חיפה, 8 ביולי

מדי שנה בשנה, בימיו הראשוֹנים של חוֹדש מאי, נערכת בטבריה חגיגה לכבוֹדוֹ של רבי מאיר, בבית גדוֹל שנבנה על קברוֹ, בריחוּק מאוֹת ירדים אחדוֹת ממרחצאוֹת הגפרית. שמה שׂמתי פעמי כדי להיות עד ראייה בחגיגוֹת הליליוֹת, לאחר שסיימתי את ביקוּרי אצל הדרוּזים.

אל עיבוּרוֹ של כפר־חיטין ליותה אוֹתי קבוּצה של צעירים דרוּזים, שירוּ באויר ושרו שירי־תהילה לכבוֹד פרידתו של אוֹרח הכבוֹד, ועד־מהרה מצאתי עצמי חוֹצה את השפלה ונכנס אל המוֹרד התלוּל, שהוֹביל אל חוֹף האגם. היה זה ערב נעים ונוֹח, ועם רדת החמה הגעתי לטבריה וּמצאתי את כל אוּכלוּסייתהּ במצב של נדידה.

המרחק מן העיירה אל קברוֹ של הרבי הוֹא כמיל־וחצי, לאוֹרך של חוֹפוֹ של האגם, והדרך הייתה זרוּעה עשׂרוֹת קבוּצוֹת של יהוּדים לבושי־חג, גברים נשים וילדים, שנהרוּ כוּלם אל מקוֹם העצרת. גם צמד הסירוֹת היחידוֹת של האגם נוּצלוּ לצורך זה והיו עוֹשוֹת דרכן בעצלתיים, מפרשׂיהן מדוּלדלים ברוּח הקלה, כשסיפוּניהן טעוּנים לעייפה נשים וילדים. בטבריה יש כארבעת אלפים יהוּדים, ואין ספק עמי כי יותר ממחציתם יצאה אל החגיגות, מלבד המוֹני המבקרים מירוּשלים, מצפת וּממקומות אחרים. מאחר שתוֹשבי טבריה רוּבם ספרדים, היוּ הגברים לבוּשים בגדים מזרחיים, ואילוּ לבוּשן של הנשים היה מזרחי, אלא ששוּבצוּ בוֹ כמה וכמה מסממני האפנה המערבית. האורחים, שרוּבם היו אשכנזים, נִיכּרו בלבוּשם השוֹנה בתכלית, שכן לא סרוּ לעוֹלם מן הלבוּש שהוּרגלו אליו במזרח־אירופה. עלי להוֹדוֹת כי הגלימוֹת הרחבוֹת של אסיה עדיפוֹת בעיני ממעילי הגברדין של רוּסיה ורומניה.

Wilson E.L.: In Scripture Lands, London 1891.

טבריה Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol. 2 (1883).

רוֹב הגברים עשוּ דרכם ברגל, אך בין הנשים נוֹדעה חיבה יתרה לחמוֹר כאמצעי־תעבוּרה. ואמנם, מראה משעשע ומצחיק הציגו, בישבן בפישוּק רגליים על האוּכפים הרחבים, כשחצאיוֹתיהן מוּפשלות עד לברכיים. צואריהן, ידיהן וּמצחיהן היו מקוּשטים בצעקנוּת בשפעת עדיים, וּפיאוֹתיהן הנוֹכריוֹת היוּ עטוּרוֹת פרחים כגן פוֹרח. ככל שהיוּ הצעירוֹת שבהן יפוֹת – ולא היוּ בהן יפוֹת כדרוּזיות הצעירוֹת – לא יכוֹל שוּם דבר שבעוֹלם לחפוֹת על המנהג המתוֹעב של גילוּח שׂערות ראשן וחבישת קפלט של שיער שחוֹר, שהשתפל נמוֹך מעל מצחן, בלי שניסוּ אפילוּ להסתיר את עוּבדת היוֹתוֹ מלאכוּתי.

מאחר שחגיגות אלה חלוֹת בעיצוּמהּ של עוֹנת־הרחצה, הרי מצטיין חוֹף הים במקוֹם זה בתכונה בלתי־מצוּיה. כשלוֹשים או ארבעים אוֹהלים הוּקמוּ סביב בית־המרחץ, אשר השנה חכר אוֹתוֹ מידי הממשלה סורי אחד רב־פעלים וסייד אוֹתוֹ כהלכה. הוא הרחיק־לכת אף יוֹתר מזאת והציע לממשלה כי יסלוֹל על חשבוֹנוֹ דרך יפה לכרכרוֹת, מבית־המרחץ ועד העיר, מרחק של מיל־וחצי; כל־זאת כדי להקל על מתרחצים, שאינם משתכנים באוֹהל משלהם במקום. אך היה בכך משוּם שמץ של אוֹת העשוּי לבשׂר את כניסת הקִדמה לארץ, ודבר זה הפיל אימה חשכה על השלטוֹנוֹת. לפיכך אסרוּ עליו בכל תוֹקף לבזבז אפילוּ פרוּטה מכספוֹ למען נוחיוּת הציבור, כפי שהציע. כתוֹצאה מכך נאלצים המתרחצים להתגוֹרר באוֹהלים, או בסוּכות של מחצלות, שהחוֹם בהן בלתי־נסבל בשעוֹת היוֹם, או שהם נאלצים לנסוע מן העיר הלוֹךֹ־וחזוֹר בשביל כל רחצה.

מתרחצים ומבריאים מכל חלקי הארץ נתערבבוּ בהמוֹן היהוּדים החוֹגגים ונהרוּ בדרך העוֹלה אל הקבר, שמרפסתו כבר הייתה מלאה מפה לפה. לאחר שעברתי בשער מקוּשת, נכנסתי אל חצר, אשר בה כבר התנהל ריקוּד סוֹער, שהמשתתפים בו היוּ גברים בלבד. הנשים, שהיוּ לבוּשוֹת ועדוּיוֹת בצעקנוּת יתרה, ישבוּ חבוּרות חבוּרוֹת וסעדוּ לבן במטעמים שהביאו ועישנו נרגילות. הן היו מקוּשטוֹת במחצלוֹת ססגוֹניוֹת, וּלאוֹרן של להבוֹת רבוֹת שדלקוּ בחצר נתקבלה תמוּנה כללית משונה במקצת אך עליזה למדי.

לאחר שעליתי מתוך מצהלוֹת השׂמחה, במעלוֹת־אבן מגוּשמוֹת, נכנסתי אל אוּלם שבוֹ עמד קברו של הרב, מוּקף מחיצה של עץ. באוּלם עמדוּ כמה וכמה רבנים, בחברת אברכיהם הצעירים, והתפללוּ תוֹך נענוע גו, בדרך המיוּחדת לתפילה היהוּדית. המקוֹם כוּלוֹ היה מוּאר באוֹר בוֹהק. באמצע האוּלם המלא מפה לפה הייתה תלוּיה נברשת ענקית, אשר דלקו בה רק מנוֹרוֹת אחדוֹת. משם הביאני יהוּדי אחד, שהתנדב להיות לי מוֹרה־דרך, אל חדר אחר, שבוֹ ישב באוירה מחניקה הרב הראשי בכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. בחדר זה עמד אדם שצעק בלי־הרף, בקוֹל אדיר, מלים שלא יכולתי להבין את פשרן. אך הרב הראשי, שלפניו הוּצגתי, הסביר לי כי אוֹתהּ שעה נערכה מכירה פומבית של הזכוּת להדליק אש במדוּרוֹת, שיוּצתוּ לכבוֹדוֹ של הרב הקדוֹש ושל שמעוֹן בר־יוחאי, שכפי הידוּע קבוּר במקום אחר. זכוּת זוֹ הוּצעה למכירה בעבוּר שני נפוֹליוֹנים, ולבסוֹף נמכרה בעבוּר שלוֹשה נפוֹליוֹנים. חדשה זו הוֹדיע הרב לנאספים בקוֹל מתנגן, בלשון העברית. אחרי כן נקנוּ זכוּיוֹת־הדלקה אחרוֹת בסכוּמים קטנים יותר, והכסף נמסר, לדברי בן־שׂיחי, לצוֹרכי צדקה לעניים. אחרי־כן נמכרו עוֹד כתריסר זכוּיוֹת של הדלקת פנסים בלבד, במחיר חצי־נפוֹליוֹן לפנס.

אחרי כן נתארגנה מין תהלוּכה, וההמון נהר החוּצה אל החצר. במרכזה ניצבו שני עמוּדים, ועליהם מעין אגנים גדוֹלים. עתה הגיעה ההתלהבוּת לשׂיאים גדולים. הריקוּדים פסקו, וגברים ונשים צירפוּ קוֹלם למקהלה רעשנית. אדם אחד הניף מעלה עריסת־ברזל מלאה סחבוֹת בוֹערוֹת, שהוּדלקוּ בידי בעל־הזכוּת הראשון, הניחה בתוֹך האגן שבראש העמוּד ושפך עליה בקבוק נפט. אחרי־כן החלוּ מתקרבים אנשים שוֹנים, ובידיהם מנחוֹת לשׂרפה. עד כמה שיכוֹלתי לראות, לא היוּ רוֹב המנחוֹת אלא מטפחוֹת וּצעיפים ישנים. לפי המסוֹרת צריך שהמנחוֹת תהיינה בעלוֹת ערך רב ומרוּקמוֹת זהב וכסף, ולאחר שתישרפנה באש ייאספוּ שרידי הזהב והכסף ויינתנוּ לעניים. מסוּפקני אם כל אשר ייותר מן הסחבות, שראיתי נזרקוֹת לאש, יגיע לכדי שוֹוי עשר פרוּטוֹת שחוּקוֹת. אחרי־כן הוּדלקה המדוּרה השנייה, ומשבערוּ שתי הלהבוֹת באש גדוֹלה והטילוּ את נגוֹהוֹתיהן החיורוֹת והמבעיתוֹת במקצת, על פניהם המשוּלהבים של גברים ארוּכי־פיאות ונשים מפוּרכסוֹת, נתקבלה תמוּנה ציוּרית ומיוּחדת במינה. מכל־מקום, כל אשר התרחש לא נשׂא חוֹתם של כוֹבד־ראש ואחדוּת שבלב, כראוּי למעמד ולמאוֹרע.

משעמדתי כך למעלה, מתבוֹנן על הקהל שבחצר, השגחתי לפתע במהוּמה גדוֹלה, שהגיעה עד־מהרה לידי חבטות וּצריחות נוֹקבוֹת, וההמוֹן הגדוֹל החל גוֹאה כגלים אנה ואנה. לא יכוֹלתי לגלוֹת את הסיבה למהוּמה, אך חיש קל הוּשׂם להּ קץ על־ידי קבוּצה גדוֹלה של שוֹטרים תוּרכיים, שפרצוּ פנימה כשהם חוֹבטים בקתוֹת־רוֹביהם על ימין ועל שׂמאל. עד־מהרה שככה ההמוּלה, וראשי הנצים נגררוּ מן המקום בזריזוּת ראוּיה לציוּן.

בינתיים נערך טקס דוֹמה גם בחצר הסמוּכה, מקוֹם שם הוּדלקוּ פנסי־פתילה. עוֹלי־הרגל שמילאו חצר זו היוּ רוּבם אשכנזים, ובגלל לבוּשם, הדוֹמה יותר ללבוּש אירופי, לא היה המחזה ציוּרי כל־כך. מעניין לציין כי הספרדים נתקבצו בחצר אחת, והאשכנזים נתקבצו בחצר אחרת. אכן, אין חיבה יתרה שׂוֹררת בין שתי עדוֹת גדוֹלות אלה של היהוּדים בארץ־ישראל. בדרך־כלל מתגוררים הם בערים שוֹנוֹת ומשתדלים למעט במגעים אלה עם אלה. ואמנם, כמעט כל יהוּדי־טבריה הם ספרדים, ואילו יהוּדי־צפת הם אשכנזים.

אשה וילדים יהודים מטבריה

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.

החגיגוֹת והטקסים שתיארתי לעיל אינם אלא בבוּאה חיורת למה שעתיד להתרחש בממדים גדוֹלים יותר במירוֹן, כעבוֹר שבוע. אך מאחר שאין הבדל ראוּי לציוּן בין החגיגוֹת שראיתי לבין אלה של מירוֹן, לא מצאתי צורך להשתהוֹת באזוֹר רק בגללן. יהוּדים באים ממקוֹמוֹת מרוּחקים מאוֹד כדי להשתתף בהדלקוֹת שבמירוֹן, מקוֹם יש מבעירים הרבה מדוּרוֹת לכבוֹד הרבנים הגדולים שנקברוּ בסביבה. סוּפר לי כי שם גם מוּבאים למאכוֹלת־אש חפצים בעלי ערך רב, וההילוּלה גדוֹלה יוֹתר ומתמשכת עד אוֹר הבוֹקר, ולא מסתיימת לפני חצוֹת, כפי שאירע כאן בטבריה. אני אפילו לא נשתהיתי עד חצוֹת. די היה לי במה שראיתי בחגיגוֹת אלה, שהוֹכיח לי כי אין היהוּדים משוּחררים מן הנטייה, האוֹפיינית לכל הדתוֹת האחרוֹת, של השפלת הרמה לטעמו הזוֹל של ההמוֹן.