דאלית אלכרמל, 11 בספטמבר

אין דבר שיתמיה יוֹתר את המטייל בארץ־ישראל מן הניגוּד שבין דלוּתם ועוֹניים של הפלאחים לבין גוֹדלה וּפוֹריוּתהּ של הקרקע שבידיהם. זוֹהי תוֹצאתם הבלתי־נמנעת של כל מיני טכסיסים כלכליים, שנאלצה הממשלה לנקוֹט כדי לסחוט מן הארץ הכנסוֹת רבוֹת ככל־האפשר ולכסוֹת בהן את כל ההוֹצאוֹת המנהלתיוֹת וּלשלם את תביעוֹתיהם של בעלי־חזקה זרים מן החוּץ. העוֹל הזה מוּטל בעיקר על מעמד האיכרים ומעיק עליהם יותר משהוּא מעיק על כל שכבה אחרת באוּכלוּסייה, וּמאחר שהוֹצאוֹתיה של הקיסרוּת גדלוֹת והולכוֹת, ממציא השלטוֹן שיטוֹת חדשוֹת לבקרים כדי להגדיל את הכנסוֹתיו. כך נקבע לאחרוֹנה, שהמסים ישוּלמוּ בכסף ולא בשוה־כסף וכי מעתה ואילך יחוּשב שיעוּר המס לפי שיעוּר ההכנסה הממוּצעת בתקוּפה של חמש שנים. גזרה זוֹ הטילה מבוּכה וחששוֹת גדולים בלב איכרי הארץ כולהּ, שאין הם יכוֹלים לעמוֹד בהּ בשום‏־פנים והם נאלצים להזדקק לעזרתם של מַלוי־בריבית ונוֹשכי־נשך, התוֹבעים מהם ריבית בשיעוּר של שלושים עד ארבעים אחוז. דרישה זו משמעהּ חוּרבנם הכלכלי של הפלאחים. מטרתה להביא, בסופו־של־דבר, להפיכת כל הכפרים לרכוּשם של העוֹשקים הללוּ, בעוֹד האיכרים יישארוּ בהם כצמיתים ולא יקבלוּ מן היבול אלא את המעט הדרוּש להם למנוֹע גויעה ברעב. לכן פנוּ אלי כפריים רבים ממקומוֹת שוֹנים וביקשוּ את עזרתי, מתוך אמוּנה שיש בלבי יוֹתר רחמים משיש בלב בני־ארצם. ביניהם היוּ כפריים מבעלי אדמוֹת לג’ון, היא מְגִדּוּ התנכ"ית, אשר נוהגים לזהוֹת אוֹתהּ עם אַרְמָגֵדוֹן.¹ המחשבה שאני עשוּי להיוֹת בעליו של שדה־קרב מפוֹרסם וּבעל חשיבוּת היסטורית נעלה, שלא לדבר על העתיד הצפוּי לו לפי המסוֹרת הנוצרית, המריצה אוֹתי ללכת לבקר שם. מצאתי כי קסמוֹ של המקוֹם גדול לא־פחוֹת מן העניין ההיסטוֹרי הקשוּר בוֹ. תל אל־מֻתַּסַלִּם, שמשמעוֹ תל המוֹשל, נתקע כאילוּ אל תוך עמק־יזרעאל המשתרע לפניו. על התל ניכרים היטב שׂרידיו של בניין, שהיה, כפי־הנראה, ארמוֹן בימים קדמוֹנים. בריחוק שנים־עשׂר מילין, על מרו‏ֹמי ההר שבשוּלי העמק, נוֹצצים בשמש בתיה של נצרת; לימין הרים אלה ניצבים הר־התבור, החרמון הקטן והרי הגלבוֹע, כשמאחוֹריהם נשקפים במרחק הרי־הגלעד. למרגלוֹת התל, סביב בסיסוֹ, זורם נחל שוֹפע, הנקרא מי־מגדו. מימיו מניעים את גלגליהן של שתי טחנוֹת־מים וּמשקים את אדמוֹתיו רחבוֹת־הידיים של העמק. מאחוֹרינוּ מתנשׂאת רמה גַלית, המכוּסה כוּלה עיי־חורבוֹת של העיר הקדוּמה. יש בה שברי עמוּדים, כוֹתרוֹת וכרכוֹבים מגוּלפים. מצאתי שם גם כמה וכמה חדרים תת־קרקעיים, אשר זחלתי לתוֹכם ומצאתי כי הם קשוּרים אל הנחל בתעלוֹת חצוּבוֹת בסלע. מכך הנחתי שהם שימשו מרחצאוֹת בימי־קדם. איכרי הכפר מצאוּ במקום עתיקוֹת מסוּגים שוֹנים ואף הראו לי זרוֹע ויד של פסל אישה, עשוי שיש נהדר, שמצאוּ באדמה. קשה לשער אילוּ אוֹצרוֹת עשוי בעלוֹ המאוּשר של המקוֹם לחפוֹר ולגלוֹת באדמתוֹ. בנקוּדה זוֹ עברה עוד מימים קדמוֹנים דרך צבאית חשוּבה, שחיברה את הגליל עם דרך החוֹף. על־פני דרך זו הוֹביל תחותמס, מלך־מצרים, את צבאוֹתיו שפלשוּ לתוך סוּריה, עוֹד לפני שכבשוּ הישראלים את כנען. כאן, ליד מי־מגדוֹ, נערכו הקרבוֹת הגדוֹלים בין ברק לבין סיסרא, כשהכוֹכבים ממסילוֹתיהם לחמו נגד סיסרא, וּבאוֹתוֹ מקוֹם עצמוֹ, כעבור שש־מאות שנה, נפגשוּ גייסוֹתיו של פרעה נכוֹ בצבאוֹ של יאשיהוּ, מלך־יהוּדה, והיכוּ אוֹתם מכה רבה. אז אמר המלך לעבדיו “העבירוּני כי החליתי מאד” והם נשאוּהוּ לירוּשלים, “וימת ויקבר בקברוֹת אבוֹתיו.”

תענך ממי-מגידו

Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol. 2

משהתחלתי חוֹקר בפרשת מצבוֹ הכלכלי של הרכוּש כיוֹם וּבמצב הבעלוּת עליו, עלה חשש בלבי כי כל זר אשר יבקש לרכשוֹ עלוּל למצוֹא עצמוֹ מעוֹרב במאבק שוֹנה לחלוּטין מן המאבקים שידע המקום בימים עברוּ. בשנים האחרוֹנוֹת פלשוּ לארץ־ישראל זרים וּנתיני־חוּץ, בני דתוֹת ולאוּמים שוֹנים. פלישה זוֹ ועמהּ נהירתם של היהודים לארץ ותשׂוּמת־הלב הגדלה והוֹלכת, שנתרכזה סביב הארץ הקדוֹשה, עוֹררוּ חששוֹת כבדים בלב השלטוֹן התוּרכי, עד כי נחפז לאסוֹר לחלוּטין כל רכישה נוֹספת של קרקעוֹת בארץ. איכרי הכפר, שפנוּ אלי וביקשוּ את עזרתי, הוּזהרוּ שלא יעֵזו ללווֹת ממני כספים, אפילו אהיה אני מוּכן להלווֹתם. בכך נמנעה ממני אי־נעימוּת רבה, שהייתה כרוּכה בסירוּב להלוות להם כספים - דבר שממילא נמנע ממני לעשוֹתו.

ממגדוֹ רכבתי בינוֹת להרים, בדרך־המלך ההיסטוֹרית, שהייתה אל־נכון אחת הדרכים השוֹקקוֹת בארץ בימים עברו, עת הייתה קיסריה בשׂיא תפארתהּ. הדרך עברה בנוֹף מרהיב־עין, ואני רכבתי בה נהנה מן המראוֹת ומן האוירה, עד שפניתי ועליתי אל העיירה אֻם־אלפַחְם. הייתה זוֹ עיירה חשוּבה בת כאלפיים נפש, שישבה על גבעוֹת עוֹטוֹת שׂיחים ברוּם של אלף וחמש־מאוֹת מטר מעל פני־הים. הוּזמנתי להתארח בביתוֹ של הגביר שבעיירה, מיליונר שיצאוּ לוֹ מוֹניטין בעבוּר קמצנוּתוֹ ואהבת־הבצע שלוֹ. ואמנם, מראהוּ המרוּפט וּמעוֹנוֹ הדל אישרו את דבר השמוּעה. מכל־מקוֹם, לי לא הייתה סיבה להתלוֹנן, שכן נהג בי הכנסת־אוֹרחים יפה מאוֹד.

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880. Vol. 1

הגיאיוֹת המקסימים, המקיפים את העיירה, משוּפעים חוּרשוֹת־זיתים צפוּפוֹת, וּבהן יותר ממאה־אלף עצים המשמשים מקוֹר־הכנסה חשוּב לתוֹשבי הכפר. מורדוֹת הגבעוֹת וּפסגוֹתיהן היוּ מכוסים מעטה של צמחייה צפוּפה, וּבהּ שיחי אלון־ננסי, אלה־שמנוּנית ויתר מיני שׂיחים, שרק ידם המשחיתה של עוֹשׂי־הפחמים מנעה אותם מהתפתח כדי חוּרשוֹת רחבוֹת־ידיים ועבוּתוֹת. אך גידוּלם המהיר העיד על פוֹריוּתהּ של האדמה אשר בהּ צמחוּ. כלפי צפוֹן נתמשך הרכס כדי חמישה־עשׂר מילין עד אל מוֹרדוֹתיו של הכרמל. על רכס זה הוֹלכוֹת החוּרשוֹת ומתמעטוֹת וּבמקוֹמן מתלבטוֹת גבעוֹת סלעיוֹת, שביניהן משתרעים שטחי־מרעה מצוינים, שכן האזוֹר מוּשקה היטב, וּבזכוּת אוירוֹ הנוֹח והבריא הוּא קרוּי בשם ארץ הצפרירים.

הדיש Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880 . Vol. 1

הכפרים באזוֹר קטנים ומרוּחקים מאוֹד זה מזה, ויש כאן עוֹד מקוֹם לאוּכלוּסייה גדוֹלה מאוֹד. אך האזוֹר המבטיח ביוֹתר הוא חבל־הארץ שבין אֻם אלפַחְם לבין הים. הוא זרוּע עצי־אלון מפוּזרים על־פני כרי־דשא ושדוֹת־חיטה, המשַוים לאזוֹר כוּלוֹ דמוּת של גן ענק־מידוֹת. בתוך הנוֹף המרהיב הזה עברה דרכנוּ אל קיסריה, שהייתה מגמת פנינוּ. השׂדוֹת הרחבים שמשני עברי־הדרך המוּ מעוֹבדי־אדמה, שאספוּ את היבוּל, ומשיירוֹת של גמלים, שהוֹבילוּהוּ אל הגרנוֹת שבכפרים. פה־ושם ראינוּ אחדים מאוֹתם מַלוי־בריבית מעכוֹ, או מבירות, כשהם יוֹשבים על אחוֹריהם מתחת לשמשייה וּמשגיחים שהאיכרים לא יגזלוּ מהם חלילה את החלק המגיע להם ביבוּל. אכן, זוֹהי שעתם הגדוֹלה ורבת־הפעלים של ברנשים אלה, המוֹצצים את דם הפלאחים, אשר להם הלווּ כספים בשיעורי־ריבית מחרידים. לעוּמתם טרחוּ הפלאחים להמציא תחבוּלוֹת מתחבוּלוֹת שוֹנוֹת כדי להסתיר מפניהם את השיעוּר האמיתי של היבוּל ולהתנקם בהם ולגרוֹע את חלקם ככל אשר יוּכלוּ.

באחד הכפרים, הנקרא ערערה, מצאתי שלוֹש קשתוֹת רומאיוֹת עתיקות, שבר של עמוּד יפה וּקברים אחדים חצוּבים בסלע, אשר כפי־הנראה עד היוֹם נעלמוּ מעיני החוֹקרים. שׂרידים אלה העידוּ כי מקוֹם זה היה בעל חשיבוּת רבה בעבר, אך לא עלה בידי לזהוֹתוֹ. שפלת־השרון זוֹכה לאחרוֹנה לעיבוּד נרחב יוֹתר ויוֹתר, גם על־ידי מתיישבים חדשים, צ’רקסים ובוֹסנים, וגם על־ידי עשירים מבני הארץ. הפלאחים הוֹלכים ומאבדים במהירוּת את בעלוּתם על האדמה, משוּם שאינם יכולים לעמוֹד בתביעותיהם של המוֹכסים מצד אחד ובחמסם של המַלוי־בריבית מן הצד האחר. אך בעוֹד הם הוֹלכים וּמתרוֹששים משנה לשנה, גדל והוֹלך עוֹשרהּ של הארץ. אין ספק כי תהליך זה יתרוֹם לעידוּד פיתוּחה והתקדמותה של הארץ, הגם שכפי שלמדנוּ מתהליכים דומים בתרבוּת המודרנית, יתחוֹלל התהליך, בסופו־של־דבר, על חשבוֹן העם הפשוט.

הוּזמנתי לסעוֹד ארוּחת־צהריים אצל הגדוֹל והנכבד שבעשירי האזוֹר. הוא היה איש תוּרכי והעדיף לדבר תוּרכית ולא ערבית. כפי שאפשר היה לשער, לא רחש חיבה יתרה לאיכרים הערבים, שלמעשׂה היוּ צמיתיו, ומצבם לא שפר כלל בזכוּת היוֹתוֹ בעל אדמוֹתיהם לשעבר. לעומת־זאת הם לעולם לא היוּ נזקקים למחרשוֹת־ברזל חדשוֹת אילולא הוּא שהביאן לשימוּשם בעבודת האדמה. בית־החוה שלו היה בניין גדוֹל, איתן ומבוֹדד. הוא ניצב על גבעה גבוֹהה, שהזדקרה בעמק, והיה מוּקף בתי־משק ובתי־שירוּת רבים. לתמהוֹני מצאתי כי חלק גדול מעוֹבדיו היוּ אפריקנים שחורי־עוֹר, שהתגוֹררוּ בכפר הסמוּך.

לאחר שרכבתי כשעה באזור זה של השפלה, אשר בזכוּת אדמתוֹ המיוּחדת שימש בעיקר לגידוּל אבטיחים, הגעתי לקיסריה, שנמלהּ שימש נמל־יצוא ליבוּלי האבטיחים. אף־על־פי ששרידיו של הנמל הישן משמשים מעגן לסירוֹת־מפרש, הרי חוּרבוֹתיה של קיסריה לא יוּשבוּ מאז נטשוּה הצלבנים בשלהי המאה השלוֹש־עשרה. לאמיתו־של־דבר מהלכת נבואה מוּזרה לגבי קיסריה, האומרת כי בניינהּ מחדש של עיר במקום הזה תביא בעקבותיה שוֹאה גדולה לאִסְלאם. עד כמה שדעתי מגעת זוֹ הסיבה שכפרים רבים נבנוּ על חורבוֹתיהן של ערי צלבנים אחרוֹת לאוֹרך החוֹף, ואילוּ קיסריה נוֹתרה בשממתהּ. אם כן הדבר ואם לאו, הוּפר כעת דבר החזוּת הקשה, שכן לפני שישה חודשים הגיעה הנה קבוּצה ראשוֹנה של פליטים מבוסניה והרצגובינה. זהו הגרעין של מוֹשבה חדשה, אשר לתוֹשביה הקצתה הממשלה את העיר החרבה ואת האדמוֹת המקיפוֹת אותהּ.

מלבד העניין הגדוֹל שצוֹפנוֹת חורבוֹת העיר מבחינת מחקר העבר, ראיתי עניין רב בביקוּר בקיסריה כדי להיוכח במוֹ־עיני מה צפוּי למוֹשבה החדשה העתידה לקוּם כאן וכדי להכיר פנים־אל־פנים כמה וכמה מהמהגרים החדשים. זאת ועוד; מאחר שהעיירה החדשה עתידה להיבנוֹת על חורבותיה של העיר הישנה, ברוּר הדבר כי לעוֹלם לא תהיה לי הזדמנוּת לראוֹת מה דמוּת הייתה לה לפני־כן. עיי־המפולת של העיר הישנה משמשים זה עשׂרים שנה כמצבוֹר גדוֹל של אבני־בנייה. אלפי־פעמים עשׂוּ סירוֹת טעוּנוֹת־לעייפה את דרכן מכאן אל נמלי עכוֹ ויפוֹ, ובהן מטענים של אבני בנייה נהדרוֹת, שחצבוּ פוֹעליו של הורדוס הגדול, כאשר בנוּ את העיר העתיקה. לפיכך איבד האתר הרבה מהדרוֹ הקדום, אשר תוֹאר בהרחבה בכתביהם של נוֹסעים, שביקרוּ כאן בתחילת מאה זוֹ. עוֹד שנים אחדוֹת וכל עתיקוֹת העיר ייעלמוּ כליל.

קיסריה Gage W.L.: Palestine, Historical and Descriptive, London 1887.

אוֹצרוֹתיה התת־קרקעיים, יהיוּ אשר יהיוּ, יישארוּ כפי־הנראה כמוֹת שהם, והשלמן של דוֹרוֹת² העתיד ימצא כאן עקבותיהם של חמישה עידנים בתרבוּת האנוֹשית, זה על־גבי זה. ממעל ימצא את חוּרבוֹת בתי־האבן של הבוסנים וההרצגובינים, ההולכים וּמוּקמים כעת; מתחתם ימצא יסוֹדוֹתיה של המצוּדה הצלבנית הגדוֹלה, וּמתחתם את שׂרידי התקוּפה המוּסלמית הראשוֹנה; מתחת לאלה – את שרידי התקוּפה הביזנטית, ולמטה, מתחת לכול, את מדרכוֹת אבני הפסיפס, את שברי העמוּדים והפסלים העשוּיים שיש ואת המטבעוֹת של התקוּפה הרומית.

בינתיים מתרחשת תוֹפעה מיוּחדת במינהּ על רצוּעת־החוף שבין קיסריה לבין חיפה. גל גדוֹל של מתיישבים וזרים, בני גזעים שוֹנים ומשוּנים, עולה עליה להתיישב בהּ. המהגרים החדשים, שבאוּ לקיסריה הם סלבים, שמקצתם מדברים מעט תוּרכית. שׂפתם היא מין דיאלקט סלבי; אין הם יודעים ערבית כלל ועתה הם לומדים את השׂפה. משפרצו התנגשוּיוֹת דמים בפרוֹבינציוֹת של בוסניה והרצגובינה, שגרמוּ את המלחמה בין רוּסיה לתוּרכיה, נתעוֹרר גל־מחאה קוֹלני מפי חסידים וּמתחסדים משני עברי האוקיינוס האטלנטי, אך בעיקר מפי אנשי המפלגה הרדיקלית באנגליה. המחאה כוּונה נגד הממשלה התורכית, על שהיא מתעללת באוּכלוּסייה הסלבית שפרוֹבינציוֹת של הדנובה. לא זו בלבד שלדעתי אין הציבוּר יוֹדע כי יוֹתר ממחצית הסלבים הללוּ הם מוּסלמים, וכי הממשלה התוּרכית לא התעללה בהם יוֹתר משהיא מתעללת בכל נתיניה האחרים, אלא שנוֹגשיה של קהילת־האיכרים הסלבית, שהיא נוֹצרית בעיקרהּ, היוּ דוקא אנשי האצוּלה הסלבית, שרוּבה־ככוּלהּ מוסלמית. יוצא אפוא שלמעשה לא היה כאן עניין של לאום מדוּכא אלא סתם סכסוּך על רקע חקלאי בין בנים לעם אחד. משיוּשב סכסוּך זה על־ידי העברת הפרוֹבינציוֹת לרשוּת אוֹסטריה, נמצאוּ בני האצוּלה הסלבית־מוּסלמית נרדפים, הפעם על־ידי איכריהם לשעבר ועל־ידי המעצמה הנוֹצרית המגוֹננת עליהם, ולפיכך קמוּ והיגרוּ אל מחוֹזוֹת הנתוּנים לשלטוֹנוֹ של הסֻלְטאן. בכך נוֹצרה התוֹפעה המשוּנה, שאוּכלוּסייה סלבית מהגרת מאירוֹפה, משלטון אוֹסטרי, ונוֹדדת לאסיה כדי לחסוֹת בצל־כנפיה של ממשלה מוּסלמית.

סמוּך למוֹשבה הבוסנית בשפלת־השרוֹן יש שתי מוֹשבוֹת צ’רקסים. אלה הם האנשים שביצעוּ את זועוֹת בוּלגריה. צחוֹק הגוֹרל הוא, כי עתה מוֹצאים הם עצמם יוֹשבים בריחוּק שלוֹשה־ארבעה מילין ממתיישבים בני אוֹתוֹ גזע, שבוֹ טבחוּ הם ללא־רחם. גם הצ’רקסים ברחוּ מתחוּמי שלטוֹנם של נוֹצרים כדי לבקש מפלט תחת כנפי הסֻלְטאן, מקוֹם שם ממשיכים הם, למרבה־הצער, לעסוק בגזל ובשוֹד, כפי שסיפרתי במכתבי הקוֹדם. סמוּך מאוֹד לכפרם נטוּיים אוֹהליו השחוֹרים של אחד משבטי התורכּומנים. אלה הם שבטים שמקוֹר־מחצבתם הוא סלג’וקי, ובערשׂ־צמיחתו³ של שבט זה נוֹלדוּ גם מוֹשליה של האימפריה התוּרכית של היוֹם. הם מתגוֹררים במחוֹז זה כשלוֹש־מאוֹת שנה, והלשון התוּרכית נשתכחה מפיהם כליל. אך לפני חודשים אחדים הגיעה אליהם קבוצת־מהגרים חדשה מהרי ארם־נהריים. נַודים אלה אינם יודעים כל שפה חוץ מתורכית, והם קיוו כי בני השבט הקדוּם שלהם, היוֹשבים בשפלת־השרון, יקבלוּ את פניהם בשׂמחה רבה. ציפתה להם אכזבה גדולה, שכן לא כך היה הדבר, והיוֹם הם הוֹלכים וּמקימים את אוֹהליהם על שלוּחוֹתיו של הכרמל, למגינת לבי הסולד למראה גמליהם השׂעירים והמגוּדלים וּמכנסיהם הרחבים כשקים, המזדקר בזרוּתוֹ לעומת מראה הגמלים והלבוּש של הבדוּאים, אשר אליו כבר הורגלנוּ.

מלבד הסלבים, הצ’רקסים והתורכּומנים יש לנוּ עוד מוֹשבה יהוּדית בזָמָרִין⁴, המרוחקת כעשרה מילין מקיסריה, מוֹשבה גרמנית בחיפה וכפרים דרוּזיים על הכרמל. יחד עם הבדוּאים, הכוּשים והערבים בני־הארץ, הרי לנוּ תשעה עמים שונים, העוסקים כוּלם בעבודת־האדמה בחבל ארץ זה.