חיפה, 22 ביוני

שני הימים שביליתי בנבי שֻעַיְב היוּ מלאי חויוֹת וּרשמים חדשים וציוּריים ביותר, ונתנוּ לי הזדמנוּת נדירה להעמיק ולבחוֹן את אוֹרחם ורבעם של הדרוּזים ואת מנהגיהם הדתיים. אך ביקוּרי במקוֹם המקוּדש הזה לא היה נעדר עניין ארכיאוֹלוֹגי כלל וכלל. כפר חיטין, הסמוּך מאוֹד לקברוֹ של הנביא, שימש רקע להרבה מאוֹרעוֹת דתיים והיסטוריים, לבד מהיוֹתוֹ מקוֹם יפה להפליא.

בצוּקים העצוּמים, שהתנשׂאוּ משני עברי הגיא, הַישֵר מוּל פתח אוֹהלי, היוּ כמה וכמה אתרי־קבוּרה מסוֹרתיים של אישים היסטוֹריים. ביקרתי באחדים מהם וּבחנתי אותם. הגדוֹל שבהם היה חדר־קבוּרה בעל שער כניסה, אשר כפי־הנראה התגוֹררוּ בוֹ אנשים לאחרוֹנה, שכן מזוּזוֹת־העץ של השער היו עדיין שלמוֹת. כפי שסופר לי, היה זה מקום־קבוּרתהּ של אחת מבנות יתרוֹ. יוספוס אוֹמר בכתביו, כי בני־משפחתוֹ של יתרוֹ יצאוּ ממדיין וּבאו הנה יחד עם הישׂראלים. הדייר האחרוֹן במערה זוֹ היה נזיר־מתבוֹדד הודי, שחי כאן בבדידוּת מוּחלטת, במשך שלוֹש שנים, ולאחר שקצה נפשו בפרישוּת קם והלך לטבריה, לפני כשנה, נשׂא שם אישה, ומיד אחרי־כן נעלמוּ הוּא ואשתוֹ ואין איש יוֹדע אנה.

בריחוּק כמאה ירד מקבר הנביא נוֹבע מעיין שוֹפע, היוֹצר מעין נחל קטן שמימיו נשפכים בסוֹפוֹ־של־דבר אל תוֹך ימהּ של טבריה. אוּלם בתחילת דרכוֹ הוּא משקה לרויה שטח־אדמה גדוֹל, המקיף את הכפר, מקוֹם שם משׂגשׂגים בוּסתנים של עצי תפוּזים, לימוֹנים, תאנים, משמשים, רימוֹנים ושאר אילנות עוֹשׂי־פרי, המשַוים לנוֹף תמוּנה של שפע מבוֹרך, שאינוֹ חזוֹן נפרץ באזוֹרים אלה. בין הבוּסתנים האלה יש גם אחד גדול, שנרכש לפני שנים אחדות על־ידי סר משה מונטיפיורי וניתן כשי ליהוּדי טבריה. לפי הזמנתוֹ של המשגיח על הגן, באתי אצלוֹ וישבתי עמוֹ על מחצלת, בצל ענפיו הרחבים של עץ־תאנה. ישבתי שם והאזנתי, כשאני לוֹגם מן הקפה שהגיש לי, לסיפור תלאוֹתיו של האיש. כיצד התקוֹמם בשנה שעברה כנגד מה שכינה תביעוֹת־מס מוּפרזוֹת ביותר; כיצד פלשוּ לאחר־מכן המוֹכסים אל תוך גנוֹ וּבזזוּהוּ; כיצד פנה בבקשת עזרה אל הקוֹנסוּל הבריטי, מאחר שהוּא עצמוֹ נתין בריטי והגן הוא רכוּש של נתינים בריטיים; כיצד בזבז חמישים לירוֹת שטרלינג כדי לגייס את עזרתוֹ של הקונסול הבריטי; כיצד נסתבר לו, שהחסות הבריטית, לא זוֹ בלבד שהיא משענת קנה רצוּץ אלא שהיא קנה העוֹלה ביוקר רב; וכיצד נאלץ, בסופו־של־דבר, לאחר סירוּבה של הממשלה הבריטית להגן על נתיניה, לנסוֹת להתגוֹנן על־ידי פיזוּר בקשישים על ימין ועל שׂמאל. הסברתי לוֹ כי אין הממשלה הבריטית נוֹהגת להגן על אזרחיה. נהפוֹך הוּא. היא נוֹהגת להפקיר אוֹתם, אפילו הם אנשים רמי־מעלה ואפילוּ סכנת־מות מרחפת על ראשם. לאחר כל הדברים האלה קמתי והלכתי לחפשׂ עתיקוֹת.

אתר אחד של עתיקוֹת מצאתי מיד בגן הסמוּך. היוּ שם שׂרידים של כנסייה ביזנטית עתיקה, אשר בנוּ עליה מסגד, ועל אחת האבנים מצאתי חרוֹתת משוּנה בכתב כופי.¹ באחדים מן הבוּסתנים האחרים מצאתי שׂרידים של יסוֹדוֹת, המעידים כי בימי־קדם הייתה חיטין עיר גדוֹלה

מערות בנחל־היונים

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891.

למדי. היא מרוּחקת כשני מילין מחוּרבוֹתיה של אִרְבִּד (שהיא, ללא־ספק, ארבל הנזכרת אצל יוספוס), ויש להניח כי היא היא כפר־חטיא, הנזכר בתלמוד. אך לא מצאתי זכר לחוּרבוֹת חיטין ברשוּמוֹת של הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל ואף לא לחרוֹתת הכופית שמצאתי שם. הדרך לאִרְבִּד חוצה את המישוֹר, אשר בוֹ מצאתי קבוצה של שבע אבני־בזלת הניצבוֹת במעגל, שהערבים מכנים אוֹתהּ בשם “חג’רת אלנצרה”, כלומר: האבנים של הנוֹצרים. המסוֹרת מספרת כי במקוֹם זה חוֹלל ישוּ הנוֹצרי את הנס של שבע ככרוֹת הלחם וּשני הדגים.

המישוֹר היה עוֹטה כוּלוֹ שטיח של קמה ירוּקה וּגבוֹהה. בשיפוּליו של המישוֹר, מקוֹם שם הוּא נחתך במפתיע על־ידי הואדי הנהדר על אלחמאם, שקירוֹתיו התלוּלים מתנשׂאים משני צדיו, לגוֹבה של מאה רגל מעל פני הנחל הקטן הזוֹרם באפיקוֹ, נמצאות חוּרבוֹתיה של ארבל. בין החרבוֹת מצוּיים שׂרידים מעניינים של אחד מבתי־הכנסת העתיקים ביוֹתר בארץ־ישׂראל.

המדרוֹן התלוּל של ההר, המשתפל אל שׂפת הצוּק, מכוּסה סלעים למכביר, וּבהם מצאתי כמה וכמה קברים חצוּבים בסלע. הגדוֹל שבהם היה יוֹתר משש רגליים לאוֹרך ויוֹתר מרגל־וחצי לעוֹמק: הוּא היה מעוּגל אצל הראש ומרוּבע אצל הרגליים. שוּלי הקבר היוּ משוּקעים במקצת, כדי להכניס בהם את מכסה־האבן שלוֹ, ותעלה קטנה הייתה חצוּבה בו כדי למנוע נזילת מים אל תוֹך הקבר. היוּ שם קברים שוני־גודל וּבהם גם אחדים, קטנים, שנוֹעדוּ לילדים אוֹ לתינוֹקוֹת. אך המעניין בכוּלם היה קבר שנפתח אל מעין חדר חצוּב עמוֹק בסלע, שהיה כפי־הנראה קשוּר לגת של דריכת ענבים. במבוֹא לחדר עמד ארוֹן־קבורה מאבן, וּבחדר עצמוֹ היוּ שישה כוּכי־קבוּרה. מוֹרה־הדרך שלי היה אוֹתוֹ יהודי, שאירח אוֹתי בבוּסתן וידע היטב את כל המסורות העתיקוֹת הקשוּרוֹת במקוֹם.

חורבות בית־הכנסת בארבל.

Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol. 2 (1883).

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889

הוא סיפר לי, כי רוֹוחת הדעה שכאן קבוּרים ארבעה מבניו של יעקב (איזה מהם לא ידע) וכן יוֹכבד ודינה. הוא הצביע גם על קברוֹ של רבי נתאי, אשר מייחסים לו את הקמת בית־הכנסת, שראיתי לפני־כן. הוא נוֹלד והתגוֹרר כאן מאתיים שנה לפני הספירה. היה שם גם תל של אבנים, אשר כיסה, כנראה, קבר חצוּב בסלע, ולדברי מוֹרה־הדרך שלי, היה זה מקוֹם־קבוּרתוֹ של שת, בנוֹ של אדם. אף־על־פי שמרוֹב ניסיוֹן מסוּגל אני לעכל כמוּת ניכרת של אמוּנוֹת וסיפורי מסוֹרוֹת, לא יכוֹלתי בשוּם־פנים להרחיק־לכת עד כדי מתן אימוּן בסיפוּר אשר כזה. מכל־מקום רבי גרשוֹן, שחי בשנת 1561 לאחר הספירה, תיאר את המקוֹם כמערה שיש בה מעיין וּגרם־מדרגות מוֹליך אליו. הוּא הראה לי גם את קברוֹתיהם של זרח וצפניה. אכן, האמת ניתנת להיאמר כי יש רק מעט מקוֹמוֹת בארץ־ישׂראל, שבהם מרוּכזים בשטח כה צר קברוֹת רבים כל־כך של אישים נכבדים וּקדוֹשים כפי שיש בסביבוֹת ארבל, או אִרְבִּד, ואינני כוֹלל בכך קברוֹתיהם של כמה וכמה רבנים, הנחשבים קדוֹשים בעיני היהוּדים. מלבד אוֹפיהּ הקדוֹש של הסביבה אין ספק כי בעבר יצאוּ להּ מוֹניטין גם בזכוּת שליטתה הצבאית. יוספוס מספר לנו, בספרוֹ חיי יוסף, כי שעה שהיה הוּא מוֹשל הגליל, ביצר את העיר והקים בהּ אסמים של תבוּאה. ואין ספק כי היה זה גם מקוֹמה של הקָזָלֶה אַרְדֵלֶה של האבירים הטבטוֹנים (1250 לספירה), אשר בטעוּת החליפוּ את האוֹת ב' באות ד', כפי שעשׂוּ גם בשמוֹת טיבריס וביסאן, שאינו רחוֹקוֹת מכאן.

בתנ"ך נזכר המקוֹם רק פעם אחת, על־ידי יהוֹשע שאמר “וקאם שאוֹן בעמיך וכל־מבצריך יוּשד כשֹד שלמן בית ארבאל ביום מלחמה אם על בנים רוּטשה” (הושע י, יד). בעוֹמדנוּ כאן יכוֹלים אנוּ כמעט להציץ אל תוֹך המערוֹת המצלקוֹת את צוּק הסלע שממוּלנוּ, ואילוּ הצוּק, שעל ספוֹ אנוּ ניצבים, מנוּקב כוּלוֹ במשכנוֹת תת־קרקעיים. אלה משׂתרעים על מרחב עצוּם, נדבכים נדבכים, כקוֹמוֹתיו של בית רב־מידוֹת. יש בהם רבים שנסתמוּ בקירוֹת, שבהם נקרעוּ דלתוֹת וחלוֹנוֹת. כדי לקבל מוּשׂג על ממדיהם ועל עצמתוֹ של המקוֹם, די אם נאמר כי הם מסוּגלים להכיל כששת־אלפים נפש. המערוֹת מחוּברוֹת ביניהן על־ידי פירים תת־קרקעיים. אלה הן המערוֹת המבוּצרוֹת, הנזכרוֹת אצל יוספוס בקשר לארבל. בכחידס, מצביאוֹ של דמטריוס, המלך השלישי של סוּריה חנה בארבל, שעה שפלש לארץ־ישׂראל, וּמשם הכניע את הפליטים, שניסו להתחבא במערוֹת, כמסוּפר בספרי המכבים. כאן גם ערך הורדוס הגדוֹל את מלחמתוֹ הנוֹדעת כנגד השוֹדדים, שהסתתרוּ במערוֹת, כשהוּא משלשל את חייליו בתוֹך סלים כדי להילחם בשוֹדדים בין שמים לארץ.

החלטתי להרחיב את תחוּם חקירוֹתי אל הפסגוֹת של הרכסים המסוּלעים, שהתנשׂאוּ מעלינוּ שכוּנוּ בשם קרני־חיטין. משטיפסנו טפס וכשוֹל במדרוֹן המסוּלע והתלוּל, נאלצנוּ בסוֹפוֹ־של־דבר לרדת מעל סוּסינוּ ולעשוֹת דרכנוּ ברגל על־גבי גוּשי־הבזלת הענקיים, שהיוּ מפוּזרים בשטח בצפיפוּת יתרה. משהגענוּ אל הפסגה, מצאנוּ כי גוּשים עצוּמים של בזלת הוּנחוּ במתכוון זה על גבי זה וּבכך יצרוּ דייק סלעי, שאין ערוֹך לוֹ לחוֹזק. כך בוּצרוּ בימים קדמוֹנים שתי הפסגוֹת. מתחת לאחת מהן מצאנוּ את יסוֹדוֹתיה וחוּרבוֹתיה של עיר קדוּמה, המכוּנה כיוֹם בפי התושבים בשם מדינת אל אינוילב, שמשמעו חוּרבוֹת המגדל הארוֹך. בדרוֹם־מזרחוֹ של ההר מצאתי מערה, חצוּבה בסלע ומטוּיחת, אשר שימשה, כנראה, כברכת־מים בעבר. לא הרחֵק ממנהּ מצאתי יסודות של בניין, שלדברי התוֹשבים היה כנסייה נוֹצרית, בטרם נכבשה הארץ על־ידי המוּסלמים, שהפכוּה למסגד. המראה שנשקף מפסגתה של הקרן הגבוֹהה היה מרשים בהדרוֹ. מתחת לרגלינו, בעומק שש־מאוֹת או שבע־מאוֹת רגל נפער הגיא האפלוּלי, אשר בוֹ בלטוּ הקירוֹת הלבנים של נבי שעיב כנגד כהוּתן של אבני הבזלת. מרפסוֹת הבית היו עדיין מכוּסוֹת שפעת דרוּזים בבגדים צבעוֹניים, ומקהלוֹת שירתם, שליווּ את הרוֹקדים במעגלים, נישׂאוּ עד אל אוֹזנינוּ באוירוֹ השקט של הערב. מאחוֹרי נבי שועיב נראה הכפר חיטין מוּקף בוּסתנים וגנים, שנצצוּ בירקוּתם. מסביב השׂתרעוּ מכל עבר כרים נרחבים של תבוּאה ירוּקה שהכתה גלים ברוח. מפני צפוֹן־מזרח התנשׂאוּ קירותיו הזקוּפים של ואדי אלחמאם, המנוּקבים מערוֹת, וּמאחוריהם הסתמנה במרחק הרצוּעה הירוּקה של בקעת גינוֹסר. מאחוֹריה השׂתרעוּ מימיו הכחוּלים של ים הגליל, המשוּקע כאלף וּשבע־מאות רגל מתחתינוּ ונוצץ בזוֹהרה של החמה השוֹקעת. מאחוֹרי שוּליו המזרחיים התנשׂאוּ ההרים התלוּלים, שעל גביהם השׂתרעה רמת־הגולם רחבת־הידים, אשר שימשה בשעתהּ אדמת־מרעה לעדריו של איוב, ועליה שוּרה של תלים חרוּטיים, שמאחוריהם התנשׂאה בכל הדרהּ כיפת החרמוֹן על עטרת שלגיה.

חורבות ארבל והכנרת

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.