חיפה, 2 באפריל

זה עתה חזרתי מסיור בתוֹך הארץ, אשר במהלכוֹ חקרתי שטח חדש ומעניין של הארץ. במקוֹם ללכת בדרך הרגילה מזרחה ולחצוֹת את עמק־יזרעאל, פניתי צפוֹנה לאוֹרך השפלה הפוֹרייה של עמק עכוֹ וצלחתי את הקישוֹן במקום שהוּא נשפך אל הים. לאחר גשמי החוֹרף נאלצנוּ להשיט את הסוּסים במים, ואילוּ אנוּ עצמנוּ חצינוּ את הנהר במעברה. כעבוֹר שעתיים של רכיבה מנקוּדה זוֹ, הגענוּ אל ראשוֹני הרכסים הנמוּכים של הרי הגליל, מוּל בקעה אשר בימי הצלבנים נהגוּ חיילי צלאח אלדין לפרוֹץ ממנהּ ולאסוֹר מלחמה על אוֹיביהם. לאמיתו־של־דבר, כל השטח שרכבנוּ בוֹ אוֹתהּ שעה היה מאז ימי־קדם גיא־חיזיוֹן למלחמוֹת־דמים, וכפי שהדברים מתרחשים כיוֹם במזרח, אין להוֹציא מכלל אפשרוּת, שעדיין נוֹעדוּ לוֹ עוֹד מלחמוֹת בעתיד. לאחר שהעפלנוּ על־פני מדרוֹנוֹת קלים, מכוּסים עשב וּמשוּבצים בשפע ססגוני של פרחי־בר, לרוּם של כחמש־מאות רגל, הגענוּ אל העיירה הציוּרית שָפא עמר,¹ שמעליה מתנוֹססוֹת חוֹמוֹתיו הגדוֹלוֹת של מבצר הרוס.

בעבר היה זה יישוּב בעל חשיבוּת ניכרת, מאז הפך מקוֹם־מוֹשבוֹ של הסנהדרין היהודי, זמן־מה אחר חוּרבן ירוּשלים. אז נקרא שם המקום שפרעם, וייתכן מאוֹד כי הוּא זהה עם קֶפְרַיִם, שלדברי אוסביוס עמדה בריחוּק שישה מילין מצפון ללֶגיוֹ, ועם חֲפָרַים, הנזכרת בתנ“ך כשניתנה לשבט יששׂכר. מאז שוּנה שמהּ ל”שפא־עמר" או “מרפא עֹמר”. המסוֹרת הערבית מספרת כי דאהר אל־עומר, נסיך ששלט בארץ זו לפני כמאה־ושישים שנה, החלים במקוֹם זה ממחלה אנוּשה. על המבצר מספרים כי נבנה בידי בנו, עֻת’מאן, בשנת 1761, ואמנם אין הוּא נראה עתיק יוֹתר. מכך, אף־על־פי שקרוֹב לוודאי שהוּא בנוּי על חוּרבוֹתיה של מצוּדהּ עתיקה הרבה יותר. הוּא משׂתרע על שטח גדוֹל, וּבוֹ חוֹמוֹת עם חרכי־ירייה ואוּרווֹת לארבע־מאות סוסים. כיוֹם רוּבוֹ מט ליפול, אבל עדיין יש בוֹ חלק שנשתמר כל כדי שצורך לשמש מגוּרים למֻדִיר, הוא המושל המקומי.

טיפסתי במעלה מדרגוֹת־אבן, הרוּסוֹת וּמתמוֹטטוֹת, אל מרוֹמי החוֹמוֹת, וּמשם נתגלה לפני נוֹפהּ הנהדר של הסביבה. המבצר עוֹמד במרוֹמי שטח השוֹלט על סביבתוֹ, ולא התקשיתי להבין מדוּע בחר בו צלאח אלדין כנקוּדת־זינוק, שממנהּ שיגר את חייליו כדי לשבש את מערכוֹת הפרנקים הצרים על העיר עכוֹ, שנראתה מכאן בבירוּר. סוּפר לי, כי כל המבצר הענק הזה הוּצע למכירה על־ידי הממשלה במחיר אלף וחמש־מאות דולר. רק שוֹוי האבנים עצמן גדוֹל מכך, אילולא ההוֹצאה הכרוּכה בהעברתן, שלא לדבר על שטח האדמה שהמבצר עוֹמד עליו. אך לגבי אדם פרטי, קניינוֹ של מבצר כזה הוּא עסק נוֹח ונעים ממש כמוֹ רכישת פיל ורוד־לבן מקרקסוֹ של בַרְנוּם. אין תימה אפוא כי הוא מוּצע למכירה בשוק זה זמן רב, וכי העיירה, הזקוקה כל־כך לכספים, נראית כה רדוּמה וקוֹפאת על שמריה. אף־על־פי־כן, היא בנוּיה היטב, וּבתיה יפים מן הממוצע בעיירוֹת דוּגמתהּ. בדרך־כלל עשׂוּיים הבתים אבן, ויש בהם רבים בעלי שתי קוֹמוֹת. יש בהּ שוּק נאה ואוּכלוּסייה של כאלפיים וחמש־מאוֹת נפש, שמתוֹכהּ אלף וחמש־מאוֹת הם נוֹצרים יונים, שלוֹש־מאות מוּסלמים, שש־מאוֹת דרוּזים, והיתר יהוּדים. ראוּי לציין כי בשנת 1850 התיישבוּ בסביבוֹת העיירה כשלוֹשים משפחוֹת של יהוּדים, יוֹצאי־מרוקו, שעבדו את האדמה; אך

שפא עמר – שפרעם

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.

לאחר מאבק מר נגד ההתעללוּת ועינוּיי־הנפש של השלטוֹנוֹת שנמשך עשׂרים שנה, נאלצוּ להיכנע ולהסתלק מכאן, ועתה לא נוֹתרוּ במקוֹם אלא יהוּדים מעטים מילידי הארץ. גם האוּכלוּסייה הדרוּזית הוֹלכת וּמתמעטת במהירות בשל אוֹתן סיבוֹת עצמן. יש כאן גם פרוֹטסטנטים אחדים, בית־ספר אחד, מנזר וכנסייה של נזירוֹת קתוֹליוֹת (דַמֶס דֶה־נָזָרֶת) שנבנוּ ב־1866, וּבם בית־ספר לנערות.

יש בעיירה עוֹד בניין אחד בלבד, שיש בוֹ עניין מיוחד, והוּא הכנסייה היונית, שנבנתה על יסוֹדוֹת של מבנה עתיק. מה שנותר מיסוֹדוֹת אלה מעיד כי היוּ אלה מעשי־ידי הביזנטים במאה החמישית או השישית. גם לצפוֹנהּ וגם לדרוֹמהּ של העיר יש הרבה חדרי־קברוֹת מעניינים. יש בהם אחד הראוּי לציוּן והוא בעל חזית יפה, המכוּסה כולה תבליטים של גפנים צוֹמחוֹת מתוך עציצים ואשכוֹלוֹת־ענבים שבהם משוּלבוֹת דמויות של ציפוֹרים קטנות. משני צדי הכניסה לחדר־הקבורה יש כתוֹבת יונית מטוּשטשת, שמעליה עיטוּרי שושנים, נתונות במעונים, וּדמוּיוֹת של ציפורים ממעל להן. גם כאן יש קטעי חרוֹתת ביונית. בקיר השׂמאלי של הפרוזדור יש תבליט של אריה ועמוֹ חיה קטנה יותר, כפי־הנראה גוּר, ואילוּ בקיר שמימין יש דמוּיוֹת של אריה, גוּר וציפוֹר. העיבוּד הוּא פרימיטיבי למדי, וּלפי צוּרתוֹ הוּא ביזנטיני. בתוֹך חדר־הקבוּרה, שיש בוֹ שלוֹשה קברים, מעוּטרת גם הקשת המרכזית בתבניוֹת של גפנים וציפורים חקוקות באבן. קברים אלה מעניינים למדי משוּם שגם הכתוֹבוֹת וגם העיטוּרים הם מהתקוּפה הביזנטית, והם משמשים עדוּת כי אפנת הפיסוּל והגילוּף באבן, שהייתה נקוּטה בידי היהוּדים מדוֹרוֹת קדמוֹנים, נמשכה וקוּימה בידי הנוצרים עד המאה החמישית אוֹ השישית לאחר הספירה.

סירת דיג בכנרת

Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol. 2 (1883).

משפא עמר הוֹבילה אוֹתנוּ דרכנוּ בינוֹת לחוּרשוֹת האלוֹן הנהדרוֹת של העיירה. אך כפי־הנראה גם הן נדוֹנוּ לכליהּ, שכן כבר ראיתי הרבה עצים יפים, שסימני חטיבה עליהם, והרבה גזעים שעלה עליהם הכוֹרת. בארץ שבהּ הוֹלך העץ ונעשה יקר־המציאות נחמץ לבך בעברך בתוֹך נוֹף מרהיב זה וּבראוֹתך במוֹ־עיניך את מלאכת ההרס נמשכת והוֹלכת, למרוֹת הצו שפרסמה הממשלה, האוֹסר חטיבת עצים. משיצאנו מאזור הגבעוֹת העטוּרוֹת דשא, השפלנוּ וירדנוּ אל תוך העמק הנהדר של בטוף,² שדמה כעת לאגם גדוֹל של ירק זוֹהר, שכן שטיח התבוּאה הרכה השׂתרע לפנינוּ עד האופק. כשאתה חוֹצה את הארץ הדשנה והפוֹריה הזוֹ, יוֹתר ויוֹתר בוֹלט לעין משפטם המעוּות של התיירים הרגילים, שאינם נוֹהגים לחרוג מן הנתיבים שנקבעו על־ידי קוק.³ הם משוֹטטים בדרכי העפר של הרי־יהודה השוֹממים, סרים לשניים־שלושה מקוֹמוֹת קדושים בגליל, ואחרי־כן חוֹזרים לבתיהם וּמלַהגים על שממתהּ וּצחיחוּתה של אדמת ארץ־ישׂראל. משהתבוֹננתי בשִפעת התבוּאה סביבי, חזרה ועלתה בדעתי אוֹתהּ אמרה נדוֹשה, “אוֹיה לוֹ לאיש העוֹבר בארץ מדן ועד באר־שבע ואומר כי כוּלהּ שממה” או כפי שהתבטא ביתר חריפוּת בן־לויתי למסע, שהיה איש אמריקני: “אם אפגוש פעם תייר שיאמר לי כי ארץ־ישׂראל שוממה, ארביץ לו בפרצוף”.

אך, כאמוּר, לא הלכנוּ בנתיבוֹתיהם של תיירים רגילים, ורק כשהגענוּ לטבריה פגשנוּ יצוּרים אחדים מסוג זה. אך הללוּ נזהרוּ מאוֹד בלשוֹנם, ובכך מנעוּ מבן־לויתי עילה להביע את דעתוֹ בעניין, כפי שנתכון. בטבריה שכרנוּ סירה וצלחנוּ את האגם. היה בדעתי לבדוֹק את אפשרוּיוֹת הדיִג במים אלה, אך עד־מהרה נתגלה לי כי אין בידי הציוּד הנאוֹת. הערבים בני־המקום נוֹהגים לדוּג בעזרת רשתוֹת עגוּלוֹת, שהם מטילים המימה בחריצוּת וּבזריזוּת, אוֹ בעזרת רשת־קוים ארוּכה, שהם מוֹתחים במים, לאחר שנעצוּ בהּ פגרי דגים קטנים כפיתיוֹן, וּמוֹשכים אותהּ אחרי־כן מתוך המים. הם אינם יוֹדעים כיצד דגים בחכה, ואילוּ חכתי שלי נתקפחה וּלפיכך לא הייתה לי אפשרוּת להטילהּ. בני־המקוֹם נוֹהגים לדוּג את הדגיגים, המשמשים להם כפיתיוֹן, על־ידי פיזוּר אבקת־רעל על שׂפת־המים. כעבוֹר דקוֹת אחדוֹת אתה מוֹצא דגים קטנים צפים בעצלתיים, סמוּך לפני המים, מסוּממים לחלוּטין, ואינך צריך אלא להוֹשיט ידיך ולמשוֹת אוֹתם. הדגים שהעלינוּ אוֹתוֹ יום היוּ בעיקר אוקונוסים, שמשקל כל אחד מהם היה כחצי־פאונד בממוּצע. אחד האנשים בסירה שהוֹבילה אותנו דג כתריסר מאלה בשתיים־שלוש הטלוֹת־רשת. בעצם אין דיג ראוּי לשמו באגם זה. יש בוֹ רק ארבע סירות, והן משמשוֹת יוֹתר לצוֹרכי שיט מאשר לצוֹרכי דיג, וּמחמת מיעוּטהּ של האוּכלוּסייה על חופי האגם, אין דרישה ליוֹתר מכך. מכל־מקום, הספן שלנוּ טען כי לעתים מזדמן לדייגים להעלוֹת דגים, שאוֹרכם חמש רגליים ויוֹתר, וּמאחר שראיתי במוֹ־עיני מה אפשר לחוֹלל כאן בתחום הדיג, החלטתי לשוב ולבוֹא הנה באחד הימים, כשאני מצוּיד היטב, בלא להסתמך על האמצעים הנקוּטים בידי בני המקום.

ספנים בים־כנרת

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891

דיג בים־כנרת

Farrar F. W.: The Life of Christ, London 1874.

המקוֹם אשר בוֹ הטלנוֹ עוֹגן לחוֹפוֹ המזרחי של האגם היה סמוּך מאוֹד למרגלוֹתיו של הר חלוּל, דמוּי־חרוּט, שהתנשׂא לגובה אלף־ומאתיים רגל מעל פני המים. את פסגתוֹ עיטרוּ חוּרבוֹתיה של העיר העתיקה גמלא.⁴ בימינוּ נקר המקום “קַלְעָת אֶל־חֻצְן”, שמהּ העתיק ניתן להּ בזכוּת צוּרתוֹ של ההר, שדָמָה מאוֹד לדבשתוֹ של גמל. יש בהּ עניין מיוּחד, משוּם היוֹתהּ מצוּדה שנבנתה על־ידי יהודים בלבד, והייתה האחרוֹנה שנהרסה על־ידי אספסינוס וטיטוס, לפני ששׂמוּ מצוֹר על ירוּשלים, ואמנם נשאר המקוֹם בדיוּק כמוֹת שהיה ביוֹם שעזבוּהוּ. יוספוס מתאר בציוּריוּת רבה את דבר המצוֹר, שהתרחש בימים האחרונים של חוֹדש ספטמבר 69 לספירת הנוֹצרים. בגלל מדרוֹניו התלוּלים והתהוֹמוֹת המקיפים אוֹתוֹ נחשב המקוֹם כבלתי־חדיר. אך כשנסתבר כי לא כן הדבר, לאחר עשׂרים־וּשמוֹנה ימי־מצור, קמוּ כל יוֹשבי העיר, שעד אז עמדוּ בכל מוֹראוֹת המצוֹר, חמש־מאוֹת גברים, נשים וילדים, והטילוּ עצמם אל תוֹך התהוֹם הפעוּרה מתחת לחוֹמוֹתיה ואיבדוּ עצמם מדעת. מכל האוּכלוּסייה שׂרדוּ בחיים רק שתי נשים.

כשאנוּ משוים זאת אל המצוֹר על פריז, לדוּגמה, שבהּ נכנעוּ התוֹשבים משוּם שמצאוּ יותר מדי נסוֹרת בלחם, הרי הישגיה של התרבוּת החדשה לעוּמת התרבוּת הישנה מעוֹררים כמה וכמה הרהוּרים מאלפים. עדוּת לשבחהּ של תרבוּת אוֹתם ימים אנוּ מוֹצאים בשׂרידים הנפלאים שעדיין אפשר לראוֹת בגמלא. מצאתי שם פזוּרים בשטח כשלוֹשים עמוּדי־גרניט עצומים, אשר הוּבאוּ כפי־הנראה ממצרים. הם הוֹעלוּ לגוֹבה מסחרר זה באמצעים טכניים, העשׂוּיים להתמיה את מהנדסי ימינוּ. כמו־כן מצאתי שם כוֹתרוֹת קוֹרינתיוֹת מפוּסלות ביד אמן, בסלע בזלת קשה, וארוֹנוֹת־קבורה אחדים וּשאר מצבוֹת, שכוּלן היו מלאכת־מחשבת.

עד היוֹם נבדקוּ הריסוֹת אלה רק באוֹרח שטחי, ואין ספק עמי כי בדיקוֹתיה של הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל יחשׂפוּ שפע של מטמוֹנים ואוֹצרוֹת רבי־עניין, לאחר שתרשה הממשלה התוּרכית לאנשי הקרן להמשיך בחיפוּשׂיהם וּבחקירוֹתיהם ממזרח לירדן. אשר לי, איני יכוֹל אלא להצטער על כי לא נוֹתר לי זמן רב כדי לבדוֹק חוּרבוֹת אלה כראוי, שכן יעדי הבא נמצא הרחק מכאן, בדרוֹם ובמזרח.