¹

חיפה, 1 במרס 1884

התיירים הרגילים, המבקרים בארץ־ישׂ‎ראל וכוֹתבים על חווֹיוֹתיהם בהּ, זוֹכים אך למעט מאוד הזדמנוּיוֹת ללמוד להכיר את אוֹרח־החיים היוֹמי של תוֹשב עיירה או כפר מקוֹמיים. לכן סבוּרני כי ימצא הקוֹרא עניין בתיאוּר הפכים הקטנים של חיי היוֹם־יוֹם כאן, שהם שוֹנים בתכלית מאלה של ארצוֹת יוֹתר מתוּרבתוֹת. בדרך־כלל, כל אדם זר, הבא להתיישב דרך קבע באחת העיירוֹת המקוֹמיוֹת, מוֹצא עצמוֹ נאלץ לסגל לוֹ את אוֹרחם ורבעם של בני המעמד העשיר, וּבכך ניתנת לוֹ הזדמנוּת ללמוֹד להכיר אוֹתם. אחדים מבני מעמד זה הם סוֹחרים עשירים, או בעלי אדמוֹת רבוֹת, שהכנסתם מסתכמת בחמשת־אלפים עד חמישה־עשר אלף דוֹלר לשנה. אמנם, אדם שהכנסתוֹ גדולה כדי חמישה־עשׂר אלף דוֹלר, אשר מתוֹכהּ לא יבזבז לצרכיו אפילוּ מחצית, ייחשב כאן כמיליוֹנר ויש רק עיירוֹת מעטוֹת היכוֹלוֹת להתפאר בבעלי־הוֹן כאלה. כתוֹצאה מהתפשטוּת התרבוּת החלוּ לאחרוֹנה בני המעמדוֹת העשירים לצאת לטיוּלים בעוֹלם וללמוֹד שׂפוֹת זרוֹת. אנשים בעלי עמדה דוֹברים בדרך־כלל צרפתית, או איטלקית, וּכבר היוּ בפריז, בקונסטנטינופל, או באלכסנדריה, והרי הם עוֹטים קליפה נוֹצצת דקה של תרבוּת אירוֹפית, המכסה על הברבריוּת המקוֹרית שלהם. המשפחוֹת העשירוֹת של האריסטוֹקרטיה הסוּרית רוּבן ככוּלן נוֹצריוֹת, אך רק לאחרונה ניערוּ מעליהן את מנהגיהם של שכניהם וכוֹבשיהם המוּסלמים. הנשים באוֹת ביתר חוֹפשיוּת בחברת גברים מאשר נהגוּ בעבר. כיוֹם אין הן מוֹסיפוֹת לכסוֹת את פניהן, ואף־על־פי שעדיין לוֹבשוֹת הן את ה“פֻסְטָאן”, שהיא גלימת־בד לבנה, המשמשת אדרת וכיסוּי־ראש כאחד, הרי כמעט תמיד נחבאת מתחתיה שׂמלה מתוֹצרת אירוֹפה, ובמקוֹם רגליים יחפוֹת, נתוּנוֹת בסנדלים פתוּחים, הרי הן נוֹעלוֹת נעליים ולוֹבשוֹת גרביים מתוֹצרת פריז. הגברים בני מעמד זה גם הם לוֹבשים בגדים אירוֹפיים, אך על ראשם מתנוֹסס תמיד התרבוּש האדוֹם.

הליכוֹת־הבית של משפחה כזאת כלל אינן מעוּדנוֹת, כמראה החיצוני של הבית ושל בעליו. אם אנוּ מקיימים ידידוּת קרוֹבה מאוֹד עם בעל־הבית ונוּזמן להתארח בביתוֹ, נמצא כי אשתוֹ החמוּדה, בעלת המלתחה הפריזאית המעוּדנת, מהלכת יחפה כשהיא נמצאת ביחידוּת בביתהּ, אוֹ לכל־היוֹתר תוֹחבת רגליה המגוּרבוֹת בתוך זוּג קבקבים גבוֹהים, שבהן היא הוֹלכת וּמתקתקת על־פני רצפוֹת השיש המפוֹארוֹת של אוּלם האוֹרחים הגדוֹל שבביתהּ וּמסירה אותן מרגליה וּמניחה אוֹתן ליד הדלת לפני שהיא נכנסת אל חדר מחדרי הבית. כן נמצא כי היא לוֹבשת חלוּק־בוֹקר רחב, שאינה מקפידה במיוחד לכפתרוֹ, אך בעניין זה הרי היא מצטיינת לעוּמת חבר המשרתוֹת פרוּעוֹת־המראה של משק ביתהּ, ההוֹלכוֹת וּמתקתקוֹת גם הן ברחבי הבית בקבקביהן וּבחלוּקיהן הרחבים. אשר לבעל־הבית – כשבא אליך להזמינך, יכוֹל היית לחשוֹב שהנה זה עתה יצא מאחד הבולבארים המפוֹארים של פריז, אך כשהוּא בביתוֹ הריהוּ משתנה לחלוּטין ונהפך למזרחי לכל דבר. הוא עוֹטה גלימה לבנה וארוּכה, המתמשכת מצוארוֹ ועד לכפוֹת־רגליו, התקוּעוֹת בתוֹך סנדלי־בית אדומים. כשהוּא לוֹגם מספל הקפה של שחרית וּמוֹצץ את הנרגילה הראשוֹנה שלו, אין בוֹ שמץ דבר אשר יזכיר לך כי יוֹדע הוא מלה אחת בשׂפה אחרת חוּץ מערבית, אוֹ שלבש אי־פעם בימי־חייו לבוּש אחר מן הגלימה המזרחית של אבוֹת אבוֹתיו. הוּא

סעודה בבית עשירים

Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol 3.

יוֹשב בקיטוֹנוֹ הקטן, על ספה המתמשכת מסביב לקירוֹת החדר, כשרגליו מקוּפלוֹת תחתיו ואשתוֹ יוֹשבת לידוֹ, גם היא רגליה מקוּפלוֹת תחתיה וגם היא מעשנת נרגילה ולוֹגמת קפה.

לעומת־זאת, אם תבוֹא בלוית אשתך לבקר אצל זוּג נכבד זה בשעות אחר־הצהריים, כאוֹרח רם־מעלה מחוּץ־לארץ, ואינך נחשב ידיד־נפש של המשפחה, הרי יארחוּ אוֹתך בחדר שלעוֹלם אין הם נכנסים אליו אלא לרגל מאוֹרעוֹת נכבדים כביקוּרך. אוֹתוֹ אדוֹן מזרחי יקדם פניך לבוּש בפרק שחוֹר, נעליים מצוּחצחוֹת עד ברק וּמוֹתנית צחוֹרה, ואילוּ אשתוֹ תיראה כאחת הגברוֹת אשר זה עתה יצאה מהמפוֹארת שבחנוּיוֹת האפנה של פריז.

בין רהיטי הבית תמצא שוּלחנוֹת גדוֹלים ונאים שלרוֹב הם עשׂוּיים שיש, כוּרסּוֹת יפוֹת ונוֹחוֹת, וספוֹת מרוּפדוֹת משי יקר ביוֹתר. הקירוֹת מפוֹארים בשפע של מראוֹת, מוּקפוֹת מסגרוֹת מוּזהבוֹת, וּבוילאות ופרגוֹדים כבדים. הרצפוֹת מכוּסוֹת שטיחים יקרים, וּבצד ניצב פסנתר יקר־ערך, אשר הגברת אינה פוֹרטת עליו לעוֹלם. הקירוֹת מקוּשטים גם בתמוּנוֹת, אשר מסגרוֹתיהן בעלוֹת ערך אמנוּתי גדול יותר מן התמוּנה שהן מקיפוֹת, ובכול שׂוררת אוירה של תצוּגה במוֹזיאוֹן, אוֹ של גנזך לשׂכיוֹת־חמדה. ואם תבוֹא אל מארחך זה במפתיע, הרי קודם־כול ירוּץ ויפתח את כל התריסים, משוּם שבשעוֹת שאינן שעוֹת־ביקוּר, שׂוררת תמיד בבית אפלוּלית וּדממה מעופשת. יש למארחך גם חדר להשכנת אוֹרחים, המרוּהט לפי האפנה המקוּבלת בארצוֹת התרבוּת. חדר זה יעמיד לרשוּתך, אם אתה אמוּר לשהוֹת אצלוֹ זמן־מה ואם הוּא הספיק כבר לסגל לעצמוֹ את המנהג התרבוּתי של שינה במיטה ולא על־גבי מזרן על הרצפה, כאבוֹתיו. את הארוּחה לכבוֹדך הוּא עוֹרך על שוּלחן, כדוּגמת השוּלחנוֹת שראה בבתיהם של זרים, אך עיקר המאכלים המוּגשים עליו הם מתבשילי המקוֹם: גבעה קטנה של אוֹרז מבוּשל, צלי־עוֹף טוֹבל ברוֹטב שמנוּני, בשׂר־טלה ממוּלא אגוֹזים, לבן, דברי־מתיקה פריכים וּדביקים, ממוּלאים אגוֹזים וּבוֹטנים, שימוּרים טעימים של לימוֹנים, תמרים וּתאנים, פיתוֹת שטוּחוֹת ועגוּלוֹת, גבינת־עזים ויינוֹת מתנוּבת הארץ.

בסיכוּמוֹ־של־דבר הוּא נוֹתן לך שפע לאכוֹל, לשתוֹת וּלעשן. אך כוֹחוֹ ורעיוֹנוֹתיו בתחוּם השׂיחה מוּגבלים למדי, ואין תימה בכך, שכן בכל הבית כוּלוֹ אין אפילוּ ספר אחד. הוּא יספר לך כי בית זה עלה לוֹ תשעת־אלפים דוֹלר, וכנראה אין בכך משוּם הגזמה, אם נשפוֹט לפי רצפוֹת השיש המפוֹארוֹת וּגרם־המעלוֹת הנחמד, לפי הקשתוֹת המרשימוֹת וּלפי שטח־האדמה הגדול, שעליו משתרעים מעוֹנוֹ רב־החדרים וחצריו.

אשר למטבח – אם ישיאך יצר הסקרנות להציץ בוֹ, תמצא כי הוּא מזוּהם לאין־שיעוּר ומן־הראוי שלא תנסה לבחוֹן מקרוֹב מדי את תהליך הכנת האוֹכל, הנעשׂה בידי איזוֹ נקבה מרוּשלת ומזוּהמת. צוות עובדי הבית מוּרכב, בדרך־כלל, מארבע נשים ושניים או שלוֹשה גברים.

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891.

הכנת הארוחה

Jenner T.: That Goodly Mountain & Lebanon, London 1873

אלה האחרוֹנים מטפלים באוּרווֹת, שבהן עוֹמדים שלוֹשה־ארבעה סוּסים נהדרים, וּבגינה גדולה, הטעוּנה טיפוח תמידי. אין לבעל־הבית רכב־אוֹפני, שכן אין דרכים בסביבה. הנשים לעוֹלם אינן עוֹשׂוֹת דבר זוּלתי פוֹשׂקוֹת־שׂפתיים בשעת חילוּפי רכילוּת, בביקוּריהן זוֹ אצל זוֹ, ושׂיחתן באירוּעים אלה סוֹבבת אך ורק על עניינים משפחתיים, כגוֹן: ענייני אישוּת של בעליהן, ברכוֹת וּמחמאוֹת על הוּלדת ילדים, אם אלה בנים, ותנחוּמי אהדה אם אלה בנוֹת, ותקווֹת עידוד לעתיד, אם אין ילדים כלל, שכן מכל הפוּרענוּיוֹת העלוּלוֹת ליפוֹל בגוֹרלה של גבירה סוּרית, העדר פרי־בטן הוּא הגדוֹלה והנוֹראה. אם יש במשפחה בנוֹת שהגיעוּ לפרקן, הרי הן זוֹכוֹת לחוֹמת־מגן כנגד קרבה יתרה של בחוּרים צעירים, וכל ענייני השידוּכין נערכים על־ידי ההוֹרים. הסיכוּיים לשידוּך טוֹב תלוּיים הרבה יוֹתר בגוֹדלוֹ של המוֹהר מאשר במראה העלמה שמדובר בה. אם המשפחה משוּפעת בנוֹת, כי אז לא אחת יקרה, שנערה צעירה, שגוּדלה בבית כזה, הנחשב בסוּריה כבית מוֹתרוֹת, תשוּדך אל איזה שאר־בשר דלפוֹן, שמשפחתוֹ חיה בדלוּת יתרה. במקרה כזה נוֹצר ניגוּד גדוֹל הרבה יותר משאפשר לשער בארצנוּ. הנערה מוֹעברת ממעוֹן מפוֹאר, כזה אשר תיארתי, אל בית בן קוֹמה אחת, אשר בודאי אין בוֹ יוֹתר משני חדרים, שבוֹ חיה משפחת בעלהּ לפי אוֹרח־החיים הישן. כאן יקבלוּ אוֹתהּ אל חיקן אמוֹ ואחיוֹתיו של בעלהּ, שמעוֹלם לא באה נעל או גרב על רגליהן, שמעוֹדן ישנוּ על מזרנים על הרצפה, ואכלוּ את ארוּחוֹתיהן אגב רביצה על הקרקע ברגליים מקוּפלות ואגב תחיבת אצבעוֹתיהן אל הקדרה הכללית. אם הזוּג הצעיר לא ישוּכן בחדר אחד עם שאר בני המשפחה, ייתכן שישוּכן בחדר השני עם יתר חיוֹת הבית. בין אלה אפשר לשער שיימצאוּ סוס, פרה ואף חמוֹר קטן, שכן לצוֹרך ביטחוֹנן משוּכנוֹת חיוֹת הבית בחדר, בביתוֹ של בעליהן. אבוּסיהן נמצאים על הרצפה, שעליה ישנים גם החתן וכלתוֹ. אירע לי פעם לישון בחדר כזה, בחברתוֹ של זוג צעיר – היא הייתה בתוֹ של איש עשיר, שהתגוֹרר בבית מפוֹאר לפי מיטב האפנה החדשה – וכל הלילה הוּפרעה מנוּחתי על־ידי קוֹלוֹת הליחוּך והלעיסה של חיוֹת הבית, שסעדוּ את לבן בשלות־נפש, בריחוּק כשתי רגליים ממקוֹם־שוֹכבי ועל־ידי, מתרגילי הרביצה והקימה שלא פסקוּ כל הלילה.

Manning S.: Those Holy Fields, London 1874.

כן הוּדרכה מנוחתי על־ידי פעילותם הבלתי־נלאית של מארחי ואשתוֹ, שהיוּ קמים כל חמש דקוֹת במשך כל הלילה, פעמים כדי להאכיל את הבהמוֹת, שנדרשו לצאת לעבודה לפני הנץ החמה, פעמים כדי להוֹסיף פחם לאש, פעמים כדי להניק את התינוֹק, ופעמים כדי לפתוֹח דלת ולנהל בלחישה שׂיחוֹת ארוּכוֹת עם איזה אורח לילי אלמוני. מאחר שאנשים אלה אינם נוֹהגים כלל להתפשט וּלהחליף לבוּשם בעלוֹתם על יצוּעם, וּמאחר שהם חוֹטפים תנוּמוֹת קלוֹת במשך כל שעוֹת היוֹם, הרי אין הלילה נחשב בעיניהם כזמן המיוּחד לשינה דוקא. כפי־הנראה סבוּרים הם, כי השינה אינה אלא שכיבה ארצה על הרצפה בבגדי היוֹם־יוֹם, וּלפיכך חלק זה של היממה יפה לכך ככל חלק אחר, ואין הם שוֹבתים בלילה כפי שאינם שוֹבתים ביוֹם. זה אשר למנהגי האנשים – אך מי שלא התגוֹרר בארץ זמן ארוך כל כדי הצוֹרך להתרגל גם לחרקים השונים הפעילים מאוֹד בלילוֹת, ימצא כי גם אלה יודעים היטב להדיר שינה מעיני אדם.

מכל־מקום, גל־התרבות הוֹלך עתה וּמקיף גם את בני המעמדות הדלים יוֹתר. אך טבעי הדבר, שנערה שגדלה מוּקפת מוֹתרוֹת תשתדל להכניס חידוּשים ונוֹחוּת בבית בעלהּ. במשך השנים האחרוֹנוֹת חל שינוּי גדוֹל לטוֹבה מבחינה זוֹ, בייחוּד בעיירוֹת, כגון: חיפה, אשר בהן גדוֹל מספרם של האוּכלוּסים הנוֹצרים. לעתים רחוֹקוֹת מאוֹד יראה אדם אישה רעוּלת־פנים ברחוֹבָהּ של חיפה, ואפילוּ בני המעמדוֹת הדלים מתחילים ללבוֹש בגדים אירוֹפיים לפי האפנה, מוסיפים שוּלחן וכיסאוֹת אחדים לרהיטי הבית, ואפילוּ מרחיקים־לכת עד כדי שינה על מיטוֹת. מה שאיני יוֹדע בבירוּר – משוּם שלא הרחקתי בחקירוֹתי עד כדי בילוּש במסתוֹרי הלילוֹת שלהם – אם אמנם מגיעה מידת קדמתם התרבוּתית עד כדי פשיטת בגדיהם וּלבישת בגדי־שינה בעלוֹתם על יצוּעם.