גם את ראשוֹ. בני־משפחתו של איש זה עדיין נמנים עם גדוֹלי הבנקאים בדמשׂק.

רב־טבחים זה היה נוֹהג להשתעשע בשליפת חרבוֹ כדי לקצץ במוֹ־ידיו את אפיהם ואת אוֹזניהם של האהוּבים בבני פמלייתו, ולפעמים גם כדי להתיז את ראשם בהינף־יד אחד. זה היה האיש אשר עליו הטיל נפוֹליוֹן מצוֹר בעכוֹ ואשר לרוֹע־המזל נאלץ הצבא הבריטי להיות לוֹ בן־ברית כדי למנוֹע את נפילת המבצר בידי הצרפתים. בן־שׂיחי סיפר לי, כי בשנוֹתיו האחרוֹנוֹת נשתנה ג’זאר פחה לטוֹבה והוּא הלך וחדל ממנהגיו האכזריים. למעשה תיאר את דבר אכזריוּתוֹ בשיגעוֹן־לדבר־אחד, שנבע מהתקף של קנאה, והוּא נזקק לשנים אחדוֹת כדי להתגבר עליו.

רחוב בעכו

Anon.: The Picturesque Mediterranean, London 1890.