חיפה, 30 במאי

בערב אוֹתוֹ יוֹם שהגעתי לקבר הקדוֹש של נבי־שֻעַיְב, שליד חיטין, כבר הגיעוּ רוֹב השיח’ים והנכבדים בחברת פמליוֹתיהם. המחה דָמָה לעצרת של פאוֹדלים בימים עברוּ. התרוּעוֹת וההמוּלה שליווּ את קבלת־הפנים של כל אחד ואחד מן הנכבדים, מקהלוֹת שירי המלחמה, היריוֹת באויר והנשים המהלכוֹת מאחוֹרי החמוֹרים – כל אלה יחד יצרוּ תמוּנה ססגוֹנית, אשר דוֹמה כאילו החזירה אוֹתך אל ימי־הביניים.

האוֹהל שלי הוּקם על־גבי המרפסת הנמוּכה ביוֹתר של האתר הקדוֹש, שכן אין הכוֹפרים רשאים לשהוֹת בלילה בתחוּמי המקום הקדוֹש. לאמיתוֹ־של־דבר הייתה משוּם זכוּת, שאין להּ תקדים, ברשוּת שניתנה לי להקים את אוֹהלי אפילוּ על המרפסת, מקוֹם שם נמצא בדוֹחק שטח להקים את האוֹהל. לא היוּ מרשים לי להימצא סמוּך כל־כך אל מקוֹם היראה של הדרוּזים, אילוּ נמצאה פיסת־קרקע פנוּיה בטוח של רבע מיל. אלא שצוּקים וּסלעים תלולים נזדקפוּ עלינוּ מכל עבר, והשטח המישוֹרי־יחסית שמתחתינוּ היה כוּלוֹ מלא המוֹן גמלים, סוּסים וחמוֹרים, שנאלצוּ להידחק יחדיו, מרצוֹן ושלא מרצוֹן, והשאוֹן הבלתי־פוֹסק שהקימוּ נצטרף להמוּלה הכללית ששׂררה במקום. התרוּעוֹת הבלתי־פוֹסקוֹת שהשמיעוּ החמוֹרים שנתערבבוּ במצהלוֹת סוסים, נביחוֹת כלבים, צריחוֹת צוֹרמניוֹת וזמרה מסוּלסלת של נשים, קוֹל מקהלוֹת הרוֹקדים במעגלים, שלווּ מחיאוֹת־כפיים, והיריוֹת שפלחוּ כל העת את האויר – כל אלה בישרוּ לילה שאין בוֹ סיכוּי רב לחטוֹף תנוּמה.

אוּלם עדיין לא חשב איש על שינה. ערמוֹת גדוֹלוֹת של אורז, שעליהן נפרשׂוּ נתחי בשרוֹ של כבשׂ שלם, הוּבאוּ ערוּכוֹת על מגשים עגוּלים שנישׂאוּ בידי שתי נשים. כעת היוּ מכוּנסים סביב הקבר הקדוֹש כשלוֹש־מאוֹת עד ארבע־מאוֹת איש, והזנתוֹ של המוֹן כזה אינהּ עניין של מה־בכך. כמחצית הקהל היוּ נשים, כוּלן בלבוּש חגיגי וצבעוֹני, שבוֹ בלטוּ הכחוֹל, הירוֹק והאדוֹם. איני זוֹכר אם מעוֹדי ראיתי בקרב קהל בעל שיעוּר דומה אחוּז כה גדוֹל של נשים יפיפיוֹת.

משעליתי למעלה אל קבר הנביא, נתקלתי במפתיע, אגב הילוּכי, בחבוּרה של נשים. כוּלן היוּ ישוּבוֹת על הרצפה, סביב מחצלת עגוּלה וצבעוֹנית, ששימשה להן כמפת־שוּלחן. החדר, שמידוֹתיו היוּ כשבעים על ארבעים רגל, היה מלא מפה לפה המוֹן נשים צוֹחקוֹת, מפטפטוֹת וזוֹללוֹת, בעלוֹת עינים מקסימוֹת, שיניים קצוּבוֹת וצחוֹת, חיוּכים מצוֹדדים ואצבעוֹת עדינוֹת, שאוֹתן תחבו עמוק אל תוֹך הערמוֹת הענקיוֹת של אוֹרז נוֹטף שומן. הן הזמינוּני להצטרף אליהן בסעודתן, והדבר עוֹרר בי רגשוֹת מעוֹרבים. מכל־מקום דבריהן נאמרוּ על דרך הלצוֹן, שכן אפילוּ רציתי בכך אסוּר היה עלי לקבל את הזמנתן, משוּם שהייתה זוֹ ארוּחת־נשים בלבד. היא לוּותה שׂמחה רעשנית, ואני הוּפתעתי למראה מידה זוֹ של הקלת־ראש במקוֹם כה קדוֹש, במצהלוֹת־גיל כאלה, סמוּך כל־כך אל הקבר. לאחר שחלצנוּ את נעלינוּ ועשׂינוּ דרכנוּ בין קבוּצוֹת חוגגים, הגענוּ אל עברוֹ האחר של האוּלם, לתחוּם קברוֹ של הנביא, שהיה מוּקף מחיצת־עץ עטוּפה בד אדוֹם. על הקבר עצמוֹ הייתה פרוּשׂה מין פרוֹכת של משי ירוֹק, מרוּקמת כוֹכבי־זהב. אחדים מן השיח’ים שנלווּ אלי נשקוּ את הפרוֹכת בדחילוּ־וּרחימוּ. אחרי־כן הראוּ לי לוּח אבן־גיר מרוּבע, אשר במרכזוֹ הייתה פיסת־בהט וּבהּ טביעת כף רגל של אדם בגוֹדל טבעי. טביעתן של אצבעות הרגל הייתה הרבה יוֹתר ברוּרה מן המצוּי בטביעוֹת־רגל מקוּדשוֹת מסוג זה.

Farrar F. W.: The Life of Christ, London 1874.

הדרוּזים גחנוּ כולם ונשקוּ את המקוֹם והבטיחוּ לי כי אם אעשׂה גם אני כמוֹתם, אחוּש בלחוּת שמפיקה האבן, אשר לעוֹלם אינה מתייבשת. מחמת נימוּס נאלצתי להעמיד פנים כאילוּ אני נענה לבקשתם, אף־על־פי שלא נגעתי בשׂפתי באבן כדי להיוכח בלחוּתהּ. חשדתי שכל לחוּת שאני עלוּל לחוּש באבן מקוֹרה במגע השׂפתיים הרבות שקדמו לי ולאו־דוקא בסיבוֹת שמעל־לטבע.

עניין זה של טביעוֹת כף־רגל בסלע עוֹרר בי כמה וכמה הרהוּרים מעניינים. יש עוֹד אבן אחת אוֹ שתיים מסוּג זה בחלקים שוֹנים של ארץ־ישׂראל, כגוֹן זוֹ שבמסגד בחברוֹן, שנבנה על־גבי מערת־המכפלה. מאחר שהטביעוֹת הן מעשׂה ידי־אדם, ייתכן כי אין אבנים אלה אלא אבני־הכתרה. מפי המסוֹרת אנוּ למדים, שבימי־קדם שׂרר מנהג זה באיים הבריטיים, מקוֹם שם נמצאו אבנים שכף־רגל טבועה בהן, ועוֹד יוֹדעים אנוּ כי יש בכתבי־הקודש רמזים להנחה, כי מנהג זה שׂרר גם בארץ־ישׂראל. העמוּד הנזכר בכתבי־הקודש, בקשר להכתרת מלכים, כפי־הנראה לא היה אלא אבן־הכתרה, וכי בארצות שוֹנוֹת נהגוּ להכתיר את המלך כשהוּא עוֹמד ורגליו נתוּנוֹת בשקעים אשר באבן, כאות שעתיד הוּא ללכת בעקבוֹת קוֹדמוֹ. כך קוֹראים אנוּ על אבימלך “וימליכו את אבימלך למלך עם־אלוֹן מוּצב אשר בשכם”. ועל יהוֹאש, אשר נמשח למלך על־ידי יהוֹידע, נאמר “המלך עומד על־העמוּד¹ כמשפט”.

המקוֹם הרם והנישׂא, אשר בוֹ נמצאת טביעת הרגל, המעיין השוֹפע למרגלוֹת הצוּק שמוּל מקוֹם זה, וּבליטתוֹ של לוּח־הבהט מעל הסלע – כל אלה מקנים לסביבה תכוּנוֹת המייחדוֹת אוֹתהּ כמקוֹם־הכתרה. לכן אפשר, לדעתי, להסתכן בניחוּש, כי הלוּח בעל טביעת־הרגל אשר בנבי שועיב הוּא אבן־הכתרה של מוֹשלי חבל־ארץ זה בימי היהוּדים הקדמוֹנים ואוּלי עוֹד לפני־כן. לא כן הדבר לגבי טביעת הרגל של בודהא באדמס־פיק שבצילון ולגבי טביעת־הרגל של ישוּ על הר־הזיתים. ראיתי גם את זוֹ וגם את זוֹ, וּשתיהן נוֹצרוּ על־ידי הטבע, והדמיוֹן בינן לבין טביעת רגל אדם הוּא קלוּש ביוֹתר. טביעת הרגל של בוּדהא היא מעין שקע באבן, שאוֹרכוֹ כחמש רגליים. כאן בנבי־שעיב, יש סדק לאוֹרך מרכזוֹ של הסלע, והדרוּזים מסבירים, שכאשר הניח הנביא את כף־רגלוֹ על הסלע התבקע זה תחתיה.

בינתיים החלוּ הנשים, שסיימוּ את ארוּחתן, להתכוֹנן לריקוּדים על המרפסת. הריקוּד לוּוה שירה ומחיאוֹת־כפיים קצוּבוֹת, בעיקר על־ידי הצוֹפים, בעוֹד הרוֹקדוֹת יוֹצרוֹת מעגל, כשהן אוֹחזוֹת זוֹ במוֹתנה של זוֹ וּמתנוֹעעוֹת אנה ואנה בקצב. כפעם־בפעם היוּ משנוֹת את מקצב הריקוּד ואת מִדרך הצעדים, אך כל תנוּעוֹתיהן היוּ עדינוֹת ומאוּפקוֹת ואף מלאוֹת חן. פעמים הייתה אחת מהן פוֹרשת מן המעגל, צוֹעדת אל מרכזוֹ ורוֹקדת שם ביחידוּת, בעוֹד כל היתר מרקדוֹת סביבה. היא הייתה נוֹשׂאת זרוֹעוֹתיה מעלה, כשהיא מניפה בידיה צעיף־משי קליל וּמרחיפה אוֹתוֹ מעל ראשה, בעוֹד היא רוֹקדת לפי קצב. אך בקרב הדרוּזים, כמו בקרב רוֹב העמים המזרחיים, נוֹדע לידיים תפקיד חשוּב ביוֹתר בתנוּעוֹת הריקוּד, ממש כמוֹ לרגליים. יפי־תוֹארן של הרקדניוֹת עוֹד הוּבלט על־ידי לבוּשן הנאה, שהוּא עשיר בצבעים וּמרוּקם בססגוֹניוּת רבה, וככל שהיה צנוּע היה מראהוּ עשיר מאוֹד.

בעוֹד הנשים מרקדוֹת כך, נמשכה תשׂוּמת־לבנו להצגה שערכו יריביהן הגברים בחצר הבניין שלמטה. הריקוּדים וּמחיאוֹת־הכפיים של הגברים היוּ נמרצים ורעשנים יוֹתר. את הקצב קבעוּ גבר אחד, שחילל בחליל, וגבר אחר, ששימש מעין מנצח על המחוֹלוֹת, שכיוֵן ושינה את המִקצב ואת המצעד. גם בקרב הגברים הייתה דמוּת מרכזית אחת. היה זה גבר שרקד באמצע המעגל, וּבמקום להרחיף צעיפים דקיקים הניף הלה חרב גדוֹלה. הוּא עשׂה זאת באצילוּת וּבזריזוּת מפליאה, כשהוּא מצליף בה הנה והנה מתוֹך שמירה מוּפלאה על התיאוּם עם קצב הנגינה, וכל־זאת לפעמים בריחוק של אינץ' מאפם אוֹ מרגליהם של הרוקדים. התלהבוּתם של החגים במעגל הלכה וגברה, עד שהגיעה לשׂיא של דבקוּת והגרת־זיעה, וכפעם־בפעם היוּ גברים חדשים פוֹרצים אל תוֹך המעגל ותוֹפסים מקוֹמם של אלה שעייפוּ ופרשוּ. לבסוֹף הוּשׂם קץ להילוּלה על־ידי השיח’ים, שלא השתתפוּ בהּ כלל, ורק התבוננו בה ממקומם בחשיבוּת של הכרת־ערך־עצמם. האנשים הללוּ, שבאוּ בסוֹד המסתוֹרין הקדוֹש, בזוּ בלבם לכל השעשוּעים השטחיים, שהיוּ מנת־חלקם של נשים וּגברים, מוּפרשים לעצמם ומשׂוֹחחים בענייני דת, אוֹ בענייני פוליטיקה, הנוֹגעים לטוֹבת בני־עמם. אך עתה הגיעה השעה להתחיל בעצם העניין שלשמוֹ התכנסוּ, וּלפיכך יש לשים קץ להילוּלה. ההמוּלה הגדוֹלה הלכה וגועה, וזקני העדה בירכוּנוּ בליל־מנוחה ויצאוּ בדוּמייה, בזה אחר זה, במדרגוֹת־האבן העוֹלוֹת אל האולם הגדול, אשר ממנוּ החלוּ יוֹצאוֹת צעירוֹת העדה. הלכתי אל פתח אוֹהלי, ישבתי שם לאוֹרוֹ הבוֹהק של הירח והרהרתי בזרוּתוֹ וּבמוּפלאוּתוֹ של כל הסוֹבב אותי.

כעבוֹר שעה קצרה פרצה אל תוֹך דוּמיית הלילה שירה נכאה של לחן דתי. פעמים היה עוֹלה וּמתגבר, משנצטרפוּ אליו קוֹלוֹתיהם של גברים ונשים במקהלה, וּפעמים היה דוֹעך וגוֹוע, כשקוֹל אחד נוֹשׂא את הלחן. יש להניח כי מעוֹלם לפני־כן לא הוּרשה איש זר להאזין מקרוֹב כל־כך לתפילוֹת ולתחינוֹת של עבוֹדת־הקודש, המסתוֹרית של הדרוּזים. יותר מכוֹל הפתיעני דבר אחד, שאיני סבוּר כי רבים יוֹדעים עליו, והוא כי גם נשים השתתפוּ בחלקים מסוּימים של הפוּלחן. הן לא שוּתפוּ בכוּלוֹ, שכן בלילה שלאחרי־כן נעדרוּ ממנוּ, וטקס־התפילה נערך על־ידי הגברים בלבד. לבסוֹף עליתי על משכבי, אך לא נרדמתי. המוּלתן של הבהמוֹת והחיוֹת, שבשכנוּתן שכבתי, הדירו שינה מעיני שעה ארוּכה, וּלבסוף משירדה עלי תנוּמה טרופה, עדיין שמעתי את פעימוֹתיו של הלחן הדתי. כפי שנוֹכחתי לדעת בעצמי, נמשכוּ התפילוֹת והשירה שני לילוֹת תמימים, אף־על־פי שאיני יוֹדע לוֹמר באיזוֹ שעה בדיוּק נסתיימוּ הטקסים, שכן נרדמתי פעם או פעמיים לפנוֹת־בוֹקר.

אין ספק עמי כי אף־על־פי שעצרוֹת אלה הן דתיוֹת בעיקרן, הרי שימשוּ לא מעט לצרכים פוֹליטיים. מבחינה זוֹ מקיימים הדרוּזים ארגוּן וּסדרים מיוחדים במינם. אפשר לומר שהאוּמה הדרוּזית מחוּלקת בשלוֹשה אזורים. האחד, שהוא הגדול ביותר, משׂתרע על הרי־החורן וידוּע בשם ג’בל דרוז; השני משׂתרע על הרי־הלבנון, והשלישי, שהוּא הקטן בכוּלם, משתרע על הרי צפון־הגליל. אף־על־פי־כן, כל האזוֹרים מקיימים מגע הדוק ורצוף זה עם זה, ועצרת־חג, כזוֹ הנערכת כאן, נוֹתנת להם הזדמנוּת להיועץ ולדוּן בכל מיני בעיוֹת פוֹליטיוֹת ושאר שאלוֹת הקשורות במצב העם. הדרוּזים של ג’בל־דרוז, המוֹנים כשני־שלישים של האוּמה כולה, כרתוּ השנה הסכם שלום עם הממשלה התוּרכית, אשר בהּ לחמוּ בשנה שעברה. התנאים הטוֹפוֹגרפיים הקשים של הארץ, בשילוב גבוּרתם ואוֹמץ־לבם של התוֹשבים, הקנוּ להם אפשרוּת לקיים מין עצמאוּת מדוּמה. הם חוֹפשים מחוֹבת גיוּס לצבא, יש להם מוֹשל, קאמיקאם, שהם בוֹחרים בוֹ מתוֹכם, והמסים המוּטלים עליהם קטנים ביותר. לדרוּזים של הלבנון יש מעמד מיוחד אצל ממשלתוֹ של מחוֹז זה, וּמאחר שהמחוֹז נתוּן להשגחתן של שש מעצמות אירוֹפיוֹת, הרי שלוֹמם וּביטחוֹנם מוּבטחים. ואמנם, אין להם כל סיבה להתלונן, אף־על־פי שהם מתגוֹררים בקרבה יתרה אל שכניהם המרוֹניטים, המקיימים אתם יחסים מתוּחים למדי. שוֹנה לחלוּטין מצבם של הדרוּזים בגליל, שכן אין הם נהנים משוּם חסוּת והקלוֹת. נהפוֹך הוּא. ביחסיהם עם הממשלה התורכית, הרי הם זוֹכים לאהדה פחוּתה ביוֹתר, בהשואה למוּסלמים או לנוֹצרים. המוּסלמים מוּעדפים, כמובן, בעיני הממשלה, והנוֹצרים יכוֹלים תמיד לפנוֹת אל מעצמה אירוֹפית־נוֹצרית בשעת־מצוּקה, ואילוּ הדרוּזים של הגליל נטוּלים כל הגנה והם סוֹבלים עולוֹת רבות, שלא באו על תיקונן, וממעשׂי־איבה מצד בני הדתות האחרות, אשר בקרבן הם חיים. נחמה פוּרתא הם מוצאים בתמיכה וּבסעד שהם מפיקים מהקשרים המשפחתיים והשבטיים ההדוּקים עם שני חלקיה האחרים של האוּמה, אשר גוֹרלם שפר עליהם. לפיכך קל להבין מדוּע מייחסים הם חשיבוּת כה רבה לעצרוֹת־דתיוֹת אלה ומנצלים אותן גם לצרכים חילוֹניים. אין ספק כי אוֹפיהּ של דתם על מעטה הסוֹדיוּת האוֹפף אוֹתהּ, מאפשרים להם להתארגן באוֹרח מיוחד במינו, וכי היסוֹד התיאוֹקרטי, המשוּלב במבנה הפוֹליטי שלהם, מקנה להם ליכוּד, אחדוּת ועצמה של שיתוּף־פעולה, אשר הכיתוֹת הנוֹצריוֹת, על קנאוֹתיהן הקטנות וסכסוּכיהן הפנימיים, אינן יוֹדעוֹת כמוֹתם.