חיפה, 15 באפריל

במקוֹם שיוֹצא הירדן מאגם טבריה יש שני תלים גדולים, קטע של חוֹמת־מים ודרך בנוּיה על קשתות, המזדקרת אל תוך הנהר וחוֹצה בינוֹ לבין האגם. לפי צוּרתהּ יש להניח כי שימשה בימים קדמוֹנים כדרך הגישה אל גשר. כיוֹם אין שם גשר, והנהר סובב סביב הקשתוֹת, שנסתתמוּ בעיי־מפוֹלת וּבקני־סוּף, והוּא עושׂה דרכוֹ בזרם רחב וּמהיר אל עבר ים־המלח. בימי־קדם ניצבה כאן העיר הרוֹמית טָרִיכֵיאָה,¹ שנבנתה על חוּרבוֹתיו של מבצר פיניקי קדוּם עוֹד יותר. מכל אלה לא נוֹתר דבר, זוּלת ציבוּרים של אשפה, מכוּסים שברי־חרסים ושברי מעשי־פיסוּל, אך אין ספק כי מקוֹם זה עשׂוּי לשמש כר נרחב לחקירוֹת לעתיד לבוֹא. כיוֹם נקרא המקום בשם “כרכ”,²

חורבות הגשר על הירדן

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.

שמשמעוֹ בסוּרית מבצר, ומבחינת מיקומו אין ספק שהיה משלט מצוין, משוּם שהירדן, לאחר שיוֹצא מן האגם, פוֹנה בתפנית חדה כלפי מערב וזוֹרם כמעט במקביל אליו, וּבכך נוֹצר מעין חצי־אי, אשר עליו עמדה העיר. הגנתה של העיר נשענה במערב על תעלה רחבה, אשר שׂרידים ממנהּ מצוּיים שם עוֹד היוֹם. היא חיברה את הירדן עם האגם, ובכך הפכה את חצי־האי לאי לכל דבר, שהכניסה אליו אפשרית רק בדרך שנמתחה על שורת הקשתוֹת.

יוספוס מזכיר את טריכיאה כאחד המוּצבים הצבאיים החשוּבים ביוֹתר בימיו. שעה שביקרתי במקוֹם, היוּ מי האגם גבוֹהים שלא כרגיל ואי־אפשר היה לחצוֹת את הירדן ברגל. לפיכך נאלצנוּ לשוּט עליו במעברה וּלהעביר את סוּסינוּ ואת פרדינוּ דרך שבעים אוֹ שמוֹנים ירדים של זרם־מים שוצף. אחרי־כן עלינוּ על סוּסינוּ ודהרנוּ כלפי צפוֹן־מזרח, על־פי שפלה פוֹרייה, שאוֹתהּ תקוּפה של השנה הייתה שִפעת־קמתהּ המבוֹרכת מתנוֹדדת ברוּח כגלים. כל־כך התרשמתי מפוֹריוּתוֹ וּמתנוּבתוֹ של האזוֹר, עד שראיתי צוֹרך לחקוֹר מי הוּא בעליו, ונתגלה לי שכל האזור הזה העניק הסֻלטאן הקוֹדם במתנה לאחד מראשי השיח’ים הבדוּאים של מזרח־הארץ וכי הלה אף שוּחרר מתשלוּם כל מסים וארנוֹנוֹת עליו. אדמוֹתיו השׂתרעוּ עד אל רגלי ההרים, מקוֹם שם מגיח הירמוך מבינוֹת להרי הגלעד והגוֹלן, שאליהם שׂמנוּ פנינוּ. משהגענוּ כמעט עד ההרים, נתגלה לעינינוּ במפתיע נוֹף שהדהימנוּ ושׂימח את עינינו בהדרוֹ הפראי והנשׂגב. באוֹתוֹ מקוֹם נכנס הירמוך אל עמק־הירדן, בדרכוֹ אל מקום חבירתוֹ אל נהר־הירדן. שטף מימיו גדול לא־פחות משטפוֹ של הירדן, והוא מגיר את זרמוֹ השוֹפע בין שני תהוֹמוֹת זקוּפים של צוּקי־בזלת, המרוּחקים זה מזה כמאתיים ירד, ודמיוֹנם כשער מפוֹאר ומלא הוד, שיצר הטבע כאילוּ במיוּחד כדי להעניק להר מוצא, אל השפלה כיאה וראוּי להדרוֹ, לאחר מסלוּלוֹ הפתלתוֹל בינוֹת להרים.

מעל שני צוּקים אלה מתרוֹממים פני הקרקע בשיפוע חד לגוֹבה של אלף ושבע־מאוֹת רגל מעל לאפיקוֹ של הנהר. למרגלוֹת הרים אלה ולאוֹרך מדרוֹנוֹתיהם מזדקרים פה ושם סלעי בזלת וסלעי אבן־גיר. פסגוֹת ההרים המרוּחקים יוֹתר עטוּרוֹת חוּרשוֹת של עצי־אלוֹן. ירדנוּ במשעוֹל שהלך והשתפל בהדרגה, כשהוּא מתפתל סביב שוּליהם של צוּקים, שהתנשׂאוּ לגוֹבה שלוֹש־מאוֹת רגל מעל פני זרם־המים שרגש מתחתיהם. כה קרוֹבים היינוּ אל השוּליים מימין, עד כי ראשינוּ הסתחררוּ עלינוּ משהבטנוּ מטה. מימיננוּ התנשׂאוּ מדרוֹנוֹת מדוּשאים וּזרוּעים פרחים, שנתמשכוּ עד אל מרגלוֹת הצוּק שמעלינוּ. כך רכבנוּ שעה שלימה בשבילים המתפתלים. במקוֹם אחד ראיתי שכבת אבן־סיד, מאתיים רגל מידתהּ שעליה שכבת אבן־בזלת גדולה כמוֹתהּ, ויחד יצרו השתיים תהוֹם שחוֹרה־לבנה בעלת יוֹפי מיוּחד במינוֹ. למעשׂה מצטיין כל האזוֹר ביפי־נוֹף עוֹצר־נשימה, שלדעתי אין דוּגמתוֹ בכל ארץ־ישׂראל, וּמפתיע הדבר שעד היום אין הוא ידוּע כמעט לתיירים. במקוֹם שהעמק מתרחב במקצת ראינוּ מתחתינוּ מִשטח קטן, מוּקף כמעט כוּלוֹ על־ידי הנהר וּבוֹ כעשׂרים אוֹהלים של בדוּאים. הוֹפעתנוּ במפתיע על הצוּק, שהתנוסס מעליהם, עוֹררה בקרבם התרגשוּת וּמבוּכה, אלא שהם היוּ הַרחֵק מאתנוּ ומטה מכדי שנוּכל להחליף אתם דברים. המשכנוּ אפוא והלכנוּ עד שהגענוּ למקוֹם שבוֹ ירד השביל לפתע בשוּרה של מדרגוֹת, בינוֹת לקירות־בזלת שחורים. ירידה זוֹ קשה הייתה מאוֹד על הפרדוֹת הטעוּנוֹת, וכלל לא נעימה לנוּ, שרכבנוּ על סוּסים. אך יתרוֹנוֹת של שביל זה היה בכך שהביאנוּ חיש־קל אל מרגלוֹת ההר, ועוֹד בטרם נגיע שמה נתגלה לעיני מראהו המשׂמח־לבב של המקוֹם אשר בגללוֹ יצאתי למסע זה.

מתחתינו, במקוֹם שהיה מוּפרד מן הנהר על־ידי רצוּעת־אדמה מכוּסה שׂיחים, השׂתרעה בריכה מוֹארכת של מים כחוּלים־אפוֹרים, שצבעהּ בלט לעוּמת גוֹנוֹ הצהוֹב של הנהר. מעל בריכה זו ניתמר ערפל דק. משהוֹלכתי מבטי לאוֹרך נחל קטן, שצבע מימיו היה כצבע מי הבריכה אשר אל תוֹכהּ נשפך, לאחר שעבר ליד טחנה פרימיטיבית, ראיתי כי נחל זה זוֹרם מתוך מקוה קטן, כפי־הנראה מקוֹר נביעתם של המים. המשעוֹל שהלכנו בו הגיע עד אליו. זה היה הראשוֹן במעיינוֹת הגפרית החמים של חמתה,³ שנשתבח בפי אוסביוס, כבעל תכוּנוֹת רפוּאיוֹת מצוּינוֹת, ואשר אוֹתוֹ פקדוּ רבים בימי הרוֹמאים. עד־מהרה הגענוּ על גדת מקוה־המים, וּלאחר שירדנוּ מעל סוּסינוּ וקשרנוּ אוֹתם בצלוֹ של עץ גדוֹל, השׂתרענוּ על הארץ כדי לנוּח מעט וּלהכין עצמנוּ לבחִינה מפוֹרטת יוֹתר של המעיינוֹת ושל החוּרבוֹת שעמדוּ סביבם. באפינוּ עלתה צחנה דוֹמה לצחנתם של ביצים סרוּחוֹת, שהעידה היטב על טיב המים שעל־ידנוּ. נמצאנוּ בשקע, שהיה נמוך כחמש־מאוֹת וחמישים רגל מתחת לפני־הים, אך מזג־האויר, שבקיץ היה בודאי בלתי־נסבל, היה בתקוּפה זוֹ של השנה נעים ביוֹתר. כעבוֹר זמן קצר חשנוּ כי נחנוּ דיינוּ, וירדנוּ אל הבריכה, שגוֹדלה היה כחמישים ירד לאוֹרך, שלוֹשים ירד לרוֹחב וכחמש אוֹ שש רגליים לעוֹמק. חוּמם של המים הגיע כדי תשעים־וּשמוֹנה מעלוֹת, וטעמם גפריתי חריף. אחרי־כן עלינו על תל שעמד מאחוֹרי הבריכה, מכוּסה כוּלוֹ שׂרידי הריסוֹת, שעיקרם שברי־עמודים, מוֹשבים חצוּבים באבן ואבני־גזית, שעמדוּ פעם בקירוֹתיהם של בתים. מאחוֹרי אוֹתוֹ תל עמדו שלוֹש קשתות גדולות וחרבוֹת, שנשתמרו באוֹרח מניח את הדעת. שתיים מהן התנשׂאוּ לגוֹבה של חמש־עשׂרה, או עשׂרים רגל, וסגרו על משטח עגוֹל־למחצה, שהיה כנראה מעין חדר־המתנה לרוֹחצים. מן העֵבר השני עמד בניין כיפתי, שכיסה בחלקוֹ על המקוה היחיד, שהבריוֹת באוֹת להתרחץ במימיו בימינוּ. זוֹהי בריכה עגוּלה, שרוֹחבהּ כעשׂרים־וחמש רגל וחוֹם־מימיה גדול כל־כך, עד כי לא יכוֹלתי בשום־פנים לשׂים את ידי במים. לתדהמתי הגדוֹלה צצוּ לפתע מתוֹך המים ארבעה או חמישה ערבים שרחצוּ בבריכה. גם הם היוּ נפתעים, אך עדיין תעלוּמה היא בעיני כיצד יכוֹל גוּפם לשׂאת חוֹם כזה. הם לא שהוּ במים אלא רגע קל, וּמשיצאוּ מהם דָמָה צבע עוֹרם לצבעוֹ של סרטן אדום. הם צחקוּ והזמינוּ אוֹתי שאצטרף אליהם. שניים מהם השׂתרעוּ פרקדן על לוּחוֹת־אבן שהיו שם, אשר עליהם נהגו לנוח לפני אלפיים שנה המתרחצים של אוֹתם ימים, לאחר שיצאו מן המים מבוּשלים־למחצה.

לפי זרם־המים הגדוֹל שהגיח ממנוּ היה זה כנראה מעיין בעל תפוּקה עצוּמה. מימיו זרמו באפיק שאבנים הוּנחוּ בו, כדי שאפשר יהיה לחצוֹתוֹ, וּלבסוֹף התערבוּ במימי הירמוּך. לאחר שהגיעוּ האוֹהלים שלנוּ, החלטנוּ כי נקים את מחננוּ בקרבת מעיין זה, על גדתוֹ של נחל אחר, שיצא ממנו וזרם כלפי מזרח. אף־על־פי שהיה גם הוּא גפריתי במקצת, עדיין היוּ מימיו ראוּיים לשתייה. לאמיתו־של־דבר לא ראינוּ פסוּל בהכנסת שמץ מן החומר המרפא שבמים אל תוך קרבינו. מצאנוּ עוֹד מעיין שוֹפע, שמימיו לא חמים כל־כך כמו המעיין הראשוֹן, כך שלא חסרנוּ מים באוֹתוֹ מקום. ואמנם, מסוּפקני אם יש אי־שם ברחבי העולם מעיינוֹת־גפרית בעלי שפיעה גדוֹלה כזאת. לא הרחק מאתנו עמדוּ, כשגבן אל אחד התלים, הריסוותיו של תיאטרוֹן רוֹמי עתיק, אשר אחדוֹת משוּרוֹת המוֹשבים שלו עדיין ניכרוּ בבירוּר.

כל המעיינוֹת שהזכרתי לעיל נמצאים בשפלה, שאוֹרכהּ כמיל ורוֹחבהּ כחצי־מיל, ודמיוֹנָהּ כחצי־עיגול ענק, אשר בוֹ משמש הנהר כקשת וקו סלעי־הבזלת כמיתרהּ. השפלה כוּלה מוּשקית על־ידי מעיין מים זכים, הקוֹלח למרגלוֹת הצוּקים. המעיין החם, הנובע מן הבריכה שביקרנו לראשוֹנה, מניע את גלגליה של טחנה ואחרי־כן ממשיך ונשפך אל תוך הבריכה המוארכת, שראיתי לראשוֹנה כשהלכנוּ בהר. בבריכה זוֹ החלטתי לטבוֹל לאחר תלאוֹת היוֹם. מעוֹדי לא נהניתי מטבילה כשם שנהניתי הפעם, כשנכנסתי למי־גפרית רכים אלה, שחוּמם הגיע לתשעים־וחמש מעלות. אוֹרכהּ של בריכה זו היא כמאה ירד, ורוֹחבה כעשרה, ועוֹמקהּ יותר משיעוּר קוֹמתי. הסלעים שעמדוּ מתחת למים, אצל פתחהּ של הבריכה, ואשר עליהם ישבתי כשגוּפי משוּקע במים עד כתפי, היוּ מכוסים שכבה עבה של חוֹמר לבנבן. לאחר הרחצה באה עלי הרגשה של עדנה ועצלתיים, אשר נפגמה מעט בגלל הצורך ללכת דרך ארוכה כדי לחזוֹר אל אוֹהלי. בדרכי למאהל שׂוֹחחתי עם הטוֹחן, שהיה התוֹשב היחיד והבוֹדד של מקוֹם־חמד זה, וניסיתי לשכנע אוֹתוֹ כי ייטוֹש את הטחנה, שעל שמירתה הוּפקד, ויבוא עמי לשמש לי מוֹרה־דרך בסיוּרי ביוֹם המחרת. אך ברנש זה היה זהיר מדי, אוֹ עצל מדי, אוֹ סתם בוּר ועם־הארץ, ולא אָבָה לבוֹא. סבוּרני שיותר מכול היה בוּר ומטוּפש, שכן נסתבר לי אחרי־כן כי כל המידע, שהוֹאיל בטוּבוֹ לספק לי, היה משוּבש ומטעה לחלוטין. בציפייה נעימה ליום המחר שכבנוּ לישוֹן, לאחר שהחלטנוּ כי נסתמך על חוּש־ההתמצאוּת שלנוּ בסיורנו למחרת היום.

תושבי עמק הירדן

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.