חיפה, 25 בנובמבר.

באחד העמקים המרוּחקים והמבוֹדדים ביוֹתר שבהרי צפוֹן־הגליל יוֹשב כפר, אשר אוּכלוּסייתוֹ הקטנה היא בעלת עניין מיוּחד במינוֹ. משהתבוֹננתי מטה ממרוֹמי השביל המתפתל על־פי תהוֹמוֹת, אשר בוֹ הלכתי אל עבר הכפר, אמרתי אל לבי כי לעתים רחוֹקוֹת מזדמן לאדם מקוֹם המצטיין ביוֹפי נכסף זה. היה זה מעין נוה־מדבר, אלא שלמעשה לא עמד במדבר, שכן ההרים המסוּלעים שבסביבה היו עטוּרים שפעה של ירק. אך בכל־זאת היה זה בבחינת אי של שׂגשׂוג ושפע בים של צמחייה פראית ועזוּבה. הכפר היה משוּקע בתוֹך שפעת בוּסתנים של עצי הדר, שקדים, תמרים ורימונים, ותעלות־המים הקטנות, שהשקוּ את כל הצמחייה הזאת, נצצוּ לאוֹר השמש כחוּטי־כסף.

שמוֹ של הכפר בוקיעה¹. כבר בעבר שמעתי במעוּרפל על מציאוּתוֹ של מקום בגליל, אשר בוֹ יוֹשבת קהילה של יהוּדים, הטוֹענים כי הם יוֹצאי־חלציהן של משפחות שעבדו את האדמה, באותו מקום עצמו, לפני חוּרבן ירוּשלים והליכת העם בגולה. מאחר שאיש לא העלה על דעתוֹ כי שׂרידים של אוּמה זוֹ דבקוּ באדמת אבותיהם מימים קדמוֹנים, ומאחר שהיו אלה אל־נכון השׂרידים היחידים של אוֹתם דוֹרוֹת, טרחתי לא־מעט כדי לודא את שם הכפר וּמצאתי כי ראוּי הוּא שאקדיש מסע מיוחד כדי לבקר בוֹ. אף־על־פי שעד היוֹם אין הכפר ידוּע לאירוֹפים וּלתיירים, זה שנים רבוֹת שיהוּדי צפת וּטבריה באים אליו בהמוֹניהם בימי־הקיץ. בעטיה של בהלת הכוֹלירה שתקפה את הארץ, הסתערוּ בקיץ זה, במיוּחד, עשירי היהוּדים והרבנים של ערים אלה על הכפר כדי להתענג על אוירוֹ הצלוּל ועל אקלימוֹ המבריא. מבחינה מסוימת היה זה מעין בית־הבראה של יהוּדים.

אך בכפר אין מתגוֹררים רק יהוּדים. לאמיתוֹ־של־דבר אין הם אלא מיעוּט באוּכלוּסייה, המורכבת משמוֹנים משפחוֹת דרוּזיוֹת, ארבעים משפחות נוֹצריוֹת־יוניוֹת ועשׂרים משפחות יהוּדיוֹת. המשפחוֹת היהוּדיוֹת מוֹנוֹת יוֹתר ממאה־ועשׂרים נפש. דחיתי את הזמנוֹתיהם של השיח' הדרוּזי ושל השיח' הנוֹצרי להתארח בביתם ונעתרתי להפצרוֹתיו של זקן־העברים, אשר ברוֹב־התלהבוּת העמיד לרשוּתי את ביתוֹ. הוּא היה בבחינת ראש־שבט של בני־דתוֹ ובעל תוֹאר שיח', כתוֹארם של ראשי העדות האחרות. ביתוֹ, שהיה עשׂוּי אבן וּמוּקף חצר, הכיל חדר גדוֹל אחד בלבד, אשר בוֹ, כנהוּג בבתי ערבים, סעדוּ וישנוּ כל בני־המשפחה. היוֹם נתמלא חדר זה מפה לפה.

בראשוֹנה הוֹפיע השיח' הדרוּזי, עוֹטה טֻרְבָּאן לבן וכוּלוֹ אוֹמר חשיבוּת. אחר־כן הוֹפיע השיח' של הנוֹצרים, גבר בגברים שלא נבדל במאוּמה מכל פלאח אחר מבני המקוֹם. אחרי־כן הוֹפיע הכוֹמר היוני, חבוּש מצנפת גבוֹהה וּמעוּגלת ועוֹטה גלימה שחוֹרה וארוּכה, שהגיעה עד כפות־רגליו. אחרי־כן בא הרבי היהוּדי, המכהן בקוֹדש בבית־הכנסת המקומי, עוֹטה לבוש מזרחי. אחריהם באוּ כמה וכמה מנכבדי הכפר, בני שלוֹש הדתות, וכוּלם ישבוּ ארצה על מחצלוֹת, בחצי־גוֹרן עגוּלה, בעוֹד ידיד ואנוֹכי יוֹשבים בתָוך. התכנסוּת גדוֹלה זוֹ גררה צריכת קפה בכמוּיוֹת גדוֹלוֹת, שכן במאוֹרעוֹת כאלה ייחשב הדבר כחוֹסר־נימוּס אם לא יוּגש המשקה הזה לכל האוֹרחים הבלתי־קרוּאים, שנהרוּ הנה כדי להתבוֹנן במבקרים הזרים המכוּבדים. משהצטרפו לחבוּרה גם שניים־שלוֹשה מוּסלמים, שהיו אוֹרחים־לשעה בכפר, לא יכוֹלתי שלא להתפעל מהתערוֹבת המיוּחדת, האתנוֹלוֹגית והתיאוֹלוֹגית, שהקיפה אותי. כאן, בקרב האיכרים הנוֹצרים והמוּסלמים הללו, היו יוֹצאי־חלציהם של הכנענים הקדמוֹנים, שאוֹתם לא הצליחוּ היהוּדים הכוֹבשים לגרש מן הארץ, במשך כל התקוּפה הארוּכה ששלטוּ בהּ, אפילוּ שימשו אלה חוֹטבי־עצים ושוֹאבי־מים לכובשיהם. אכן, תוֹצאוֹת המחקרים המקיפים והמעמיקים שנערכוּ לאחרונה מוֹכיחוֹת, לדעתי באוֹרח שלא ניתן לערעוּר, כי הפלאחים של ארץ־ישׂראל, רוּבם ככוּלם הם צאצאיהם של אוֹתם שבטים עתיקים, אשר מצאוּ הישׂראלים כשעלוּ ממצרים וכבשוּ את הארץ, כגון: הכנעני, החיוי, היבוּסי, האמוֹרי, הפלשתי והאדוֹמי. באיזה כמוּיוֹת יחסיוֹת מיוּצגים שבטים אלה כיוֹם, והאם היוּ לפניהם עוֹד אוּכלוּסיוֹת עתיקוֹת יותר, כגון: הענקים, החוֹרים וכן הלאה – אלה שאלוֹת אשר עד היוֹם לא הגיע אליהן המחקר המדעי. אך, אף־על־פי שעם זה, או מוטב לומר תערוֹבת־עממים זוֹ, שמחוֹסר כינוּי מדוּיק יותר אפשר לכנוֹתם בשם הסתמי קדם־ישׂראלים, עדיין מתקיים מתחת למעטה המוּסלמיוּת, אוֹ הנוֹצריוּת, הרי לא נמלט במשך כל מאוֹת השנים מהשפעתם של מאוֹרעוֹת וּנסיבוֹת שהתחוֹללוּ בארץ־ישׂראל.

כל שינוּי ושינוּי בשרשרת התמוּרוֹת שחלוּ במצב החברתי והפוֹליטי של בני עם זה בארץ, השפיע עליהם בצוּרוֹת שונות, ואל־נא נתפלא אם נמצא, כשנעמיק לרדת לחקר הפלאחים הללוּ, שׂרידים של יהדוּת, יוניוּת, נוֹצריוּת ומוּסלמיוּת מעוֹרבבים היטב היטב, ואולי אף קוי־אוֹפי שיחזירוּ אוֹתנוּ לאחוֹר, אל התקוּפה הקדם־ישׂראלית הרחוֹקה והמעוּרפלת. ואמנם, אפילו יימצאוּ אנשים שיתנגדוּ לדעה זוֹ, הרי הפלאחים הנוֹצרים בכפר זה, אף־על־פי שהתייצבוּ נגד הכיבוּש המוּסלמי במאה השישית, ייתכן מאוֹד שהם עצמם סגדוּ, לפני שנכנסוּ בעוֹל הנצרוּת, לאלים של התקופה היונית־רוֹמית. לפני־כן ייתכן שהיוּ עצמם יהוּדים, שכן אין ספק כמעט, כי חלק מהאוּכלוּסייה הקדמוֹנית קיבלה עליה את האמוּנה היהוּדית לאחר הכיבוּש, ולפני־כן סגד לאלילים הסוּריים־פניקיים בעל ועשתוֹרת. ייתכן מאוֹד כי באוֹתם ימים קדמוֹנים, שעה שהיהוּדים משלוּ בארץ בכיפה, התגוֹררוּ אלה בכפר זה עצמוֹ, כמשרתי אבוֹתיהם של היהוּדים הללוּ, המחלקים אתם את אדמת הכפר כיוֹם, כפי שעשׂוּ, לפי שמספרת המסוֹרת, בעבר הרחוֹק – כלומר, לפני זמן רב מאוֹד, אם ניקח בחשבוֹן כי בארץ זוֹ משתמרים מבני־היוּחסין דוֹרוֹת על־גבי דוֹרוֹת. יש לי ידיד בחיפה הטוען, כי מסוּגל הוא לציין את אבוֹת־אבוֹתיו עד לתקוּפת הצלבנים, שעה שמשפחתוֹ התגוֹררה בעיר העתיקה, שכוּנתה בשם “חיפה.” כדוגמה גרוטסקית ליוּמרנוּתם של אנשים כאלה, יש סיפוּר על שיח' בדואי שנשאל אם הוא יוֹצא־חלציו של אברהם, והוּא ענה כי הוּא יוֹדע לציין את אבוֹת־אבוֹתיו, אפילוּ לפני תקופת אברהם, וכי למעשׂה אברהם עצמוֹ היה שיח' של משפחה בינוֹנית למדי.

היחידים בקבוּצה זוֹ, שאפשר לוֹמר עליהם שהם פוֹלשים אשר זה מקרוֹב באוּ, היוּ הדרוּזים, אשר התיישבוּ בכפר זה רק לפני כשלוֹש־מאוֹת שנה ואשר מוֹצאם – לפני שהתיישבוּ בחלב לפני תשע־מאוֹת שנה – עדיין אפוּף ערפל; אך בדרך־כלל מקוּבלת הסברה, כי במקוֹרם היו אלה בני שבט שהתגורר באחד ממחוֹזוֹת תימן.

בקבוּצת אנשים דוֹברי ערבית זוֹ היוּ מיוּצגוֹת ארבע הדתוֹת השוֹנוֹת. היוּ שני המוּסלמים, אשר אבוֹת־אבוֹתיהם היוּ, כפי־הנראה, בני הדת הנוֹצרית לפני כיבוּש הארץ על־ידי המוּסלמים ואחרי־כן נכנסוּ בעוֹל דת הנביא. היה הכוֹמר של הכנסייה היונית, אשר עדיין דבק בדוֹגמוֹת שירש מן הנוֹצרים הראשוֹנים, שייתכן כי היוּ צאצאיהם של קדמוֹנים, אשר שמעוּ במוֹ־אוזניהם תוֹרה מפי ישוּ בארץ זוֹ, שלא עזבוּה הדוֹרוֹת שאחריהם. ואמנם, משאתה מתבוֹנן בפלאחים אלה עולה הרהוּר מעניין במוֹחך, כי ייתכן שאלה הם יוֹצאי־חלציהם הישירים של אוֹתם אלפי־בני־אנוֹש שהושפעו אותו זמן מתוֹרתוֹ של ישוּ, שחוֹללה מאז ועד היוֹם תמוּרה עצוּמה במוּסר של התרבוּת האנוֹשית. היוּ גם היהוּדים – קבוּצת היהוּדים היחידה בעוֹלם שאבוֹתיהם דבקוּ באדמה מאז ימי מוֹתוֹ הטרגי של ישוּ, ואשר ייתכן כי אבוֹתיהם אף היוּ שוּתפים לאיבה הגדוֹלה שבה נתקל בשעתוֹ – והם עדיין דבקים באמוּנה, שהייתה המקוֹר הנעלה של המחשבה המוסרית, לפני היוֹת הנצרות ולפני היוֹת האסלאם. ואחרונים – הדרוזים, אשר בדתם הסוֹדית והמסתוֹרית שׂוֹררת בלבוֹלת מיוּחדת במינהּ של הלכי־מחשבה מטפיזיים, גנוסטיים ואליליים, שהם תוֹצאתוֹ של משזר מיסטי של רעיוֹנוֹת, שנלקחוּ מהדתוֹת השוֹנוֹת כל־כך, מרוּקם על בסיס מאגי או זרתוֹסטרי, שבתוֹכוֹ שוּלבוּ זוֹ על־גבי זוֹ דוֹגמוֹת יהוּדיוֹת ואפלטוֹניות, נוֹצריוֹת וּמוּסלמיוֹת, כל אלה יחד נתעצבוּ למין מערכת כה עלוּמה וכה סתוּמה, עד כי רק הבאים־בסוֹדהּ מסוּגלים להבינהּ, אם אמנם מסוּגלים הם.

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880. Vol 2.

כזוֹ הייתה תערוֹבת הדתוֹת והמוֹצאים אשר הקיפוּני, ואני התמלאתי התפעלוּת למראה הסוֹבלנוּת והאחוָה שנהגוּ אלה באלה. הרב היהוּדי סיפר לי ביחידוּת, כי הדרוּזים עדיפים בעיניו מן הנוֹצרים, אך הוּא חי גם עם אלה וגם עם אלה באחוָה שלמה. וּמשהלכתי לראוֹת את בית־הכנסת, נלוה אלי הכוֹמר היוני, ואילוּ הרבי החזיר לוֹ מידה כנגד מידה כשליוה אוֹתי בביקוּרי בכנסייה היונית הקטנה. בינתיים הזעיק השיח' היהוּדי את כל בני־עדתוֹ, והם נהרוּ פנימה וכמנהג המזרח נשקו את ידוֹ בזה אחר זה. זקנים ונערות, רוקים וּנשׂוּאים, נשים וילדים; את כולם ראיתי, וככל שהדברים אמוּרים בלבוּש ובתוי־פנים, אי־אפשר היה להבדיל ביניהם לבין הפלאחים האחרים של הארץ. כפי־הנראה היו עשׂרים משפחות אלה יוֹצאוֹת־חלציו של שבט אחר, ואמנם היו כולם בני שם אחד, כהן, וכל השנים הקפידו שלא להתחתן בתוֹשביה האחרים של הארץ ואפילוּ ביהוּדים אחרים. אחרי־כן שׂוֹחחתי על־אוֹדוֹתיהם של השיח’ים, הנוֹצרי והדרוּזי. הם סיפרו כי בעבר היה חלק גדוֹל יותר של אדמוֹת־הכפר שייך ליהוּדים, אך בעטיין של מלחמוֹת, מגפות ושאר פורענויות, שירדוּ על הארץ בתקוּפוֹת שוֹנוֹת, הלכוּ אחוּזוֹתיהם ונתעמטוּ². ואמנם אין ספק עמי, כי גם הדרוּזים הפקיעו לעצמם חלק מהאדמוֹת האלה, שעה שפחר א־דין כבש את האזוֹר הזה. ולפיכך היום, עד כמה שהדברים אמוּרים במצב החוֹמרי, לא שפר חלקם של היהוּדים. אף־על־פי־כן אין הם מתלוֹננים כלל, והרי הם חרוּצים, מוּכשרים ועוֹבדי־אדמה מצוּינים, ולדעתי ראוּיים יותר לאהדה מהרבה מבני־עמם, הבאים ארצה להתיישב במוֹשבוֹתיה וּתלוּיים יוֹתר בחסדי עזרה מבחוץ מאשר בעבוֹדת־כפיהם. סבוּרני כי גם ניסיונם של יהודי־בוקיעה וגם הדוּגמה שהם משמשים מצדיקים בהחלט הקמת מוֹשבה חדשה בשכנוּתם.

יצאתי מבוקיעה ופניתי צפוֹנה, בשביל הררי ציוּרי להפליא, וכעבוֹר שעוֹת אחדוֹת הגעתי לעיירה תרשיחא. זוֹ יוֹשבת בנוֹף רוֹמנטי מקסים, וּבהּ נתקבלתי בסבר פנים יפוֹת על־ידי הקאדי, ערבי מכוּבד ואציל, מאוֹתם טיפוּסים מזרחיים מיוּחדים במינם, ההוֹלכים, לדאבוֹן־לב, וכלים מן הארץ. בעיירה זוֹ יש כאלפיים תוֹשבים, וכמעט כוּלם נאמניו של שיח' אחד בשם עלי אלמוגרבי. היה זה מתקן־דת מוּסלמי, שהיגר הנה מצפוֹן־אפריקה לפני שנים רבות ואשר תוֹרתוֹ וּדרשוֹתיו זכו בהצלחה ניכרת. משהלכוּ וגדלוּ המוֹניטין שלו, עקר לעיירה עכוֹ ונעשה בה אישיוּת רבת־השפעה. עיקרי אמוּנתהּ של כת זוֹ, אשר בראשהּ עמד, נשמרוּ כסוֹדי־סוֹדוֹת, אף־על־פי שאין כמעט כל הבדל נראה־לעין בין הלכוֹת התפילה של כת זו לבין אלה של יתר המאמינים, לבד אוּלי משימוּש זהיר יוֹתר בשם מוּחמד. מכל־מקום, כפי ששמעתי אין דעוֹתיהם קיצוֹניוֹת וצרוֹת־אופק והם מתייחסים בסוֹבלנוּת מוּפלגת לדתוֹת אחרוֹת. ואמנם אין הם נרדפים על דתם, אף־על־פי שהם כוֹפרים בעיקרים מסוימים של האסלאם. יתר־על־כן נרמז לי כי עם מעריציו של השיח' נמנים כמה וכמה מן הפקידים הגבוֹהים ביותר בקיסרוּת, ואין ספק כי תוֹרתוֹ הוֹלכת ומתפשטת במהירות בין המוּסלמים, ויש אפילו נוֹצרים שקיבלו אוֹתהּ עליהם. כיוֹם הוֹלך ונבנה מסגד חדש של הכת בחיפה. השיח' עצמו, אשר אתוֹ נפגשתי פנים־אל־פנים כעבור זמן, הוּא כיוֹם איש זקן מאוֹד, שחסידיו נוֹהגים בוֹ הערצה מוּפלגת, ותוֹצאוֹתיה של משנתו מוֹכיחוֹת כי אין ספק שניתן³ בחסד־עליוֹן.