דאלית אלכרמל, 12 ביולי.

בשנה שעברה ביקשתי מפלט מחוּמוֹ של הקיץ בכפר עוספיה, על הגבוֹהה שבפסגוֹת הכרמל, מקוֹם שם הקמתי לי מחנה ארעי. החיסרון שבמגורים מתחת ליריעותיו של אוהל הוא בהגנה הזעומה ביותר שהוא מגן עליך מפני חוּמה של שמש הצהריים, אף־על־פי שהלילוֹת בוֹ קרירים. לפיכך החלטתי לבנוֹת לעצמי בניין מוּצק ויציב יותר. הניסיון שעברתי בבניית ביתי על הכרמל היה גם מעניין וגם מאלף.

משהודעתי לתוֹשבי הכפר עוספיה על כונתי לבנוֹת בית בכפרם, הגיבוּ כוּלם בהתלהבוּת מוּפלגת, ובעלי המגרש שבחרתי לי הביעוּ את רצונם העז לתתו לי במתנה, שכן משתוקקים הם מאוֹד שאתיישב בקרבם. סירבתי בתוקף רב לקבל מהם דבר במתנה וביקשתי שינקבו מחיר לקרקע. אז נקבו ברוב צניעוּת סכום של שש־מאוֹת וחמישים דולר. מאחר שהערכת־המחיר הנאמנה ביותר, שעשוּ למעני מביני־דבר, הגיעה לכדי חמישים דולר, אמרתי כי נמלכתי בדעתי ואני מוּכן לקבל את הקרקע במתנה. הוֹדעה זו נראתה בעיניהם משעשעת ביותר. הצעוֹת כאלה, אמרו לי תוֹשבי הכפר, מוּצעוֹת מתוך נימוס, מן השׂפה ולחוּץ, ואין בהן ממש. השבתי להם כי הצעתם לתת לי את המגרש בחינם מבדחת אוֹתי בדיוּק כמו דרישתם שאשלם סכום הגדוֹל פי שנים־עשר מערכוֹ האמיתי, ולפיכך גם דרישה זוֹ אני רואה כדיבוּרים נטוּלי־ערך, מן השפה ולחוּץ. אז הורידוּ את המחיר בבת־אחת למאתיים־וחמישים דולר, בתנאי שאשׂא בהוצאוֹת הכרוּכוֹת בהעברת הבעלוּת על הקרקע. גיליתי שפירושו־של־דבר הוא כי עלי להשׂיג למענם שטר־בעלוּת על המגרש, שלא היה בידיהם כלל, ולשם־כך עלי לבזבז כחמישים דולר בשוֹחד ובקשישים, שאצטרך לפזר בין פקידי הממשלה. הצעתי כי במקרה זה אפשר שאבזבז את חמישים הדולרים על רכישת שטר־קניין מן הממשלה על שמי ולא אשלם להם דבר, מאחר שלהלכה אין הם בעלי הקרקע כלל. אמנם, יכולתי לעשוֹת כדבר הזה, אך היה בו כדי ליצור מצב של עוֹינוֹת ביני לבין כל הכפר. בסוֹפוֹ־של־דבר החלטתי כי כל טובה לא תצמח לי מכך, ולכן מוטב לי שאבטל כל משׂא־ומתן עם אנשים אלה, שגילוּ מידה כזאת של תככנוּת וערמה. אולם עלי לציין כי דברים אלה מיוּחדים רק לנוֹצרים שבאוּכלוּסייה, שהיוּ בעלי הקרקע. התושבים הדרוּזים התבוֹננוּ בכל העניין מתוך שאט־נפש מתייהרת וסירבוּ להיוֹת מעורבים בדבר ואף גינו בזעם את התנהגוּתם של הנוֹצרים. הם אף הציעו לי מקוֹמוֹת אחרים לבנייה.

אך אני נקעה נפשי מהתנהגוּתם של הנוֹצרים ולא רציתי לגוּר אפילו סמוּך אליהם, ולפיכך התחלתי לחפשׂ אפשרויוֹת אחרוֹת. והנה יוֹם אחד בא לבקר אצלי השיח' הדרוזי של דאליה, הוא הכפר השני שעל הכרמל, המרוּחק כשלושה־עשר מילין מחיפה. הוא בא וסיפר לי, ברוב מצוּקתוֹ, כי זה עתה גוּיס בנו יחידו מאוֹנס לצבא התורכי וכי כל המשפחה, לרבוֹת אשת בנו, אשר את יוֹפיה המיוּחד במינו ציינתי באחד ממכתבי, שקעה באבל גדוֹל, שכן אין בידיהם לשלם את מאתיים־וחמישים הדולרים, הדרוּשים כדי לקנוֹת לוֹ מחליף. רכבתי ועליתי אל הכפר כדי לחקוֹר את העניין, ובתמורה לסכוּם־הכסף הדרוּש, שאותו שילמתי מכיסי, נתנו לי כרם ובוּסתן של עצי־פרי עם שטר קניין בעל־תוֹקף ומגרש, שעמד במקום יפה־נוֹף הרבה יותר מזה שלא הצלחתי לרכוֹש בעוספיה. כל בני הכפר כוּלוֹ יצאוּ כאיש אחד להביא לפני שלמי־תוֹדה ולהציע את שירוּתם. מאחר שהכפר היה מיוּשב דרוּזים, ולא היה בוֹ גם נוֹצרי אחד, ידעתי כי יכוֹל אני לסמוֹך על תוֹשביו, ועד היום לא נתבדיתי. השיח‘, אשר נזדמן לי לעזור לו, היה המנהיג הרוּחני של הכפר. העניינים החילוניים היוּ נתונים בידי השיח’ השני. המגרש, שיעדתי לי להקים בו את ביתי, גבל עם בית־היראה הדרוּזי הקטן של הכפר, מקום שם מתנהלוֹת התפילה והעבודה בסוֹדיות מוחלטת. כל ההר כאן זרוּע גפנים, עצי־רימון ועצי־תאנה רחבי־ענף ונמצא ברוּם של אלף ושלוֹש־מאוֹת רגל מעל פני־הים, המרוּחק מכאן כחמישה מילין, לפי מעוּף הציפור. אחוזת ביתי נשקפת אל נוֹף מרהיב, ובו גם חורבוֹתיה הציוּריוֹת של עתלית והיא מוּקפת גיאיוֹת נחמדים ומשוּפעים ירק.

דרוזי חורש שדהו

Wilson E.L.: In Scripture Lands, London 1891.

התקשתי מאוֹד למצוֹא מקום להציב עליו את הבית, בלי שאגדע אחד מעצי התאנה, שיצרו מעין כיפה ענקית וירוקה על מקוֹם עוֹמדו המיוּעד. מרגע שהתחלנו חוֹפרים יסודוֹת לבית, נתקלנו באבני־גזית ענקיות, שהעידו על מציאוּתו של בניין עתיק־יוֹמין מתחת לרגלינוּ. עד מהרה העלינו מן האדמה כרכוֹב מחוּטב להפליא, אחרי־כן מטבע של אחד הקוֹנסטנטינים, מתקוּפת הקיסרוּת הביזנטית. אחרי־כן העלינו כתריסר טבעוֹת־ברזל גדולוֹת ומספר רב של מסמרים, שהיוּ ארוכים כארבעה אינצ’ים, אלא שהיוּ מכוסים שכבה עבה של חלוּדה. את כל הכבוּדה הזאת חפרנו בעומק של שתי רגליים מתחת לפני־הקרקע. אחרי־כן מצאנוּ ידיוֹת של כדים ושברי־חרסים, פיסוֹת זכוכית עתיקה ושפע של אבני־פסיפס, שהעידו על מציאותה של רצפת פסיפס אי־שם מתחת לרגלינו. תקפני רצון עז ומציק לעבור ממלאכת בניית הבית למלאכת חפירת עתיקוֹת במקום, אך אילו עשיתי כן כי אז הייתי משחית את המגרש, דוחה לזמן לא ידוע את הקמת ביתי, דוקא בשעה שנוֹדעת לזמן חשיבוּת רבה ביותר, ואף מפר את החוֹזה עם קבלן הבנייה. לפיכך נאלצתי לעשוֹת את המעשה הברברי וּלהמשיך בבנייה על גבי עתיקות, שהיוּ עשויוֹת להיוֹת מעניינוֹת ביותר, ולהשתמש למעשה, באבנים וביסודוֹת עתיקים של תושבים קדמונים לבניין ביתי.

רוב האבנים ששימשו לבניין ביתי הובאו מחורבוֹת דוּבִל, שהיוּ פזוּרוֹת באתר־עתיקוֹת המרוּחק כמיל מביתי. זה היה מקוֹר לא אכזב לחוֹמרי בניין, וכך חי אני ומסתופף בין שׂרידיו של עבר רחוק.

אחד השׂרידים המתמיהים ביותר שיש ברשותי הוא גליל־אבן ענק שנתקלתי בו שעה שהקמתי את מרפסת ביתי, וכיום הוא מתבלט מתוֹכה כקישוּט מצוֹדד־עין. אורכוֹ כשמונה רגליים, אך אחד מקצותיו נקטע, וייתכן כי במקוֹרוֹ היה הרבה יוֹתר ארוֹך. הוא הוֹלך ונעשׂה צר כלפי קצוֹתיו בעוֹד שבאמצעוֹ מגיע היקפוֹ לכדי שמונה רגליים. חרותוֹת בו ארבע קבוּצוֹת מקבילוֹת של חריצים, המרוּחקוֹת כשתי רגליים זוֹ מזוֹ, וכל חריץ אוֹרכוֹ כשמונה אינצ’ים, עומקוֹ שלוֹשה אינצ’ים ורוֹחבוֹ שני אינצ’ים. בכל קבוצה יש ארבעה חריצים, והם מסוּדרים בטוּר, זה מאחוֹרי זה, כשהמרחק ביניהם שמונה אינצ’ים. משקלו של הגליל כוּלו לפחוֹת שלוש־ארבע טונות. נזקקתי לחבוּרה נכבדה של גברים כדי להעבירוֹ אל מקוֹמוֹ הנוכחי. את מלאכת הניחוּש לגבי טיבוֹ ושימוּשוֹ של גליל זה אני משאיר למלוּמדים ממני בתחוּם זה. ראיתי עוֹד גלילים כאלה מפוזרים באתרי חוּרבוֹת ברחבי ההר, על־פי־רוב בקרב מכבשי־זיתים. לדעתי יש להם שייכוּת למלאכה זוֹ של כתישת הזיתים.

המִמצא החשוּב ביותר שמצאתי היה בוֹר עתיק־יומין, וזה נתגלה לי רק לאחר שנשלמה מלאכת בניית הבית ולאחר שהתחלנו לסלק את השיירים והפסולת של חומרי הבניין. למרבה־המזל היה הבוֹר בדיוּק במקום שהייתי קוֹבע אותו, אילוּ ביקשתי לחפוֹר לי בוֹר, ובכך חסכתי הוצאה של מאתיים דולר. פתחוֹ של הבוֹר היה מרוּבע, שאורך כל צלע בוֹ כשתי רגליים ורבע. הבוֹר היה כוּלוֹ חצוּב בסלע, עוֹמקוֹ כארבע־עשׂרה רגל, רוֹחבוֹ כשתים־עשׂרה רגל, וצוּרתוֹ צוּרת כד גדול. בקרקעיתו היה שקע עגוֹל, שקוֹטרוֹ כחמש רגליים ועוֹמקוֹ כשלוֹש רגליים. אין ספק כי שקע זה שימש לצורך ניקוי הבוֹר, והרי זה רעיון שהייתי ממליץ לפני הבנאים בני־זמננו לחקוֹתוֹ. ברוּר הדבר כי אם יש בקרקע הבוֹר שקע גדול, במקום משטח חלק, הרי יש מקום שאפשר לטאטא אליו את כל הפסולת, שנצטברה ברבוֹת־השנים, ובכך נעשית מלאכת הניקוּי קלה הרבה יוֹתר. ארבעה פועלים עמלו ימים אחדים כדי לרוֹקן את הבוֹר ולנקוֹתוֹ. היוּ בוֹ חוֹל ועפר למכביר, כמה וכמה כדי־חרס שבוּרים, הרבה אבנים גדוֹלוֹת ושברים יפים של גביע־זכוכית. הטיח העתיק שעל קירוֹתיו עדיין נשמר במקוֹמוֹת רבים, ועוֹביוֹ כחצי אינץ'.

מלבד בוֹר זה מצאתי גם מערה, ששימשה בעבר כמקום־קבורה. היא סמוּכה מאוֹד אל הבית, ויש בדעתי להשתמש בה כמרתף, שבו אשׂים למשמרת את בקבוקי היין שלי. הם ינוּחוּ באפלולית של כוּכי־הקבורה, שבהם נחוּ בעבר עצמוֹתיהם של ברנשים קדמוֹנים. מכל אלה אנו למדים כי בניית בית בארץ־ישראל, אף־על־פי שהיא כרוּכה באי־נוֹחוּת, בגלל נחשלוּתהּ של הארץ, הרי בכל זאת יש בה קסם מיוּחד משלה.

אף־על־פי שאחדים מאמצעי הבנייה שלנוּ היוּ מגוּשמים ופרימיטיביים במקצת, בכל־זאת היה בהם יתרון של זוֹלוּת המחיר. הטיח, לדוגמה, נחשב כאן כמוֹתרוֹת והוא עולה בכסף רב. אך בני־הארץ מצאו דרך לטייח את קירוֹתיהם בחוֹמר שהוא גם טוֹב וגם זוֹל. מלאכה זו נעשית בידי נשים בלבד. הן יושבוֹת ומסננוֹת חול דק, מערבבוֹת אותו בתבן קצוּץ וּבמים ולשוֹת אותו למין עיסה. לאחר שטייחו את הקירוֹת ואת הרצפוֹת בחומר זה, הרי הן מכינוֹת עיסה אחרת. הפעם משתמשוֹת הן בחומר מיוּחד, לבן ועדין, שגם אותו הן מערבבוֹת בתבן קצוץ־עד־דק וּמטייחוֹת שכבה נוֹספת, חיצוֹנית, על השכבה הקוֹדמת. מתקבל קיר מטויח כהלכה, שצבעוֹ צהוֹב־חיור ומראהוּ נעים לעין בהחלט. אין חוֹמר זה יפה לטיוּח רצפוֹת, שכן הוא משמש חממה טובה לפרעוֹשים ולפשפשים. לציפוּי הרצפוֹת יש כאן חוֹמר טוֹב יוֹתר ויקר יוֹתר. זהו מין מלט שמערבבים אוֹתוֹ בסיד, והוא מכוּנה בשם “ברבריקה”. חומר זה משמש גם לציפוּי גגוֹת שטוּחים, כיון שהוא פחוֹת חדיר למים ועומד יפה בגשמים.

הגגוֹת בארץ זו נוֹתנים בידי בעלי־הבתים אפשרוּת להכפיל את שטח־המגוּרים שלהם באוֹרח חסכוֹני ביותר. לדוגמה – אם אנו מצפים לאוֹרחים וּביתנו כבר מלא כוּלוֹ, הרי אנוּ מקימים להם על הגג סוּכת־נצרים, במחיר פרוּטוֹת אחדות. אפשר להגדיל את הנוֹחיוּת ולשפר את המגוּרים בסוכה כזו, אם נוסיף מחצלוֹת וּשטיחים על קירוֹתיה ועל רצפתהּ, כמוּבן יכולים אנוּ להגדיל את נפח המגוּרים על־ידי הוֹספת סוּכוֹת כאלה על כל שטחוֹ של הגג, והיוֹשבים בהן ייהנוּ מאויר קריר ומנוֹף נאה, יותר מאלה המתגוֹררים בחדרי הבית שמתחת. מאחר שבאקלימה של הארץ עשוּיים אויר צח וחדרים מרוּוחים כדי להרבוֹת את הנוֹחוּת והנוֹעם, הקפדתי שחדר־המגוּרים בביתי יהיה גדוֹל ככל־האפשר. שטחו שלוֹשים רגל על עשׂרים רגל וגוֹבהו כחמש־עשׂרה רגל, אף־על־פי שלא ביקשתי לי יותר מאשר בית־קיץ צנוּע ולא השקעתי בו יותר משמוֹנה־מאוֹת דולר.

בעיני תוֹשבי המקום נחשב בית צנוּע זה מעין פלטין של מלכים. תוֹשבי עוספיה באוּ הנה, וקנאה אוֹכלת בהם על הצלחתם של יריביהם בני דאליה. הם לא חדלים לגנוֹת את עצמם על חמדנוּתם קצרת־הראייה, שבעטיה איבדוּ את הכבוֹד הגדוֹל, שנפל כעת בחלקה של דליה. סבוּרני כי מצטערים הם עוֹד יוֹתר על אוֹבדן הכסף, שהיה מתחלק ביניהם אילוּ הקמתי את ביתי בכפרם. כל־אימת שבא שיח' דרוזי מאחד הכפרים בסביבה, מיד טוֹרחים ומביאים אוֹתוֹ הנה לחזוֹת במחזה. כתוֹצאה מכך אינני חסר אורחים כלל וכלל, ומאחר שצפיתי זאת מראש, הקפדתי להקים חדר מיוּחד לצוֹרכי קבלת אוֹרחים, הנקרא ליואן. בכך נמנעת מן האורחים הכניסה אל יתר חדרי הבית, שאם־לא־כן היה נגזל ממני כל שמץ פרטיוּת בגלל הסקרנוּת והחטטנוּת הטיפוּסיים לשבט זה. אך גם בלאו־הכי רוֹבצת במטבחי מבוֹקר עד לילה להקה של בטלנים, המפריעה בעבודוֹת המטבח ומטרידה את המשרתים העוֹסקים בהן. אף־על־פי־כן, כדי לשמור על יחסי שכנוּת טובה, עלי לנהוֹג ותרנוּת רבה, לבזבז זמן רב על לגימת קפה מתוך ספלוֹנים קטנים, להאזין לדברי רכילוּת של אורחי בענייני המקום ובענייני פוליטיקה, ומה שקשה עוֹד יוֹתר, לנסוֹת להרחיב מעט את אופקם הצר כל־כך, שהוּא תוֹצאה של חיים בארץ נחשלת.

אוּלם בסיכומו־של־דבר עלי לומר, כי אף־על־פי שחסרונותיהם עשויים לקצר רוּחוֹ של אדם ואף־על־פי שהם נוֹכלים מוּבהקים מטבע־ברייתם, הרי בכל־זאת הם נוכלים חביבים למדי. כל־עוד אין הם מכַלים את אהדתוֹ וחיבתוֹ של אדם אליהם על־ידי שפע מוּגזם של הזמנוֹת לסעוּדוֹת שמנוֹת, הכרוּכוֹת ברביצה על הארץ ואכילה באצבעות, הרי הדרוּזים ככלל הם הציבוּר החביב ביותר שבכל תושבי ארץ־ישראל.