חיפה, 27 במאי

כל הנוֹסע מנצרת לטבריה מכיר אל־נכון את המִתאר המיוּחד במינוֹ של ההר הנשקף משׂמאל לדרך, אשר שתי פסגוֹתיו המסוּלעוֹת, מרוּחקוֹת זוֹ מזוֹ וּמוּפרדוֹת על־ידי אוּכף, שאוֹרכוֹ כרבע מיל. אלה הן קרני־חיטין, אשר הגבוֹהה בהן מתנשׂאת לגוֹבה של כאלף רגל מעל פני־הים וכשלוֹש־מאות רגל מעל לשפלה שמתחתיה. שתי הפסגוֹת בוֹלטוֹת מאוֹד בנוֹף, שבמקוֹם זה הוּא יפה וּמעניין להפליא. מאחר שהר זה מתנשׂא כבמה טבעית ענקית, אוֹמרת המסוֹרת כי זהוּ הר הברכות, וקוֹבעת כי מעל מרוֹם נשׂגב זה נשׂא ישוּ הנוֹצרי את דרשת “אשרי”.

אם כן הדבר ואם לאו, אין ספק כי השפלה, אשר בה נאסף העם להאזין לדברי־הדרשה, כפי שמספרת המסוֹרת, שימשה כאלף מאה וחמישים־ושבע שנה אחרי־כן, כגיא־החיזיוֹן לאחד המאבקים הנוֹדעים ביותר בתוֹלדוֹת הצלבנים בארץ. בקרב זה איבדוּ הצלבנים את אחיזתם בארץ־ישראל, והוּא נסתיים בניצחוֹנוֹ המוֹחץ של צלאח אלדין ובהריגתו, או שבייתו, של האדיר והמהולל שבאלוּפי הצלבנים. בקצה השפלה, למרגלוֹת אחת מקרניו של ההר, יש גיא עמוק וצר שקירותיו תלוּלים. פרשי הצלבנים ניסוּ לשוא להימלט אליו, לאחר שנסוֹגוּ תחת לחץ אוֹיביהם, וּלמען היחלץ מחניתוֹתיהם הנוֹראוֹת של הלוֹחמים הערבים נקלעוּ אל גוֹרל אכזר הרבה יוֹתר, משצנחוּ מטה, על סוּסיהם, אל תוֹך התהוֹם המסוּלע. ירדתי מעל סוּסי המצוין והנחתי לו שימצא דרכו בעצמוֹ במדרוֹן תלוּל וּמסוּכן זה, בעוֹד אני מתבוֹנן ברוֹב עניין בגיא־הפוּרענוּת הקדוּם וּמאזין לדברי מוֹרה־הדרך שלי, אשר סיפר על קרב שנאסר במקוֹם זה עצמוֹ, לפני כעשׂרים שנה. לחם כאן ראש שבט בדוּאי נוֹדע באנשי שבט כוּרדי, שניגפו בעצם שׂדה־המערכה של ימי הצלבנים, וּבבקשם מפלט, ממש כלוֹחמים הנוֹצרים, הגיעוּ אף הם אל עברי פח הערוּץ הנורא הזה, ושישים לוחמים, על סוסיהם, נמצאו מרוּסקי איברים בתחתיוֹת תהוֹמוֹתיו.

סיפוּרים וזכרוֹנוֹת אלה הוֹסיפוּ נופך מיוּחד לתמוּנה הססגוֹנית שנגלתה לעיני שעה שנכנסתי לערוּץ זה, אשר שימש כעת מקוֹם כינוסם של נכבדיה ומנהיגיה של האוּמה הדרוּזית. מדי שנה בשנה היוּ המוֹני העם הזה עוֹלים לרגל אל קברו של אחד החשוּבים שבקדוֹשיהם. למזלי הטוב זכיתי לבוֹא ולקחת חבל בעצרת זוֹ, וּזכוּת כזוֹ, עד כמה שידוּע לי, מעולם לא ניתנה לאיש זר לפני. הבית העוֹמד באתר קדוֹש זה הוּקם על־ידי הדרוּזים, על קברוֹ של איש קדוֹש בשם שֻעַיְב; אך מי היה שֻעַיְב זה לא הצלחתי לגלוֹת, על אף המאמצים המרוּבים שהשקעתי בדבר. המוּסלמים טוֹענים שזהו יתרוֹ, חוֹתן משה. אך כאשר שאלתי את הדרוּזים אם נשׂא משה לאישה את בתוֹ של שֻעַיְב, טענוּ להד“ם. יהוּדי אחד מבני הארץ, שהכיר היטב את הדרוּזים, אמר כי יש סברה ששֻעַיְב הוא בלעם, אולם הדרוּזים סירבוּ בתוֹקף לאשר כי אתוֹן דיברה פעם אל הקדוֹש שלהם. הוּא חצה את ים־סוף עם משה, אמרוּ הדרוּזים, וּלאחר מוֹת משה ציוהוּ אדוני לקבוֹר אותו, וכן עשׂה. אחרי־כן לחם כנגד מלך אדיר וגבר עליו, וסוֹפוֹ שנקבר במקוֹם הזה והוּא אבי כל הנביאים, בחיר־האלוהים, ואין גדוֹל אוֹ קדוֹש ממנוּ. חשבתי שמא הוּא יהוֹשע, אלא שאת יהוֹשע הם מכירים בשמוֹ. לפיכך אמרתי נוֹאש וקיבלתי עלי שזהוּתוֹ של שֻעַיְב היא עניין מסתוֹרי שאין לרדת אל חקרוֹ. אל־נכוֹן היה הוּא אחת הדמוּיוֹת הדרוּזיוֹת ההיסטוֹריוֹת, אשר נשתזרוּ במסוֹרתם עם דמוּיוֹת תנ”כיוֹת אחרוֹת. אך קברוֹ, המכוּבד עליהם כל־כך, נחשב בעיני המוּסלמים כקברוֹ של יתרוֹ, המכוּנה בפיהם שֻעַיְב, ורבי בר שמעון הזכיר, בדברים שכתב בשנת 1210 לספירת הנוצרים, כי קברוֹ של יתרוֹ נמצא בחיטין.

קרני חיטין

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891.

מאחר שידוּע לנוּ כי יתרוֹ חי במדיין שלחוֹף ים־סוּף, נראה לי עניין קבוּרתוֹ כאן בלתי־סביר. מכל־מקום אלה הם פרטים שאינם מעלים ואינם מוורידים. עוּבדה היא, כי יש באתר זה קדוּשה יתרה וכי נערץ הוּא לאין־שיעוּר על הדרוּזים והרבה פחוֹת מכך על המוּסלמים. לאמיתו־של־דבר שׂוֹחחתי עם מוּסלמי אחד, שלגלג על האמוּנוֹת הטפלוֹת האלה של הדרוּזים, בכל הנוֹגע לקדוּשתוֹ של המקוֹם, ושמע בהפתעה מרוּבה, ממש כמוֹתי, כי המוּסלמים טוֹענים שמשה לא היה כלל חתנוֹ של הקדוֹש הקבוּר כאן.

הבית שהקימוּ הדרוּזים על־גבי מסגד מוּסלמי חרב, שעדיין עמד במקוֹם, עלה עד היום יוֹתר מחמשת־אלפים דוֹלר, שנאספו מתרוּמוֹת הדרוּזים. הבניין לא הוּשלם עדיין והוּא מכיל חצר, שצדהּ האחד גוֹבל בסלע ההר ועל צדהּ השני בנוּיים כמה וכמה חדרים. הגג משמש מעין מרפסת, ומעליה אוּלם גדוֹל שמעליו כיפה, וגם היא פוֹנה בחלקהּ אל הסלע. משהתקרבנוּ למקוֹם, נתגלתה לעינינוּ תמוּנה מרשימה מאוֹד. הנכבדים הדרוּזים, שביקשוּ לחלוֹק לי כבוֹד כאוֹרח נעלה, התייצבוּ בשתי שוּרוֹת כדי להקביל את פני, כשהם נוֹתנים קוֹלם בשירה גדוֹלה ויוֹרים יריוֹת באויר. הבית הלבן וּמרפסוֹתיו המוּ מהמוֹן גברים ונשים עטוּיים לבוש ססגוֹני, אשר שיוה למחזה נוֹפך רוֹמנטי וציוּרי מאוֹד.

מארחי הוֹבילוּני אל מין חדר־המתנה, לאחר שהחלפתי ברכוֹת לבביוֹת עם המכרים שביניהם ולאחר שהוּצגוּ לפני הנכבדים שעדיין לא הכרתי. אחרי־כן ישבנוּ כוּלנוּ ארצה על שטיחים, לאוֹרך ארבעת הקירוֹת של החדר, שדָמָה אז למין אוּלם־מוֹעצה גדוֹל. מלבד היפנים הרי הדרוּזים הם האנשים המנוּמסים והחביבים ביוֹתר שפגשתי מעוֹדי, וּלפיכך הוּקדש רוב הזמן שישבתי שם לברכוֹת ואיחוּלים. קוֹדם־כוֹל אנו נוֹגעים בדבקוּת רבה באצבעוֹתינו בחזה, בשׂפתיים וּבמצח. מיד לאחר שאנוּ יוֹשבים ארצה, הרינוּ חוֹזרים על פרשת האצבעוֹת, כאילוּ לא עשׂינוּ זאת זה עתה. אחרי־כן אנוּ שוֹאלים איש את אחיו, פעם אחר פעם, בלשוֹן נמלצת, בדבר בריאוּתנוּ וּשלוֹמנוּ, וּמוֹדים ברוֹב תשבחוֹת לאל, על כי אנחנוּ בריאים והם בריאים וּמשפחוֹתינוּ בריאוֹת וּמשפחוֹתיהם בריאוֹת, וכי זכינוּ לכבוֹד וּלתענוּג לפגוֹש איש את אחיו. אחרי־כן מוּגש קפה לכל הנאספים, וּלאחר שלגמנוּ ממנוּ הרינוּ חוֹזרים מתחילה על סדר הברכוֹת והאיחוּלים. אחרי־כן אני מבקש רשוּת להצית לי סיגריה, שכן הדרוּזים לעולם אינם מעשנים טבק.

משמתבוֹנן אני בעשׂרים־שלוֹשים השיח’ים, היוֹשבים בפנים חגיגיוֹת וגבם אל הקיר, הריני מתמלא התפעלוּת מן האצילוּת שבהתנהגוּתם, מן התבוּנה שבארשת־פניהם וּמחוֹסן גופם. בדרך־כלל יש בכל כפר שיח' דתי ושיח' חילוֹני, כך שמחצית מארחי הם מנהיגים רוּחניים והמחצית האחרת מנהיגים חילוֹניים, אף־על־פי שאין בלבוּשם כל ציוּן המעיד על כך. כוּלם לבוּשים טֻרבאנים לבנים, עבאיוֹת שחוֹרוֹת אוֹ מפוּספסוֹת, או אדרוֹת רחבוֹת־שוּליים המגיעוֹת עד לברכיהם. מתחת לאלה בא הלבוּש המזרחי הארוֹך, כמקוּבל, והרגליים היחפוֹת. רבים מן הדרוּזים, גם גברים וגם נשים, הם בעלי שיער חוּם, עינים כחוּלוֹת ועוֹר בהיר ממש כשלנוּ, ויש בהם לא מעטים יפי־תוֹאר להפליא.

מאחר שלא כל השיח’ים התאספוּ עדיין, לא יצאה עת מרובה ולא רוֹקנוּ עד תוֹם את צרוֹר הברכוֹת והאיחוּלים שלנוּ, והנה נשמעוּ לפתע שירתם על גברים ונפץ יריוֹת, שבישרוּ את בוֹאהּ של אישיוּת נכבדה. אז קמנוּ כולנוּ ויצאנוּ להקביל את פניה, ואני התבוֹננתי בעניין רב באוֹרח קבלת הפנים. עד־מהרה הבחנתי, כי נוהגי־הטקס המקובלים מקוימים בקפידה רבה ביוֹתר. כאשר נפגשים שני נכבדים שדרגתם שוה, הם לוֹחצים ידיים וּמתפתח ביניהם מעין מאבק – מי ינשק את גב־ידו של מי ראשונה – תוֹך ששניהם מנסים לכוֹף את ראשיהם וּלהגיש את יד חברם אל שׂפתוֹתיהם. יוצא אפוא ששניהם פוֹתחים במין התגוֹששוּת מוּזרה של ידיים וראשים, שתמוּנתה מגוֹחכת במקצת. נסוּ אתם מין תרגיל כזה: יתפוֹס איש ביד אחיו וינסה לנשק את גב־ידו בעוֹדכם אוֹחזים ידיים ומתאמצים להיוֹת ראשוֹנים לנשק את יד חברכם. משרתי, שהוּא מוּסלמי ממצרים, טען כי הם מנשקים איש איש את ידי עצמו. נתפתח בינינוּ ויכוּח כה סוער, עד שנאלצנוּ לפנוֹת אל אחד הדרוּזים כדי שיכריע בינינוּ, שכן כה קשה לראוֹת היטב מה מתרחש באמת. כשאחד מן השניים רוֹאה עצמוֹ נחוּת־דרגה לעומת חברוֹ, הרי הוּא מצליח תמיד לנשק את ידי בן־זוּגוֹ בראשונה, ומיד אחרי־כן הוּא מוֹשך את ידוֹ, בטרם יצליח השני לנשקהּ. ואם יש הבדל ניכר במעמדם של השניים, הרי המכוּבד יוֹתר אינוֹ טוֹרח כלל לנשק את ידי הנחוּת ממנו, לאחר שהלה נישק את ידוֹ. לאחר כל אלה מתחוֹלל מאבק לגבי הישיבה במקוֹם הנחוּת ביותר. מקוֹם הכבוֹד הוּא בפינה מסוּימת בחדר, אשר אילו אני בקי יוֹתר בהלכוֹת הטקס שלהם, צריך הייתי לסרב לשבת בהּ. אך אני ברוֹב תמימותי וּבוּרוּתי ישבתי במקוֹם שהוּצע לי, והמאבק שהתחוֹלל נסב על תפיסת המקוֹם לידי. שׂמתי לב כי ברוֹב המקרים סירוּבם של אנשים לזכוֹת במחוה של כבוד היה ממין הסירוּב שנוֹהגוֹת נשים צעירות, שעה שעליהן להחליט אם לשיר במסיבה והן מסרבוֹת בעקשנות, כביכול, עד אשר הפצירוּ בהן המסוּבים ככל הדרוש. אני משער כי היוּ לא מעט קנאוּת, צרוּת־עין, גאותנוּת ויתר יצרים ראשוניים בקרב מארחי, כמו בקרב כל בני־אדם אחרים, אך עלי לציין כי הם ידעוּ לחפוֹת על רגשוֹתיהם בכשרון מפליא. רוּח האחוה והחיבה ההדדית ששׂררה בכוֹל הייתה מעוֹררת התפעלוּת.

יראת־הכבוד שהוֹדיעוּ כוּלם לזקן השיח’ים וּלשוֹן האהבה והמסירוּת שנקטו, כשדיברוּ עליו אתי ביחידוּת, נבעוּ באמת מקרב לב, ואמנם, ככל אשר ראיתי, היה הוּא ראוּי להם. אף־על־פי שהיה איש צעיר, כבן שלוֹשים־וחמש, ירש את מעמד הכבוֹד והיקר הזה בהיוֹתוֹ נצר לאחת המשפחות המכוּבדוֹת ביותר בקרב הדרוּזים. אף־על־פי־כן הצטיין בענותנוּת ניכרת, באוֹרך־רוח והתחשבוּת רבה בזוּלת. רעיתוֹ הייתה האישה המקסימה והאצילה ביוֹתר, שראיתי בין נשי הדרוּזים. היא הייתה כבת עשׂרים־ושלוֹש אוֹ עשׂרים־וארבע, לבנת־פנים, בעלת עינים זוֹהרוֹת וגוּף מעוּדן, וכל הליכוֹתיה אוֹמרוֹת חן ואצילוּת טבעיים. האמת ניתנת להיאמר כי אילו הייתה לבוּשה לפי האפנה האחרוֹנה של פריז, הייתה אל־נכוֹן מתבלטת ביוֹפיהּ המרשים בכל חברה מערבית שהיא. בזכוּת תוי פניה וצבע עוֹרהּ אי־אפשר היה להבדיל בינהּ לבין כל אישה אמריקנית יפה. אך גם כאן היה לבוּשהּ נאה מאוד. על ראשה היה פרוּשׂ צעיף לבן וארוֹך; ועל גוהּ היה מעיל קצר ורחב, דמוּי־טוניקה, בעל שרווּלים מנוּפחים, ומתחתיו מין מוֹתנית מרוּקמת וחצאית קצרה ומנוּפחת, שכיסתה בחלקהּ על מכנסיים ארוּכוֹת, מהוּדקוֹת סביב הקרסוּליים. על כל אחד מפרקי ידיה היוּ שני צמידי־זהב כבדים, והיא הייתה האישה היחידה בחבוּרה, שרגליה היוּ נתוּנוֹת בגרביים ובנעליים. אך כפי המנהג המקובל, חלצה את נעליה בטרם תיכנס אל החדר.

הנשים הדרוּזיוֹת של הגליל, שלא כאחיוֹתיהן שבלבנוֹן, אינן מכסוֹת את פניהן והן זוֹכוֹת למידה מרוּבה של חירוּת, בניגוּד חריף למצבן של הנשים המוּסלמיוֹת. אשתוֹ זוֹ של ראש השיח’ים נהנתה מזכוּיוֹת שנמנעוּ מכל הנשים האחרוֹת, שנלווּ אל בעליהן בחגיגוֹת אלה, שכן לעתים קרוֹבוֹת הוּרשתה לשבת בחברתם של הגברים וּלהשתתף בשׂיחה, אף־על־פי שעשׂתה זאת בצניעוּת וּבהתאפקוּת רבה. מתוך שׂיחה אתי, שקיימה מתוך חירוּת רבה, נסתבר לי כי היא אישה פקחית וּנבוֹנה וּמלאת סקרנוּת לגבי מנהגיהן ואוֹרח־חייהן של הנשים במערב. אולם מי יודע אם היה בכך כדי לשפר את רמתה המוּסרית והאינטלקטוּאלית, אילו השׂבעתי כליל את סקרנוּתה וסיפרתי להּ את כל אשר יש לספר על נשי המערב. היא הביאה עמה את תינוֹקהּ, ורוֹב הזמן הייתה מוּקפת חבורה של נשים מן הנכבדוֹת שבעדה, אשר נהגוּ בהּ כבוֹד ויקר. התבוֹננתי כיצד בירכה לשלוֹם נשים שוֹנוֹת בבוֹאן, בענין רב יותר משהתבוֹננתי בגברים. בתנ"ך אנוּ קוֹראים על אנשים שנפלו איש על צוארי רעהוּ. בדיוּק כך נהגוּ הנשים הדרוּזיוֹת, והן עשוּ זאת ברוֹב חן ואצילוּת, ואילוּ את הגברים בירכוּ מרחוֹק, באוֹרח צנוּע וּמכוּבד.