חיפה, 30 באפריל

ככל אשר ידוּע לי לא נחקרה בקעת־הירמוך עד היום, וּלפיכך החלטתי לתוּר אוֹתהּ ממקוֹם המאהל שלנו ועד אל כל אשר אוּכל להגיע, בוֹאכה רמת־החורן.

לפני שנים אחדוֹת חציתי את בקעת־הירמוך במקוֹם המרוּחק כשלוֹשים קילוֹמטרים מכאן, במעלה הנהר, מקוֹם שם הוּא זוֹרם על פני רמה שגוֹבההּ כאלף ושמוֹנה־מאוֹת רגל מעל פני־הים. כרגע ניצב הייתי בשיפוּליה, בנקוּדה הנמצאת חמש־מאות וחמישים רגל מתחת לפני־הים. לאוֹרך שלושים מילין אלה יוֹרד הנהר כדי אלפיים שלוֹש־מאוֹת וחמישים רגל. במלים אחרות, יש יסוֹד להניח כי בין שתי נקוּדוֹת אלה מצוּי מפל־מים שאיש מן החוֹקרים לא ביקר בוֹ מעוֹלם. כל החקירוֹת והדרישוֹת שערכתי בין תוֹשבי המקוֹם בעניין זה העלוּ חרס. מסתבר שאין הם מסוּגלים להבחין בין מוֹרד־מים מהיר לבין מפל. ואף־על־פי שסיפרוּ לי על מקוֹמוֹת רבים שבהם שוֹטפים

Ninck C.: Auf Biblischen Pfaden, Hamburg 1884.

המים בחפזה רבה, לא ידעו לוֹמר דבר על מפל־מים אנכי. אך למרבה־הצער הסכימו כוּלם בעניין אחד, והוא כי אין זכר לשביל ההולך לחוֹפוֹ של הנהר, וכי בתקוּפה זוֹ של השנה אי־אפשר בשוּם־פנים לפרוֹץ דרך בצמחייה שעל גדותיו. אף־על־פי־כן, החלטנוּ לנסוֹת כוֹחנוּ בכך. הגענוּ למסקנה כי ניטיב לנוּע אם לא נוּפרע על־ידי נוֹכחוּתוֹ של מוֹרה־דרך ונמצא את דרכנוּ רק בעזרת חוּש ההתמצאוּת שלנוּ.

לפיכך השארנוּ את המאהל על כנוֹ, למען ישמש לנוּ מעין בסיס־עוֹרפי, שאליו נחזוֹר בשעת־הצוֹרך, ויצאנוּ לדרך. חצינוּ את השפלה הקטנה והגענוּ אל מעבר בנהר, אשר לפני ארבעה ימים אי־אפשר היה לעבוֹר בו כלל. החלטנו כי נוּכל לחצוֹתוֹ היום בלי לסכן את חיינוּ. רוֹחב הנהר במקוֹם זה היה כמאה ירד וּבאפיקוֹ עמדוּ אבנים גדוֹלוֹת וזרם המים הקוֹצף, שהתערבל סביבן, לא היה מעוֹדד ביותר. חצינוּ את הנהר כשהמים מגיעים עד אל שולי אוּכפינוּ, אך הצלחנוּ להגיע לגדתוֹ השנייה בלא פגע, וּמצאנוּ עצמנוּ מהלכים בשוּליו של מעבה צמחייה טרוֹפית שמעליו התנשׂאוּ צמרוֹתיהם של כשלוֹש־מאוֹת עצי־דקל תמירים. היה זה מקוֹם מיוחד, שאין דוּגמתוֹ בארץ־ישׂראל. אף־על־פי שהחוֹם בעמק־הירדן גדוֹל מאוד, עקב היוֹתוֹ שקוּע עמוֹק כל־כך מתחת לפני־הים, בכל־זאת הייתה הצמחייה בוֹ ירוּקה, צפוּפה ועשירה ביוֹתר. מצאנו כאן עצי הדר־פרא, עצי תאנה, שקד ותות, שפע של עצי־הרדוף ענקיים בגוֹדלם, וכן עצי־בוציץ, עצי־חרוּב ויתר הגידוּלים המיוּחדים לארץ זוֹ; ועל כל אלה חלקוֹת צפוּפוֹת של קני־סוּף, אשר שימשוּ אל־נכון מחסה לחזירי־יער רבים.

תוֹשבי המקוֹם הערבים היוּ נוהגים לבוֹא הנה בתקוּפוֹת מסוּימוֹת של השנה כדי לקטוֹף תמרים, לארוֹג מחצלות מענפי הסוּף ולקצוֹר את היבוּלים שעל מדרוֹנוֹת ההרים, אשר עתה היוּ מכוסים קמה ירוּקה בשפע. בתקוּפת שהוּתם כאן היוּ מתגוֹררים בבקתוֹת חומר, שמחציתן מחוּפרת באדמה. היוֹם לא נמצא במקוֹם אדם זולת אחד שהפעיל טחנה קטנה וציוּרית, שהייתה חבוּיה בצל קבוּצת דקלים וּמוּנעת בכוֹחם של מי מעיין־גפרית חמים מאוֹד. הירמוּך שזרם למרגלוֹת צוּק־בזלת שחור, שגוֹבהוֹ כשלוֹש־מאות רגל, הקיף אתר־חמד זה בקשת גדוֹלה, ואני הצטערתי על כי אין עתותי בידי כדי לחקוֹר את המקוֹם ביתר יסוֹדיוּת. הצמחייה כאן הייתה כה סבוּכה, עד שלא היינוּ מצליחים לפרוֹץ אוֹתהּ ללא שימוּש בגרזן, ולשם כך היה נדרש מאמץ של שעוֹת על שעוֹת.

הלכנוּ בשביל שהיה קרוֹב אל גדת הנהר, וּלמזלנוּ התרוֹממוּ ההרים לצדנו במדרוֹן מתון למדי. בסוֹפוֹ של המדרוֹן התנשׂאוּ צוּקי־סלע גבוֹהים, אשר ראינו בהם פה ושם מערוֹת רבוֹת, שכפי־הנראה היוּ מיוּשבוֹת ביום מן הימים, אף־על־פי שאי־אפשר היה להגיע אליהן, אלא באמצעות סלים ששוּלשלוּ מראש ההר, כפי שעשׂוּ אוֹתם שוֹדדים, שאכלסו את ואדי אלחמאם שמאחוֹרי בקעת גינוסר. אך היוֹם, במקוֹם שוֹדדים בתוֹך סלים ראינוּ נשרים רחבי־אֶבְרָה דאים הנה והנה מוּל פני הצוּק, אשר בחגויו בנוּ את קניהם. לאחר שטיפסנוּ ועלינוּ על גבי שלוּחה, שננעצה אל חוֹף הנהר וּמנעה את המשך דרכנוּ על גדתוֹ, נתגלה לעינינוּ מראהוּ המרהיב של אפיק הנהר, למרחק של מילין אחדים. לשמאלנוּ התנשׂאוּ צוקי בזלת ואבן־סיד, ומעליהם מדרון תול מכוּסה־דשא, שהיה כוּלוֹ זרוּע פרחי־בר. מעליו היוּ עוֹד מצוּקים וסלעי־מגור, ואחרי־כן מעין חגוֹרה, שציינה את שׂפת הרמה. בגובה של אלף וחמש־מאוֹת רגל מעלינוּ, לימיננוּ, התנשׂאוּ ההרים במדרוֹן מתוּן יוֹתר, שהיה מבוּתר פה ושם בגיאיוֹת מסוּלעים, ועל פסגתוֹ עטרת של חוּרשוֹת עצי־אלוֹן. בתָוֶך זרמוּ מי הנהר, שבמקוֹמוֹת רבים היו מתערבלים וּמעלים קצף ותמרוֹת רסס דק, ואנוּ התחלנוּ להבין כי מלאכת החקירה שלנוּ לא תהא קלה כל־עיקר. אך עוּבדה זוֹ העניקה יתר עניין למסע. הוֹלכנוּ את סוּסינוּ עקב בצד אגוּדל, במקוֹמוֹת שרק עזים טיפסוּ בהן, פעמים למרגלוֹתיו של צוּק ענק־מידוֹת, פעמים על מוֹרדוֹתיו התלוּלים, בתנאים אשר התבוּנה מחייבת כי ירד הרוֹכב מעל הסוס וּשניהם יעשׂוּ דרכם בזהירוּת כדי לשמוֹר על חייהם ועל שלמות איבריהם. פעמים פרצנוּ דרכנוּ בצמחייה עבוּתה, שנצמדה אל קירוֹת הסלע, וּפעמים נאלצנוּ לסטוֹת מחוף הנהר וּלטפס במדרוֹן תלוּל ואחרי־כן לרדת בצדו האחר כדי לשוּב אל דרכנוּ לצדי האפיק.

בהכרח התקדמנו אט־אט, לא רק בגלל המכשוֹלים הטבעיים, שנזדמנוּ בדרכנוּ, אלא גם בגלל העוּבדה שעסקנוּ במיפוּי המקוֹמוֹת שעברנו בהם. לבסוֹף הגענוּ למקוֹם אשר בוֹ ארעה התמוֹטטוּת־סלעים גדוֹלה, שחסמה כליל את הדרך לפנינוּ, ואנוּ החלטנוּ לחצוֹת שם את הנהר ולהגיע לגדתוֹ האחרת, ולנסות להמשיך בהּ את דרכנוּ. ואמנם, כן עשׂינוּ לתמהוֹנם של כמה וכמה בדוּאים, שהתבוֹננוּ בנוּ מן העבר האחר ואף נוֹפפוּ אלינוּ בידיהם. הצלחנוּ לחצוֹת את הנהר, לאחר שריחפה סכנת־מות על אחד מאנשינוּ, שהלך בראש ונקלע אל תוֹך מערבוֹלוֹת שנוֹצרוּ בין הסלעים. השיח' של אוֹתם בדוּאים קיבל את פנינוּ בסבר פנים יפות, כשיצאנוּ מתוך המים כעדה של עכברים טבוּעים־למחצה. הוּא הזמיננוּ אל אוֹהלוֹ, ושם פרשׂוּ לנוּ מחצלוֹת, קלוּ קפה, טחנוּהוּ והכינוּ לנוּ משקה, ישבנוּ ארצה מוּקפים צעירי הבדוּאים, ולאחר שפיזרתי סיגריוֹת ברוֹחב־יד התחלנוּ משׂוֹחחים וּמחליפים דעות. הם סיפרוּ לנוּ כי מוֹצאם מכפר שהיה מרוּחק מכאן כמהלך שעתיים־וחצי, ולפיכך אין הם נודים. לדבריהם באוּ הנה בעוֹנה זוֹ של השנה כדי לרעוֹת את עדריהם וּלהשגיח על יבוּל שׂדוֹתיהם. אין ברצוֹני להאריך בתיאוּר שֹיחתם של אנשים אביוֹנים אלה, שכן החלוּ מיד לתנוֹת את צרוֹתיהם לפנינוּ, בלי לחקוֹר כלל אם ראוּיים אנו לאמוּנם. די לקוֹרא אם אומר כי השלטוֹן יוֹרד לחייהם ומאלצם להעלוֹת לו מס ומעשׂר, אשר שיעוּרם נמדד לפי הממוּצע הגבוֹה ביותר של תנוּבת חמש שנים. ולא־עוד אלא שהוּא מגייס לעבודת הצבא, בייחוּד בשנים האחרוֹנוֹת של המלחמה בין רוסיה לתורכיה, את מיטב צעיריהם, שהיו כוֹח־העבודה העיקרי במשקם הדל. וכך מגיעים תוֹשבי האזור עד פת־לחם ובקוֹשי רב הם מוֹציאים כדי מחית־בטן־רעבה, לאחר שהשלטוֹן נוֹטל את חלק־הארי.

מארחינו הערבים אמרו לנו בפסקנוּת, כי כל ניסיון להמשיך בדרכנוּ לצדי הנהר יביאנוּ אל מקום בלתי־עביר לחלוּטין וכי יש אמנם מקום אשר בוֹ נוֹפלים המים מגובה רב למדי, אך כדי להגיע שמה שוּמה עלינו לעשׂוֹת דרכנוּ במעגל גדוֹל, שיגזוֹל מאתנוּ לפחוֹת יוֹם תמים. מכל־מקוֹם החלטנוּ כי נמשיך בדרכנוּ וניכוח במוֹ־עינינוּ. לאחר שהרחקנוּ לכת כמהלך מיל אחד, הגענוּ אל מקוֹם שבוֹ היוּ גדוֹת־הנהר חסוּמוֹת לחלוטין על־ידי צוּקים ענקיים. לא נוֹתר לנוּ אלא לטפס לגוֹבה של אלף וחמש־מאוֹת רגל, למרוֹמי רמת־הגוֹלן שמימין, אוֹ לחצוֹת את הנהר במקוֹם שכבר חצינוּ אוֹתוֹ וּלטפס על מדרוֹנוֹ התלוּל של העג’לון,¹ עד שנמצא שביל שיחזירנוּ אל שפת הנהר. החלטנוּ לנקוט את הדרך השנייה, ולכן חזרנוּ אל מאהל הבדוּאים וחצינוּ את הנהר. הפעם עשׂינוּ זאת ביתר הצלחה, למוּדי ניסיוננו הקודם, והכנוּ עצמנוּ למסע מפרך של טיפוּס לגוֹבה אלף־ומאתיים רגל, בהדרכתוֹ של אחד הבדוּאים שפגשנוּ במאהל. כל העת היוּ עיני תרוֹת אחר עתיקוֹת, ולפיכך שׂמחתי מאוד לשמע הידיעה כי יש חוּרבוֹת עתיקוֹת על פסגתוֹ של ההר, שעליו היינו מטפסים. ואמנם כן היה הדבר. האתר נמצא ברוּם של כאלף־ומאה רגל מעל פני־הים, ועוּבדה זוֹ העידה כי בימי־קדם עמד כאן מבצר. המים למבצר זה סוּפקוּ מבוֹרוֹת, אשר את שׂרידיהם מצאתי במקוֹם, לרבוֹת ציבוּרים רבים של אבני־גזית ענקיוֹת וכיוֹצא באלה. אך לא מצאתי שם עמוּדים אוֹ מעשי פיסוּל וחקיקה, וּבסיכוּמוֹ־של־דבר הגעתי למסקנה כי שׂרידים אלה הם מתקוּפה שלפני כיבוש הרוֹמאים. שמוֹ של המקום היוֹם הוא תל אלחֻצְן, אך כפי הנראה היה זה אתר בלתי־ידוע לחוקרים,² ועצם גילוּיוֹ גרם לי סיפוּק רב וּפיצוּי על המאמץ שהשקעתי כדי להגיע אליו.

לאחר שיצאנוּ משטח המבצר העתיק חצינוּ שלוּחה גבוֹהה, שממנהּ יכוֹלנוּ להשקיף מטה לתחתיוֹת התהוֹם, אל אפיק הנהר שזרם כאלף רגל מתחתינוּ. מוּל פנינוּ היה גיא עמוֹק, אשר בוֹ זרמוּ בשצף־קצף מימיו של נחל הרֻקאד, יוּבלוֹ של הירמוּך, שהגיע שמה לאחר שעשׂה דרך ארוּכה וחוֹפזת ממקוֹרוֹתיו במרוֹמי־הגולן וצנח במפל־מים נהדר, מגוֹבה של שמוֹנה־מאות רגל. כל האזור הזה היה בלתי־ידוּע לחלוּטין ולא נחקר עדיין, והמפל עצמוֹ נתגלה רק לפני זמן קצר על־ידי אחד האנשים שנלווּ אלי במסעי זה. בצער רב נפרדנוּ ממצפה גבוֹה זה, שממנוּ נשקף נוֹף רחב־ידיים, אשר נתחם במזרח על־ידי ההרים הנישׂאים של ג’בל דרוז. בעזרת מצפן עשׂינו דרכנוּ דרוֹמה על־פני שטח גבעי, מצמיח דשאים בדלילוּת רבה והכפרים בוֹ קטנים, דלים ועלוּבים מאוד וּמרוּחקים זה מזה. אך הוּא ממתין לשעה שבה יוּכל להעניק את רוֹב השפע והברכה הצפוּנים בוֹ לאוֹתוֹ עם שידע להפיקם מאדמתו הדשנה. במקוֹמוֹת רבים מוּקפים העצים בשׂיחי גפנים אשר שמע ענביהן יצא לתהילה. אך האוּכלוּסייה אינהּ טוֹרחת כלל לטפח אוֹתם, שכן אי־אפשר להגן על היבוּל מפני פשיטוֹתיהם של שוֹדדים. לפי השקפת הבדוּאים, הרי תוֹשביו הקבוּעים של האזוֹר הם מטרה חוּקית לשוֹד וּלגזל, והם פוֹשטים על אדמוֹתיהם כל שעה שעוֹלה רצוֹן מלפניהם. השלטוֹנוֹת אינם מוֹנעים כלל מעשׂיהם אלה, וסמכוּתם באזוֹר אינה ניכרת כמעט כליל. לאמיתו־של־דבר עושׂה הממשלה שימוּש בסמכותה רק בשעה שהיא שוֹלחת שוֹטרים רכוּבים אל הכפרים, כדי לגבוֹת מסים, והללוּ נוֹטלים את המעט שנשאר אחרי פשיטוֹת הבדוּאים. יוֹצא אפוא שתוֹשביו העלוּבים של האזוֹר עוֹמדים כל ימיהם במלחמת־קיוּם תמידית, ואף־על־פי שהם מוּקפים אדמוֹת פוֹריוֹת למכביר, שיש בהן כדי לפרנסם בכבוֹד וּבשפע, אין הם מעבדים אלא את המעט הדרוש להם למחיה דלה ואינם נוטים לצבוֹר עוֹשר, אשר בודאי לא יוּרשוּ להחזיק בוֹ.

לאחר שעשׂינוּ דרכנוּ בפיתוּלים רבים, על־פני הרים וגיאיוֹת, נקיקים וּמבתרים, ירדה השמש כל־כך שראינוּ עצמנוּ נאלצים להזדרז, כדי שלא ירד החוֹשך עלינוּ. בסוֹפוֹ־של־דבר הגענוּ אל קצהו של עמק, ששׂמחנוּ למצוֹא בוֹ שׂרידים של חוּרבוֹת. היוּ שם ארוֹנוֹת־קבורה, קברים חפוּרים בסלע, בוֹרוֹת חצוּבים וּשברים של אבנים מגוּלפוֹת. למרבה־המזל פגשנוּ בפלאח, האדם הראשוֹן שנקרה על דרכנוּ מאז נפרדנוּ מעם הבדוּאים, והוּא אמר לנוּ כי שם המקום חַלִיבְּנָה. רשמנוּ את שם המקוֹם במפה שלנוּ וציינוּ את מקוֹמוֹ בדיוּק ככל אשר ידענוּ, שכן מקוֹם זה עדיין לא היה ידוּע לאיש. הפלאח אמר לנוּ כי אם רוֹצים אנוּ להגיע למאהלנוּ בדרך הקצרה ביוֹתר, עלינוּ לחצוֹת את הגיא ולהעפיל על הגבעה שלפנינוּ וּלהגיע לירמוּך. עשׂינוּ כעצתוֹ ולא הצטערנוּ על כך, שכן הגענוּ אל אוֹהלינו עם רדת החשכה. שם קידם את פנינוּ איש כוּרדי בעל חזוּת ציוּרית ביותר. לדבריו היה הוּא חייל ותיק, והוּא אף הראה לנוּ צלקוֹת של חמישה פצעים, אשר לא כוּלם נגרמוּ במלחמה אלא בהתנגשוּיוֹת עם ערבים. לדבריו היה הוּא סוֹכן של הממשלה באזוֹר זה וּבא־כוֹחוֹ של בעל־הוֹן, לוֹ שייכוֹת אדמוֹת האזוֹר, שעוּבדוּ בידי אנשי השבט המתגוֹרר לא הַרחֵק מכאן. בני שבט זה נוֹשאים חוֹב גדוֹל לבעל־ההוֹן הזה, והוּא משאיר בידם חלק מן היבוּל, ככל הדרוּש למנוֹע גויעה ברעב, ואת היתר הוּא נוֹטל לעצמוֹ. אוֹרחנוּ הכוּרדי היה המוֹכס שלו, וּלפי דבריו נתקל בקשיים בנסוֹתוֹ לשמוֹר על זכוּיוֹתיו של אדוֹנוֹ. הוּא סיפר לנוּ בתרוּעת־ניצחון כי רק לפני לילוֹת אחדים ירה והרג ערבי אחד, שניסה לשלוֹח ידוֹ בביזה. הוּא סיפר כי בעוֹנת־רחצה יש כאן

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891.

יותר ממאה אוֹהלים, נטוּעים סביב מעיינות חמתה, וכי יצאוּ למעיינוֹת מוֹניטין כה גדוֹלים עד שחוֹלים וּבעלי־מוּם מחלב וּמדמשק נוֹהרים הנה לבקש מרפא. אוּלם מאחר שטבריה, המרוחקת מכאן מהלך חמש שעוֹת, היא המקוֹם הקרוֹב ביוֹתר שאפשר להשיג בוֹ אספקה מכל סוּג שהוא, קשה מאוֹד לפתח כהלכה את ניצוּלם של מעיינוֹת אלה, שערכם הרפוּאי אינוֹ מוּטל בספק.

בדרכנוּ חזרה מחמתה חצינוּ את בקעת־הירדן, שבעוֹנה זוֹ של השנה דמתה לים ירוֹק וּמכה גלים של תבואה, שזרעוּ בני אחד השבטים של ערב־בנו־צקר. ברדפנוּ אחר חמשה צבאים קלי־רגליים חלפנוּ על־פני מחנהוּ הגדוֹל של שבט זה, שבטבוּרוֹ ניצב אוֹהלוֹ המהוּדר של השיח'. רדפנוּ אחר הצבאים כברת־דרך ארוּכה ואילולא ערוּץ צר ועמוֹק, שעמד בדרכנוּ, היינוּ משׂיגים אוֹתם. חצינו את הירמוּך, לא הַרְחֵק מהמקוֹם שהוּא נשפך אל הירדן ושטפוֹ שם גדוֹל ושוֹפע לא־פחוֹת משטפוֹ של הירדן. באוֹתוֹ אזוֹר יוֹרד הירדן ירידה של כשלוֹשים־רגל לאוֹרך כברת־דרך של כמאה רגל, והוּא עשׂוּי לשמש מקוֹר־כוֹח מצוּין להנעת טחנות, בחבל־ארץ זה, שבוֹ הן דרוּשוֹת כל־כך. גִ’סֶר אלמגָ’אמִע³ העתיק נמתח על אפיק הנהר במקום זה, וּבוֹ נקודת־משמר וּבית־מכס של הממשלה. לאחר שעברנוּ על פניו, החלטנוּ לעשׂוֹת קפנדריה דרך ואדי אלבירה.⁴ לאחר שהלכנוּ בוֹ בעיקוּלים רבים לאוֹרך כמה וכמה מילין, הגענוּ לבסוף לערוּץ מפוּתל, שקירוֹתיו היוּ כה קרוֹבים עד שכמעט לא היה בוֹ מקוֹם למעבר גמל טעוּן. ואמנם, לאחר שסיפרנוּ ליוֹשבי המקום היכן הלכנוּ, אמרוּ הללוּ שמעוֹלם אינם נזקקים לדרך זוֹ. מכל־מקום אנוּ זכינוּ לחזוֹת בנוֹף רוֹמנטי וּמרהיב ביותר, וּבזכוּת עצם קיצוּר הדרך הצלחנוּ להגיע לנצרת, אמנם יגעים וּתשוּשים, אך עדיין באוֹתוֹ לילה.