דאלית אלכרמל, 15 באוקטובר

אין לך כפר בארץ שאין בוֹ איבה, מדנים, גאוּלת־דם וטינה נטוּרה, ואם מוכן אדם לקבל עליו תפקיד של מפשר וּמשכין־שלוֹם כי אז תהיינה ידיו מלאוֹת עבודה. האיבה והמדנים שוֹררים לא רק בין כפרים שכנים אלא גם בין נכבדים יריבים מעצם אוֹתוֹ כפר. כמעט תמיד תמצא בכפר שניים־שלוֹשה יריבים כאלה, שאינם מדברים זה עם זה, ולכל אחד עדת־אוֹהדים משלוֹ, וכל מחנה מתייחס אל יריבוֹ בזלזוּל, בהתנשׂאוּת אוֹ באיבה גלויה. פעמים רבוֹת נקראתי לבקר אצל שני יריבים כפריים בתוך יוֹם אחד; ואז מלוה אוֹתי האחד כברת־דרך עד אשר נראה יריבוֹ, עומד ממתין בריחוּק מקוֹם. אז הוּא נפרד מעלי וחוזֹר למקוֹמוֹ, ואני ניצב על עוֹמדי עד אשר יבוֹא השני ויקחני תחת חסוּתוֹ. למרבה־הצער עלי לוֹמר, כי שיח’ים נכבדים אלה עוֹשׂים לפעמים יד אחת עם מַלוי־בריבית כנגד טוֹבתם של בני־כפרם. הדרך שבהּ משתלט מַלוה־בריבית על כפר היא פשוּטה ביוֹתר. הוּא בא אצל השיח' ואומר: “אתה ובני־כפרך אינכם מסוּגלים לעמוֹד בתביעוֹתיה הכספיוֹת של הממשלה. אם תשכנע את בני־הכפר ללווֹת כסף ממני בריבית של ארבעים אחוז, אעניק לך עמלה, ואם בתוֹך שלוש שנים תצליח לערער כליל את מעמדם של תושבי כפרך, כך שאוכל לבוא להפקיע את רכוּשם כדי לגבוֹת את חוֹבוֹתי ולקנוֹתוֹ בחצי מחירוֹ, כי אז יהיה חלקך ברוח כזה וכזה, ואני אעניק לך חלק מסוים מאדמוֹת הכפר”.

מאחר שיש לשיח’ים השפעה כמעט בלתי־מוגבלת על בני־הכפר, יכול היה הדבר להיעשוֹת בנקל אילוּלא השיח' היריב, שנשא־ונתן עם מַלוה־בריבית אחר, יריבוֹ של המַלוה־בריבית הראשוֹן. משנכנסים שני מַלוי־בריבית למאבק השתלטוּת על כפר מסוים, יש בכך פתח־תקוה לכפריים, ומבחינה זוֹ יש לא־מעט ברכה במדנים וביריבוּת שבין השיח’ים השוֹנים.

בכפרים ששלטוֹנוֹ של השיח' הוּא שלטוֹן ללא־מצרים, כפי שהוּא בדאליה, הרי טוֹבתם וגוֹרלם של הכפריים נתוּנים בידיו, ויש להשגיח עליו היטב שלא ינצל לרעה את השפעתוֹ ואת סמכוּתוֹ. האדם היחיד המסוּגל לפקח עליו הוּא האיש שהשיח' תלוּי בעזרתו כדי לעמוד בדרישוֹת השלטוֹן. ואם יקרה שאדם זה מוּכן להסתפק בשיעוּר־ריבית צנוע ואין לו כונוֹת לצבוֹר נכסים על חשבוֹן הכפר, ברוּר כי יש בכוֹחוֹ להשפיע רוֹב־טוֹבה על הכפר. הכפריים יידהמוּ אם יבוֹא מישהוּ אליהם ויאמר: “איני רוצה בכפרכם אלא רק בטובתכם. אני מבקש לעזור לכם להיחלץ מן הקשיים הכספיים ואני מוכן להלווֹת לכם כסף, לפי שער הריבית החוקי, אם תמציאו לי ערבויוֹת ראויות.” כל אדם שיאמר כדבר הזה מיד ימצא עצמו עוֹמד כנגד חזית המוּרכבת ממַלוי־בריבית, הנוֹהגים לקחת ריבית גדולה פי־שלושה מזוֹ שמרשה החוֹק, מפקידי ממשלה, המחלקים רוחים יחד עם המַלוי־בריבית, וּבמקרים רבים גם מהשיח’ים הכפריים, היודעים היטב כי למען טוֹבת־ההנאה שלהם צריכים הם להתחבר עם העוֹשקים ולא עם הכפריים הנעשקים. הכפריים כבר התרגלוּ שהכול גוֹנבים מהם וחוֹמסים אוֹתם ולפיכך טבעי הדבר שאינם יוֹדעים במי להאמין והם עלוּלים להתייחס בחשד גדוֹל לכל הצעה ולוּ גם הצעה שכוּלה מכווּנת לטוֹבתם בלבד. לפיכך כל אדם יחיד שינסה לחפש דרכים לשפר את מצבם של הכפריים, אפילו בכפר אחד בלבד, ייתקל בקשיים שכמעט אין להתגבר עליהם אלא אם כן הגיע ליחסי ידידוּת וקרבה יתרה עם תושבי הכפר עצמם.

בת השיח' במרעה

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891

הדרוזים הם אנשים רגישים ליחס אוהד ואסירי־תודה עליו, ומאחר שבדרך־כלל יש כמה וכמה חולים בכפר, הנתוּנים לחסדיהם של רוֹפאי־אליל, הרי מזדמן לנוּ לעסוֹק רבוֹת ברפוּאה, לא־מסוּבכת וראשוֹנית למדי. אך מאמצינוּ בשטח זה זכוּ להצלחה כה־גדוֹלה, עד כי הגענוּ לידי פרסוּם בעל ממדים מבהילים במקצת. כמוּבן, לא אחת נתקלים אנוּ במקרים קשים למדי, כמקרה של בת השיח‘. זו נערה טוֹבת־מראה, כבת שמונה־עשׂרה, הסוֹבלת משיתוּק בשרירי הצואר ומהתקפוֹת של קצרת. מששאלנוּ כמה זמן סוֹבלת היא מחוליים אלה, סוּפר לנוּ כי אמהּ נתקפה בוּלמוּס של כעס כשילדה אוֹתהּ, משוּם שראתה לפניה בת ולא בן, ולפיכך עמדה וזרקה אוֹתהּ החוצה מבעד לחלוֹן, וּמאז ועד היוֹם היא חוֹלה. כמוּבן, אין אנוּ מנסים להתמוֹדד עם בעיוֹת כאלה, אך אני חדלתי להתפלא על השיח’ שמאס באשתוֹ הזקנה. לאמיתו־של־דבר גם יחסי אליה השתנה לחלוטין מאז סוּפר לי הסיפוּר, ואף־על־פי שהדבר התרחש לפני שמוֹנה־עשׂרה שנה איני יכוֹל שלא לנהוֹג בה קרירוּת מסוּימת.

מדוע מהסס השיח' להתגרש ממנה זמן כה רב, איני מסוּגל להבין, בייחוּד כשהוּא משתוֹקק כל כך לשאת לו נערה אחת, צעירה ונחמדה. אגב־אוֹרחא, נתגלה לי כי זוגוֹת שהתגרשוּ אינם רשאים להתראוֹת עוד, אפילוּ ברחוב, לאחר שנתגרשוּ כדת וכדין. פעם ראיתי אחד מידידי מגרש את אשתוּ בשעת בוּלמוּס של חימה. היא הייתה נערה צעירה ויפת־תוֹאר. בינתיים נשׂא האיש נערה אחרת, אך כבר הספיק להינחם על מעשׂהוּ והוא מבקש לגרש את אשתוֹ החדשה ולחזוֹר ולשאת את אשתוֹ הראשוֹנה, שלא ראה אוֹתה מאז. אך החוֹק הדרוּזי נוּקשה מאוֹד בעניין זה. מוֹעצה של זקנים דנה בדבר, אך נמנתה והחליטה כי את הנעשה אין להשיב. ועתה, כל־אימת שהצעיר הנמהר הזה רוֹאה את רעיתו ושוּתפתוֹ הקוֹדמת לחיים עוֹברת בקצה הרחוֹב, הוּא נאלץ, למהר וּלחזוֹר על עקבוֹתיו ולהתרחק משם בלב דואב ובנפש מתענית ברגשי חרטה.

לפני שבוּעוֹת אחדים פתחנו בדאליה בית ספר לנערים, ולימדנוּ בוֹ אנגלית וערבית. כעבוֹר ימים אחדים הגענוּ למניין של יותר מחמישים תלמידים, ואילו יותר מעשׂרים בנוֹת הגישו בקשוֹת להצטרף ללוֹמדים. התחלנו טוֹרחים כדי למלא בקשוֹת אלה, מאחר שהנכונוּת והתשוּקה שהפגינו ההורים בכל הנוֹגע לחינוּך ילדיהם היוּ כה־גדוֹלוֹת עד כי ראינוּ צוֹרך לעודדן ככל אשר נוכל. אולם יום אחד הגיע אל השיח' צו להתייצב לפני השלטוֹנוֹת. שם הוֹדיעוּ לו כי קנס של מאתיים־וחמישים דוֹלר יוּטל על כל ילד, שיעז להציג את כף־רגלו בבית־הספר. לצערי הגדול הצליח איוּם זה לחסל מיד את המפעל הקטן שיזמנו.

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880. Vol. 4