חיפה, 7 בנובמבר.

נחל־נעמן, שנקרא בפי הקדמונים בשם “נהר בלוּס”, יוֹצא מתוך ביצה גדולה לרגלי אחד התלים בשפלת עכו, המכונה “תל־כֻּרְדָאני”. לאחר שעֹוֹשׂה הנחל דרכוֹ עוֹד ארבעה מילין באדמת ביצות, הרי הוּא מתפשט לממדים גדוֹלים למדי. בטרם יישפך אל הים הולך הנחל ומתפתל בין חוּרשוֹת־דקלים, וּלאחר פיתוּלים רבים, בין גבעוֹת חוֹל דק, הוּא נשפך אל הים בריחוּק של פחוֹת משני מילין מחוֹמוֹת עכוֹ. פליניוס מספר כי לראשוֹנה הפיקוּ הקדמוֹנים זכוּכית מחוֹלוֹתיו של נהר זה, ואמנם שפע הדוגמאות של זכוּכית עתיקה, שמצאתי באזוֹר זה, מעיד על השימוּש הרב שנעשׂה בוֹ באזוֹר זה. חוֹף־הים שאצל שפך הנהר נתפרסם אף הוּא כמקוֹם אשר בוֹ מצוּיים החלזונות שמהם הוּפק הארגמן של צוֹר. חלזונות אלה מצוּיים שם בשפע, ואף אני הצלחתי להפיק חוֹמר זה מכמה וכמה חלזונות שאספתי שם. מקוֹם זה זכה לפרסוּם גם בזכוּת פסל ענק של ממנון, אשר לדברי פליניוס, עמד פעם על חוֹף נהר זה, אלא שעד היום אי־אפשר לקבוֹע בודאוּת את מקום־עוֹמדו המדוּיק. כיוֹם יש רק מקוֹם אחד לחוֹפי נחל זה שיש בוֹ עניין, והוא גן גדול של איש פרסי נכבד וּנשׂוּא־פנים, שעצם התגוֹררוּתוֹ בעכוֹ מעוֹררת עניין מיוּחד במינוֹ. לפיכך ראיתי צוֹרך לצאת בעצמי אל משכן־תענוּגוֹת זה, בתקוה כי אצליח לגלוֹת משהוּ על־אוֹדוֹת איש זה, יוֹתר משהצלחתי לגלוֹת בחקירוֹתי בחיפה.

לאחר שפנינוּ פנייה חדה ימינה, לפני שהגענוּ לעכוֹ, וּלאחר שעברנוּ למרגלוֹת התל, אשר עליו הציב נפוליון את סוֹללוֹת תוֹתחיו בשנת 1799, נכנסנוּ אל חוּרשוֹת הדקלים בדרך שעברה ביו שתי משׂוּכוֹת של שׂיחי קקטוס. לבסוֹף הגענו אל דרך צדדית, שעברה על־פני אגם קטן שנוצר מהצטברוּת מי נחל־בלוּס. אחרי־כן עברנוּ על־פני זרוֹע שהתפצלה מהנהר והגענוּ אל אי קטן שהיה כוּלוֹ מוקף במימי הנהר.

העיר עכו מדרום מלפנים – שפך נחל נעמן

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880. Vol 3.

אי זה, שאוֹרכוֹ כמאתיים ירד ורוֹחבוֹ פחות ממאה ירד, טוֹבל כוּלוֹ בירק ומשוּפע בערוּגוֹת־פרחים, בשיחים ובעצי־פרי ססגוֹניים. משנכנסנוּ שמה, דוֹמה היה עלינוּ כאילוּ נקלענוּ לפתע לגן־עדן בזעיר־אנפין. במרכזו עומדת מזרקה אשר ממנהּ שוֹפעים המים אל כל חלקי הגן. ערוּגוֹת הפרחים מתוֹחמות כוּלן בגדרוֹת־אבן נאוֹת וצחוֹת, וּמשוּקעוֹת מתחת לפני תעלוֹת־ההשקאה. מי־המזרקה חוֹפזים בתעלוֹת, שקרקעיתן שַיִש, וּמתכנסים בבריכה נהדרת, שעליה סוֹככים שני עצי־תוּת ענקיים וּמלאי־הוֹד, המטילים צל כבד על רחבה גדולה. לאוֹרכהּ של רחבה זוֹ סדוּרים ספסלים וּמוֹשבים, וּלרגליה זוֹרם נחל־בלוס הצלול, שרוֹחבוֹ שם ארבע־עשׂרה עד חמש־עשרה רגל ועוֹמקוֹ כשתי רגליים. אפיקוֹ זרוּע חלוקי־אבן צחים, ודגים גדוֹלים־למדי משוֹטטים בוֹ כה וכה ואינם חוֹששים אפילוּ להתקרב עד אל המדרגוֹת כדי לחטוֹף מזוֹן מידך. על שתי גדוֹת־הנחל צוֹמחים עצי־ערבה, והמקום כוּלוֹ, על תוֹפעוֹת המים, שפע הצל וניחוֹח היסמין וציצי תפוּז העוֹמד באוירו, נראה כפינת־חמד שאין יפה ממנהּ למבקש מסתוֹר מחוּמוֹ של הקיץ. גם מראהוּ וגם קוֹלוֹתיו נוֹסכים אוירה של דוֹלְצֶ’ה פַר נֵיֶנְטֶה, של אוֹתוֹ מצב מיוּחד המכוּנה בפי אנשי המזרח כֵף, מקוֹם שם תבוֹא על אדם התרגעוּת גדוֹלה, בזכוּת מלמוּל המים, ניחוֹח הצמחייה, משחק האור־וָצל שבין העלים, צבעיהם המרהיבים־עין של הפרחים וקטורת עשן הנרגילה.

הגנן, איש פרסי מיוּשב בדעתו וחוֹבש כיפה גדולה, ששמר על ניקיון וסדר למופת בפינת־חמד זוֹ, קיבל את פנינוּ ברוֹב־חשיבוּת. הוא אמר כי אדוֹנוֹ לא יחזוֹר עד שעות אחר־הצהריים, ואם נבטיח להסתלק מכאן בטרם יבוֹא, הרי אנוּ מוּזמנים לשטוֹח את הארוּחה שהבאנוּ עמנוּ על שוּלחנוֹ, תחת עצי־התוּת ולשבת בכיסאוֹתיו, ואפילוּ יוֹתר מכך – הוּא הוֹאיל אף לספק לנוּ מים חמים.

וכך עשינוּ שימוּש בגנוֹ של עבאס אפנדי, בטרם אזכה בכבוֹד לפגוֹש את האדון הנכבד פנים־אל־פנים. עצם השאיפה להיפגש עמוֹ יש בהּ משוּם עזוּת־מצח, שכן לטענתוֹ הרי הוּא בנוֹ הבכוֹר של איש, שהוא ההתגלמוּת האחרוֹנה של האלוֹהוּת על־פני אדמוֹת. מאחר שאביו חי עדיין וּמתגוֹרר בעכוֹ – אם אפשר בכלל לוֹמר על אלוֹהוּת שהיא מתגוֹררת במקום כל־שהוּא – הרי כל־כמה שהתשתוֹקקתי¹ לראוֹת את הבן, גדלה סקרנוּתי עוֹד יותר לתהוֹת על קנקנוֹ של האב, אך זוֹ, כפי שאסביר להלן, מִשאלה שאין להּ סיכוּיים שתתמלא. לפי שעה אוּכל לספר לכם את כל אשר הצלחתי ללמוֹד על מהוּתוֹ של אבי עבאס אפנדי ואת כל אשר ידוּע לי עליו.

העיר עכו מצפון הכרמל ברקע ואמת־מים בחזית

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880. Vol 3.

השער היחידי לעכו

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880. Vol 3.

ארבעים־וּשמוֹנה שנים עברוּ מאז הוֹפיע צעיר כבן עשׂרים־ושלוש במסגדוֹ של חוסין, נכד הנביא, שהיה לקדוש־מעונה בכַרְבָלָא. אוֹמרים שצעיר זה נולד בשִרָאז, לאחד הסוחרים בשם עלי מוחמד. רוֹוחת הדעה, כי את דעוֹתיו בענייני־דת גיבש אצל הודי־מוסלמי אחד בשם עַכְסָאי, שדגל בהכנסת שוּרה של תיקוּנים בדת והעמיד תלמידים הרבה. אם אמת הדבר ואם לאו, עד־מהרה זכה פרסי צעיר זה למוֹניטין של קדוש. הטפוֹתיו הנוֹעזוֹת והנלהבוֹת ורעיוֹנוֹתיו המהפכניים משכוּ אחריו המוֹני חסידים. ככל אשר יכוֹלתי לשפוט, הרי הטיף למוּסר צרוּף מן הסוּג הנעלה ביותר והוֹקיע את סטיוֹתיו של האִסְלאם, כפי שעשה ישוּ הנוֹצרי לגבי היהדוּת בשעתו, ובכך התייצב באוֹמץ־לב נגד איבתם של הפרוּשים הפרסים. הוא עצמו היה בן לכת המוּסלמים השיעים, ומאחר שדתהּ של כת זוֹ היא דת־המדינה בפרַס, ביקש להכניס בהּ תיקוּנים. בסופו־של־דבר הרחיק־לכת עד כדי הכרזת עצמוֹ כבאב, בערבית שער, אשר רק דרכוֹ יוּכל אדם להיכנס ולקרב אל האלוֹהים. יחד־עם־זאת הכריז כי הוּא המַהְדִי, או האימאם האחרון, יוֹצא־חלציו של עלי, חתנוֹ של הנביא, אשר לפי אמוּנת השיעים, הוּא הוּא התגלמוּת האלוֹהוֹת. לפי אמוּנתם של כל המוּסלמים הפרסים מהדי לא מת כלל אלא עדיין ממתין בסתר עד בוֹא אחרוֹן־הימים.

הוֹפעתוֹ הפתאוֹמית של מהפכן וּמתַקן־דת, לאחר מאוֹת רבוֹת של שנים, הטוֹען כי הוּא התגלמוּת האל, אשר להּ ציפו הכול זמן רב כל־כך, עוֹררה בהלה וּפליאה ברחבי פרס, בייחוּד מאחר שלפי המסורת אמנם הייתה תוֹפעה זוֹ צפוּיה והבריותֹ היוּ מוּכנוֹת לכך, מבחינה נפשית. אך יחד־עם־זאת, ככל שנעשתה משנתוֹ מקוּבלת יוֹתר על העם וּככל שגדלוּ תביעוֹתיו כן רבתה שׂנאתם של מתנגדיו, והוּא הוּצא להוֹרג בתַבְרִיז, בשנת 1849, לאחר קריירה קצרה בת ארבע־עשרה שנים והוא בן שלושים־ושבע. הנסיבוֹת הטרגיוֹת שבהן מצא את מוֹתוֹ האדירוּ עוֹד יוֹתר את שמוֹ, שכן פעמים אחדוֹת הוּצע לוֹ להציל את עוֹרוֹ אם ייאוֹת לחזוֹר בוֹ מטענוֹתיו, אוֹ אפילוּ לגלוֹת מן הארץ. אוּלם הוּא העדיף עטרת של קדוֹש־מעוּנה והוּצא להורג קֳבָל עם ועדה והשאיר אחריו כת פנטית גדוֹלה, הידועה מאז בשם “כת הבאבים”.

עכו

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880. Vol 2.

זמן קצר לפני שהוּצא להוֹרג גילה הבאב לנאמניו, כי למרוֹת שקצו קרב, עתידה האלוהות, אשר נתגלמה בוֹ, לחזור ולהופיע בדמוּת יוֹרשוֹ, שאותו מינה בסתר. איני יוֹדע מתי בדיוק הוֹפיע התוֹבע־לכתר־הבאב הנוֹכחי והוֹדיע לראשונה כי הוא הוא היוֹרש; אך מכל־מקום הוא נתקבל והוּכר על־ידי כל אנשי הכת, שמספרם כיוֹם מגיע למאות־אלפים אחדות, אך הוּא נהפך לאישיוּת כה אדירה, בזכוּת מוֹצאוֹ (ואמנם יש המתלחשים, כי הוּא שאר־בשׂר לשאה הפרסי בכבוֹדוֹ־וּבעצמוֹ), עד שהממשלה הזדרזה לאסוֹר אותו וּלהגלוֹתוֹ מארצוֹ. הסֻלטאן של תוּרכיה הוֹאיל ברוֹב־חסדוֹ לספק את מחסוֹרוֹ, ושנים אחדוֹת היה אסיר מדיני באדריאנופל. לבסוֹף הוֹעבר משם אל העיר עכוֹ, לאחר שהצהיר בשבוּעה כי ישב בשלוה תחתיו ולא ישוּב לפרס. מאז הוּא מתגוֹרר בעכוֹ וּמשמש נוֹשׂא להערצתם של בני־ארצוֹ, והם נוֹהרים הנה לבקר אצלוֹ וּמשפיעים עליו רוֹב תשוּרוֹת. הם בחרוּ מתוֹכם כמאתיים איש, שנאוֹתוּ להישאר בביתוֹ ולשמש לוֹ מעין משמר אישי קבוּע. רק הנשים והגברים הפחוּתים שבדלת־הארץ רשאים לראוֹתוֹ, והוא מסרב בעקשנות להרשוֹת לשוּם אדם שמעמדוֹ גבוֹה מפלאח לראוֹת את פניו. גם תלמידיו וחסידיו הבאים לבקר אצלוֹ רשאים רק להציץ חטוּפוֹת בגבוֹ הנעלה, ועליהם להתרחק ממחיצתו אגב הליכה אחורנית, בלי להפוֹך פניהם. נפגשתי עם גברת אחת שזכתה בכבוֹד לעמוד בדָלֶת־אמותיו. כל זמן שהוּתהּ במחיצתוֹ לא אמר דבר. הוא בירך אוֹתהּ קצרוֹת, ולאחר כשלוֹש דקוֹת הוֹרה לה במנוֹד־יד כי תצא מעל פניו. היא תיארה אוֹתוֹ כגבר כבן שבעים, בעל פנים נוֹחוֹת וחביבוֹת, הנראה צעיר מכפי שנוֹתיו, שכן הוּא צוֹבע את שׂערוֹת ראשוֹ וּזקנוֹ בצבע שחוֹר. הוּא מתגוֹרר בחוילה בשפלה, בריחוּק כשני מילין מצפוֹן לעכוֹ. הוא שׂכר את החוילה מאיש סוּרי אחד, שאני מכירוֹ, והלה סיפר לי כי פעם או פעמיים ראה אוֹתוֹ מהַלך בגנוֹ, אך תמיד מקפיד הוא להסב את ראשוֹ, כדי שלא ייראוּ פניו; ואמנם, הוא וכל הקשוּר בוֹ וּבעקרוֹנוֹת דתוֹ נשמרים בסוֹדיוּת מוּחלטת.

אוּלם לפני זמן לא־רב זכתה סקרנוּתוֹ של הציבוּר בפיצוּי־מה, שכן אחד מנאמניו הפרסים דקר את רעהוּ, בגלל מעשׂה אשר לא ייעשׂה, ורוּם־מעלתוֹ נקרא להוֹפיע בכבוֹדוֹ־וּבעצמוֹ כעד במשפט.

“התוֹאיל לוֹמר לבית־המשפט, מי אתה ומה אתה?” הייתה השאלה הראשוֹנה שנשאל.

“אפתח את דברי,” השיב, “באוֹמרי לכם מה אינני. אינני גַמָּל.” – ובכך התכון לנביא מוחמד שהיה נוֹהג גמלים – “אינני בנוֹ של נגר.” – ובכך התכון לישוּ הנוֹצרי. “זהוּ כל אשר אוּכל לוֹמר לכם היום. אם תרשוּ לי ללכת עתה, אוֹמר לכם מחר מי אני.”

על־סמך הבטחה זוֹ הניחוּ לוֹ ללכת, אולם יוֹם המחר לא הגיע מעוֹלם. הוּא ניצל את ההפסקה וקנה לעצמוֹ שחרוּר מכל הוֹפעה בבית־המשפט בעזרת שוֹחד עצוּם.

על עוֹשרוֹ האגדי אפשר ללמוֹד מן העוּבדה, שלפני זמן לא־רב בא אליו אמיר, אוֹ נסיך פרסי בעל רכוּש עצום, והציע לוֹ את כל רכוּשוֹ אם ירשה לוֹ, בתמוּרה, למלא את כדיו מים. ההצעה נראתה להוֹד־מעלתוֹ, והאמיר משמש כיוֹם גנן בגינת הבית אשר ראיתי מעבר לחוֹמתהּ של החוילה של ידידי. אין זו אלא אחת הדוגמאות להערצתם של חסידיו ולכבוֹד שהם רוֹחשים לוֹ. ואמנם לא ייפלא הדבר בעינינוּ, אם נזכוֹר כי אלה מאמינים שהוּא בעל תכוּנוֹת אלוֹהיוֹת. בינתיים ממתינים חסידיו באוֹרך־רוּח עד שתבוֹא שעתוֹ להוֹפיע, והיא תחוּל, כאמוּר, באחרוֹן־הימים, ואז יכירוּ בקדוּשת אלוֹהוּתוֹ גם כל הכוֹפרים.