דאלית אלכרמל, 15 באוֹגוּסט

בערך בתקוּפה זוֹ בשנה שעברה, כשהתגוֹררתי בעוספיה, הגיעה אלינו לפתע ידיעה מטרידה. מרכבת־נוֹסעים של גרמני, שבשירוּתיה השתמשתי לעתים קרוֹבוֹת, הוּתקפה בלילה בגשר שעל נהר־הקישוֹן, במרחק שלוֹשה מילין מהמחנה שלי. כשעשתה המרכבה דרכה לחיפה מנצרת, הותקפה על־ידי ארבעה צ’רקסים. הם נפלוּ עליה לפתע, כיונוּ רוביהם אל ראשוֹ של הרכב הגרמני וּבכך מנעוּ ממנו אפשרוּת להשתמש באקדחוֹ. הם גנבוּ את האקדח, חתכוּ את רתמוֹת הסוּסים וּברחוּ עם צמד סוּסים יקרי־ערך. האיש המסכן נוֹתר חסר ישע ליד המרכבה, בשעה אחת אחרי חצוֹת, באין עוֹזר ומוֹשיע.

כל המנגנוֹן של המשטרה המקוֹמית נכנס לפעולה, והשלטונוֹת טענוּ כי הם מטפלים בעניין ברצינוּת רבה. אחדים מהמתיישבים הגרמנים דלקוּ דרך רבה אחרי השוֹדדים, אלא שהם נמלטוּ, לפי השמוּעה, אל אחת ממוֹשבוֹת הצ’רקסים. מוֹשבוֹת אלה נוֹסדוּ לפני כחמש שנים בעמקים של איטוריאה, שלרגלי החרמוֹן, בעבר־הירדן. אך עקבוֹתיהם של השוֹדדים נעלמו כליל לאחר שהצליחוּ להגיע אל ביתם של ידידים, שהסתירו אוֹתם וטשטשוּ את עקבוֹתיהם, ומאז לא נמצאוּ הסוּסים. כעבור שנה נתגלוּ הגנבים, והשלטוֹנוֹת אילצוּ את תוֹשבי הכפר הצ’רקסי, אשר בו ישבוּ, לשלם למתיישבים הגרמנים את מחיר הסוּסים שנגנבו.

מאוֹתוֹ יוֹם ואילך הקפידוּ המתיישבים הגרמנים לנסוֹע תמיד בזוגוֹת אוֹ בשלשוֹת, שכן נהגו לרכב בין חיפה לבין נצרת מדי־יוֹם־ביומו, ובימי־הקיץ החמים נהגוּ לעשוֹת דרכם בלילוֹת. ואמנם, זמן רב לא אוּנה להם רע עד לפני לילוֹת אחדים, כשיצאו שניים מהם לנצרת בלילה. אחד מאלה היה קרבן השוֹד של השנה שעברה. חברוֹ יצא מחיפה, שעה קלה לפניו, וקיוה שהלה ישיג אוֹתוֹ תוֹך זמן קצר. השעה הייתה¹ שמוֹנה בלילה, וכשהגיעה המרכבה למרחק ארבעה מילין מחיפה, חלף על פניו רוֹכב צ’רקסי וברכו בברכת ערב־טוב. הרכב הגרמני החזיר לוֹ ברכה, אך התנהגוּתוֹ של הרוֹכב עוֹררה בוֹ חשדוֹת, והוּא הכין את אקדחוֹ. בוֹ באוֹתוֹ רגע שמע קוֹל שריקה, והרוֹכב שעבר אותם פנה וחזר בבת־אחת, בעוֹד שני צ’רקסים אחרים מזנקים ממקוֹם־מארבם משני צדי הדרך. אחד מהם תפס בראשיהם של הסוּסים, ואילו השני החל מקצץ את רתמוֹתיהם. הרכב קפץ מיד מעל המרכבה, ומאחר שלא רצה לפתוח באש בטרם יהא הדבר בלתי־נמנע, עט על אחד השודדים וחבט בו בקת של אקדחוֹ. אולם זה השיב מלחמה וכמעט גבר עליו. כשראה הגרמני שיריבו שוֹלף סכין כנגדוֹ, הספיק עוֹד ברגע האחרון לירוֹת בו כדוּר. באותו רגע ממש נחתה עליו מאחור מהלוּמה כבדה, מידי אחד השודדים שחש לעזרת חברוֹ. אך הגרמני, שהיה חייל למוּד־קרבות עוֹד ממלחמת גרמניה־צרפת, היה גם קלע זריז והצליח לפגוע בשוֹדד השני בירייה שנייה. ברגע זה הופיע צ’רקסי רביעי בשדה־המערכה. למזלוֹ הטוֹב של הגרמני הייתה קבוּצת השוֹדדים מזוּינת בסכינים בלבד. משראוּ שני הצ’רקסים הנוֹתרים כי שניים מחבריהם מוּטלים כפגרים, החלו גוֹררים אוֹתם, כפי העיקרון הנהוּג אצלם – להוציא קודם־כול את גוּפוֹת אנשיהם משׂדה־המערכה. בכך ניתנה לגרמני הפצוּע, שבקושי הצליח להתרוֹמם, הזדמנוּת לירוֹת עוֹד שתי יריוֹת, אך הפעם החטיא, וּשני הצ’רקסים הטילוּ את גויוֹת חבריהם על הסוּסים ונמלטו. הרכב הגרמני השני, שהיה מרוּחק משם כרבע מיל ושמע את היריוֹת, החל דוֹפק בסוּסיו ועד מהרה הגיע לעזרת חברוֹ הפצוּע. שניהם המשיכו בדרכם לנצרת, והפצוּע החלים מפצעיו כעבוֹר ימים אחדים.

מורה-דרך

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891.

בינתיים נתקבלה ידיעה מפי אחד האיכרים הערבים, אשר בכפרוֹ התעכבוּ הצ’רקסים אוֹתוֹ לילה, כי אחד השוֹדדים נהרג בו במקום, והשני מת מפצעיו זמן קצר לאחר שהוּבא לכפר. השוֹדד השלישי נפגע מכדוּר ברגלוֹ, אך פצעוֹ לא היה חמוּר ולא מנע ממנוּ להמשיך לברוח וליטוֹל עמוֹ את גוּפוֹתיהם של חבריו. אפשר לשער, כי בנסיבוֹת כאלה לא היוּ השלטוֹנוֹת מתקשים לגלוֹת את עקבותיהם של הפוֹשעים ולשׂים ידם עליהם, אולם דבר לא נעשׂה בעניין זה, וייתכן כי מוּטב בכך. כשנאלץ אזרח זר בארץ זוֹ להרוֹג תוֹשב מקומי בלית־ברירה וּמתוך הגנה עצמית, הרי צפוּי הוּא שיעמידוּהוּ לדין באשמת רצח. הפעם, בזכוּת זהירוּתם היתרה של הצ’רקסים ואדישוּתהּ המוּחלטת של הממשלה, לא היוּ כל הוכחוֹת כי מישהוּ נהרג, ובכך נענשוּ הצ’רקסים עוֹנש כבד הרבה יותר משהיוּ השלטונוֹת מטילים עליהם בעבוּר גניבת הסוסים, ויש להניח כי מעתה ואילך ייזהרוּ היטב בכל מגעיהם עם הגרמנים.

שודדי דרכים

Farrar F. W.: The Life of Christ, London 1874.

איש לא ידע בודאוּת אם יבקשוּ הללוּ נקמה על מוֹת אנשיהם, והדעוֹת היוּ חלוקוֹת בעניין זה. הגרמנים ממשיכים להסיע את מרכבוֹתיהם לנצרת בלילוֹת, אלא שהם מקפידים לצאת בקבוּצוֹת של שלוֹש מרכבוֹת לפחוֹת, וכל רכביהם חמוּשים כהלכה. אילוּ היוּ השודדים מבני הבדוּאים, אוֹ מבני הערבים, הייתה התנגשוּת זוֹ גוֹררת מלחמה של נקמת־דם, אך אני ביליתי פעם שבועוֹת אחדים בקרב הצ’רקסים בארצם ואיני סבוּר כי נהוּג אצלם מנהג זה של נקמת־דם. האמת ניתנת להיאמר כי הצ’רקסים, שהתיישבו בכפרים בחבל־ארץ זה, הם חבר גנבים וּפוֹשעים, אך כששוֹטטתי בין הכפרים שלהם בהרים מצאתי כי הם אנשים חביבים וּנעימים, שאין דרכם להזיק כלל. במחוֹזוֹת מגוּריהם הם נוֹהגים בזוּלת מנהג של כבוֹד והכנסת־אורחים, וּכשביליתי יוֹם שלם באחד מכפריהם שמעבר לירדן, זכיתי להכנסת־אוֹרחים נעימה ורחבת־לב. מכל־מקוֹם, מוּטב לתחוֹם אותם באזוֹרים הפראיים של מחוֹזוֹת מגוּריהם מאשר להרשוֹת להם לבוא במגע עם הפיתוּיים שמעמידוֹת התרבוּת והקִדמה.

זה עתה נפגשתי עם אדם, שביקר אצלם בעיר העתיקה גֶּרֶשׁ, שמלבד פלמירה היא אתר־העתיקוֹת היוני־רומאי המוּשלם ביוֹתר שיש בנמצא ממזרח לבעל בכ. איש־שׂיחי סיפר לי, כי הצ’רקסים חוֹפרים שם כדי ליטוֹל אבנים לבניית בתיהם ואגב כך הם מגלים תגליוֹת נפלאוֹת. הם חפרוּ ומצאוּ מקדש עתיק, שאיש לא ידע על קיוּמוֹ כלל, וּבוֹ מוֹבילי־מים תת־קרקעיים, שבהם זרמוּ מים בשפע ועוֹד העלו הרבה שברים של פסלי־אבן ואף מטבעוֹת מסוּגים שונים. הם חפרוּ והוציאו כד גדוֹל מלא מטבעוֹת־זהב, שמחיר כל אחת מהן חמישים דוֹלר, והצליחו למנוֹע את החרמתוֹ על־ידי הממשלה, בעזרת שוֹחד של 2,500 דולר, שניתנוּ לאחד הפקידים. בן־שׂיחי ראה במוֹ־עיניו אחת המטבעות, אלא מאחר שהוּא ערבי בן־הארץ, שאינוֹ מבין דבר וחצי־דבר בעניינים אלה, לא יכוֹלתי להסיק מדבריו מאוּמה לגבי טיבהּ ותקופתהּ של המטבע, שכן תיאוּרוֹ היה סתמי ביוֹתר. עתה משתוֹקק אני ביותר ללכת לבקר בחורבוֹת אלה, שביקרתי בהן פעם בעבר; אלא שבשנים האחרונוֹת מעמידים השלטונוֹת כל כך הרבה קשיים בדרכם של תיירים, המבקשים ללכת למזרח־הירדן, עד שלפעמים אין הטרחה שוה במאמץ.

אחזור אפוא אל סביבת מקוֹם־מגוּרי, אשר בהּ גיליתי כמה וכמה דברים מעניינים. בריחוּק שלוֹשה מילין ממקוֹם־שבתי מצאתי אתר גדוֹל מאוֹד של מה שהיה, כפי הנראה, מכרוֹת ברזל וּנחושת. מצאתי שם עפרוֹת־ברזל בכמוּת ניכרת, וייתכן כי עוֹד יבוֹא יום שתגלית זוֹ תביא תועלת ורוח גדולים לאזוֹר זה של הארץ, אף־על־פי שכיום, בתנאים השוֹררים בארץ, איני סבוּר כי יש טעם להרחיב את הסקרים בתחוּם זה. ייתכן מאוֹד כי טבעוֹת־הברזל העתיקוֹת שחפרתי בחצר ביתי, נעשוּ מעפרוֹת אלה.

מצאתי גם מבנה מרוּבע מוּזר ביותר, ארבע־עשרה רגל גוֹבהוֹ, שתים־עשרה רגל שטחוֹ, והוּא בנוּי לוּחוֹת־אבן, שגוֹדלם בממוּצע שלוֹש רגליים על שתי רגליים ועוֹביים כרגל אחת. האבנים היוּ מונחוֹת זוֹ על־גבי זוֹ ללא טיט שיחזק ביניהן ויחד היווּ מין צריח איתן וכנראה עתיק מאוֹד. ייתכן מאוֹד כי לא היה זה אלא מגדל־שמירה של אזוֹר כרמים. הוא מתנשׂא במחצית הדרך מכאן אל מקוֹם השׂרפה, או מזבח־אליהו², והוא הצריח השני מסוּג זה שמצאתי בסביבה. האחר היה קטן הרבה יוֹתר. נתקלתי בו בדרך מקרה, כשהשתתפתי בפיקניק של דרוּזים, שנערך במקום השׂרפה. הוּזמנתי לקחת חבל החגיגה, שנערכה ביוֹם האחרוֹן של צוֹם רמדאן, הדרוּזים וגם המוּסלמים חוֹגגים אוֹתוֹ, אלא שהם עושים זאת בימים שוֹנים.

כל נשי הכפר, לבוּשוֹת בגדי־חג עליזים, יצאו לפנינו רכוּבוֹת על חמורים. אני נלויתי אל השיח', שהעמיד לעצמוֹ משמר של כתריסר רוֹכבי־סוסים. אלה הסתדרוּ³ על־פני רחבה קטנה מחוץ לכפר, ולאחר שביצעוּ מין חיקוּי למשחק־מלחמה רכוּב, כשהם מתמרנים על סוּסיהם בהתנגשוּיוֹת־קרב מדוּמות, הסתדרנוּ כוּלנוּ בטוּר ויצאנוּ לדרך בתהלוּכה ארוּכה. צעירי הכפר צעדוּ ברגל, חמוּשים אלוֹת כבדוֹת וּמזמרים שירי אהבה ומלחמה. כשלוש־מאוֹת תושבים התכנסוּ כדי לחגוֹג ברחבת־הכנסייה שהקימו הנזירים הכרמליים לאחרונה, במקוֹם שלדעתם עמד בו מזבחוֹ של אליהו. כמוּבן, לא נעדרוּ גם כאן אוֹתם ריקוּדי־מעגל מקוּבלים, וההילוּלה החלה; אלא שהייתה זוֹ הילוּלה עגוּמה במקצת, שכן איך אפשר לשׂמוֹח כשאין הצעירים רשאים לרקוֹד עם הצעירות ואפילו לא לשוֹחח אתן.

לא הצלחתי לגלוֹת מדוע בחרוּ הדרוּזים בחצר מזבחוֹ של אליהו כדי לערוֹך שם את החגיגוֹת שלהם, אך אין ספק עמי כי גם לפי המסוֹרת שלהם יש מידה של קדוּשה במקוֹם הזה, בוֹ נטבחוּ שמוֹנה־מאוֹת נביאי השקר בידי האיש הקדוֹש, וּבוֹ נענתה תפילתוֹ לגשם. כפי־הנראה יש למסוֹרת מקוּדשת זוֹ מהלכים משוּתפים גם לדת הנוֹצרית, גם לדת המוּסלמית וגם לדת הדרוּזית.

נחל קישון מהמחרקה

Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol. 3