דאלית אלכרמל, 30 באוֹקטוֹבר

נזדמן לי להתודע אל כמה וכמה משכני הרחוֹקים יותר, ויש בדעתי לקחת את הקוֹרא עמי לבקר אצל אנשים אלה, הנחשבים כבני־מרוֹם עם הארץ. הם האצוּלה של אזוֹר זה, וּבתחילת המאה הזאת היוּ בידי משפחותיהם שלטון בלי־מצרים והיכולת לחרוץ דין חיים אוֹ מות על כל תושבי האזור. משפחוֹת אלה לא היססוּ כלל להזעיק את תוֹמכיהן כדי להתמרד נגד השלטוֹנוֹת ונגד כל בעלי־סמכוּת כגוֹן הפחוֹת של עכו, שהיוּ למעשה מוֹשלים תוּרכיים שנקטוּ עמדה עצמאית כביכול, אוֹ נגד שלטון העריצוּת של הכוֹבש המצרי אבראהים פחה, שנכנעו לו בסוֹפוֹ־של־דבר.

אחת המשפחוֹת האלה מתגוֹררת בכפר המרוּחק כשתי שעוֹת־רכיבה מכאן יום אחד קיבלתי מכתב, שנוסח במיטב תפארת המליצה המזרחית, וּבוֹ הלל גדול לדרגתי, תשבחוֹת על מעלוֹתי וקילוּסין על הכבוֹד והחמימוּת שאישיוּתי שוֹפעת. וכל־זאת כדי להזמינני לבוא ולבקר אצל הכוֹתב. גמרתי אוֹמר להאציל מעט מכל מעלוֹתי על הכוֹתב ולהיענוֹת להזמנתוֹ, יצאתי לדרך, ועד־מהרה מצאתי עצמי רוֹכב בואדי עמוֹק ורוֹמנטי, שצמחייתוֹ סבוּכה, והגעתי אל עמק ששכן בין שלוּחוֹתיו היותר נמוכוֹת של הכרמל, מעבר לגבוּל ההר עצמוֹ. כאן הייתה הארץ משוּבשת עקב פעולה ווּלקנית ומלאה תהוֹמוֹת ונקיקים, שאין יפים מהם לצוֹרכי התגוננוּת והקמת משׂגב לראש־שבט שאינו סוֹבל מעוֹדף מצפוּן. הכפר עצמו יושב ברֹאשה של גבעה חרוּטית, המתנשׁאת לגובה של שלוֹש־מאוֹת רגל מעל־פני השפלה, ומעל בתי־הכפר מתנשא בית־מידוֹת דוּ־קוֹמתי גבוֹה, שדמיונו כמצודה. אך לא שמה היוּ פני מועדוֹת אוֹתה שעה אלא אל עמק צר, שהיה מרוּחק כשני מילין משם. העמק היה תקוּע כטריז בין שני צוּקים מאיימים, וכוּלוֹ טוֹבל בירק זוֹהר. היה היה שם שפע של תפוּזים, לימוֹנים, תאנים, רימוֹנים, זיתים, חבוּשים ויתר עצים עוֹשי־פרי, אשר הוּשקוּ כוּלם ממימיו של מעיין זך כבדוֹלח, שנבע מתוך סלע ההר.

בעמק זה שכן בית־הקיץ של מארחי, ומשנראיתי מתקרב שם יצאו לקראתי מהבית אחדים מבני־פמליתו והוֹבילוּ אוֹתי אל מעין סוּכה גדוֹלה, שיצרו ענפיהם הארוּכים של עצים שעמדוּ מסביב ועלוָתם הצפוּפה סוֹככה היטב מפני שמש הצהריים. כאן נפרשו שטיחים, הוּבאוּ כרים והוּכנוּ נרגילוֹת וספלי־קפה. ישבנוּ במעגל והחלפנוּ ברכוֹת ואיחוּלים, המשמשים תמיד כפרק־פתיחה בסדרי האירוּח המזרחי. עד־מהרה הוֹפיעה קבוּצת אנשים עוֹטי עבאיוֹת לבנוֹת, שהתנופפוּ קלוֹת ברוּח, רוֹכבים על סוּסים מקַפצים בחן ובאצילוּת. הרוֹכבים היוּ מקוּשטים במחלצוֹת רקוּמוֹת ברוֹב ססגוֹניוּת, והסוּסים היוּ עדוּיים בשלל צבעים משמחי־עין. להקת הרוכבים היוּ אחיו, בני אחיו ויתר שארי־בשׂרוֹ של מארחי. אחד מהם היה איש קדוֹש, שלמד לימודי־דת באוּלפנה המפוֹרסמת ביוֹתר של המוּסלמים, הלא היא אוּניברסיטת אל־אזהר בקהיר, והיה מכוּבד מאוֹד ונשוּא־פנים.

בידעי כי לא אוכל למצוֹא נוֹשא־שׂיחה אהוּד יותר וברצוֹני לדחוֹת ככל־האפשר את הדיוּן בענייני כספים, אשר מלכתחילה חשדתי כי הוּא הגוֹרם להזמנתי הנה, ביקשתי מן הקבוצה הנכבדה של מעשני הנרגילוֹת כי יספרו לי מעט על תוֹלדוֹת משפחתם. לדבריהם באוּ הנה אבוֹת אבותיהם מחִג’אז, לפני כארבע־מאוֹת שנה. הם היוּ נצר לשבט בַני אלערב, ששכנוּ במדברוֹת שליד מכה והיוּ קרובי־משפחתו של הנביא מוחמד. קרבה עתיקת־יוֹמין זו למשפחתוֹ של הנביא הקנתה מאז ומתמיד יוּקרה גדוֹלה למארחי ולאבוֹתיו.

Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol. 3 (1886).

אוֹתם ימים באו הם לארץ ככוֹבשים, ולאחר שהתיישבוּ בכפר שבו הם יוֹשבים עד היום, השתלטוּ עד־מהרה על כל המחוז וּמשלוּ בוֹ, כשהם כפוּפים כביכול לפחה של עכוֹ, אך לאמיתו־של־דבר נהנים ממידה רבה של עצמאוּת. מצב דברים זה נמשך עד פלישתוֹ של אבראהים פחה לארץ־ישראל. הם התקוממוּ נגדוֹ אך הוּכנעוּ באכזריוּת, ולאמיתוֹ־של־דבר סבוֹ של מארחי הוּצא אז להוֹרג, וחלק גדוֹל מאדמתם הופקע מרשוּתם. מאז החל כוכבה של המשפחה הוֹלך ודוֹעך. משהוּחזרה הארץ לידי הסֻלְטאן, בהתערבותה של אנגליה, לא נשתנה מצבם שינוּי רב. הממשלה התוּרכית הקפידה שלא להחזיר להם את ההשפעה העצוּמה שהייתה להם בעבר ולא חדלה להתנכל להם. ואמנם, אחד ממארחי בילה כשנתיים בבית־הכלא. יש אוֹמרים כי נאסר על שגילה רוּח מרי ועצמאוּת, ויש אומרים כי נאסר מסיבוֹת פרוזאיוֹת הרבה יותר, כגון: סירוּב אוֹ פיגוּר בתשלוּם חוֹבוֹתיו.

מכל־מקום כשהתעוֹררה שאלת הלואת הכספים – אמנם לא באוֹתוֹ יום, אלא כעבור זמן, כשהאדון בא לביקור בביתי – נאלצתי להשיב את פניו ריקם. אנשים יוֹדעי־דבר אמרוּ לי בודאוּת כי מארחי הציוּרי, המכניס אוֹרחים, המכוּבד והאציל, היה – אינני רוצה לחזור בדיוּק על מה שנאמר עליו, אך ודאי שלא היה מסוג האנשים שראוי לבחור בהם כדי להלווֹת להם כספים. ידיעה זו ציערה אוֹתי מאוֹד, לא משוּם שהשתוֹקקתי כל־כך להלווֹת להם כספים, אלא משוּם שהיוּ אנשים אצילים באמת.

יש לי עוד ידידים מבני־האצולה, המתגוררים בריחוּק חמש שעוֹת־נסיעה מכאן. גם הם מוֹצאם מחִג’אז, גם הם טוענים כי קרוֹבי־משפחה הם לנביא וגם הם משלוּ פעם על אזוֹר נרחב של הארץ. למעשה שתי המשפחוֹֹת האלה, חילקוּ את השלטוֹן ביניהן על כל ארץ־ישראל, ודברי־הימים של שתיהן זהים כמעט. ביקוּרי אצל המשפחה השנייה היה בעל צביוֹן מיוּחד במינוֹ. בדרכי שמה רכבתי לרוֹחב האזוֹר הנקרא רוֹחָה, כלומר ארץ הצפרירים, שהוּא אזוֹר פתוח וגבעי, מוּשקה כהלכה ומכוּסה שרידים של מה שהיה פעם חורשוֹת־אורן נהדרוֹת. כעת מפוּזרים בוֹ עצים יחידים, כמו בפארק גדוֹל. הכפר ישב באתר מקסים ברוּם של כשבע־מאוֹת רגל מעל פני־הים, על מדרוֹנוֹ של הר שצמחייתוֹ צפוּפה וגוֹבהוֹ כאלף־מאתיים רגל. מארחי הנכבד, שיצא לקדם את פני, הוֹליכני אל מעין רחבה מוּגבהת, שהשׂתרעה בחזית המסגד של הכפר, שהיה בניין מרשים ביותר. ברחבה זו, בצלם של עצי־תוּת רחבי־פׂארוֹת נתקבצוּ שבעת האחים של המשפחה ועוֹד כחמישים שארי־בשׂר שלהּ. שעה שהגעתי שם עמדוּ הכל בתפילה, שכן היוּ ידוּעים באדיקוּתם הרבה. לאוֹרך חזיתה של המרפסת ניצבה שורה של כדי־מים לרחצה, ומאחריהם היוּ מחצלוֹת אשר עליהן גהרוּ המתפללים. מאחוֹרי כל אלה הייתה ערמה של סנדלים. לאחר שסיימוּ את תפילתם, הלכוּ ונטלוּ איש איש את סנדליו, ואני תמהתי מאוֹד כיצד ידעוּ להבין מה שלהם ומה אינו שלהם.

מוסלמים בתפילה

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891

הם נטלוּני והוֹבילוּני אל מקוֹם הכבוֹד – כך סבוּר הייתי אז – שם נפרשׂוּ שׂמיכוֹת וּשטיחים ליד פתחוֹ של המסגד. התיישבנו במעגל, רגלינו מתחתינוּ, כמקוּבל במזרח, ולגמנוּ קפה, כשלפתע קפצוּ כוּלם על רגליהם. איש נמוּך־קוֹמה, כהה־עוֹר ובעל תנוּעוֹת נמרצות, פרץ ועבר בתוֹכנוּ. כל הנאספים נאבקוּ נוֹאשוֹת כדי לנשק את ידוֹ ואילוּ הוּא חלף־עבר כסוּפה אל צדה האחר של הרחבה, ובעקבוֹתיו צוֹעד כושי גבה־קומה, שגם את ידו ניסו כוּלם לנשק, לרבוֹת מארחי רם־המעלה. עוד לא הספקתי להתעשת מן התדהמה למראה תכוּנה זוֹ, וכבר קיבלתי הוֹדעה מן האיש שאני מוּזמן לבוֹא ולשבת לידוֹ. עתה נתגלה לי כי הוּא יוֹשב במוֹשב הכבוֹד, ואז נתעוֹררה אצלי שאלה: האם עלי להכיר בזכוּתוֹ להזמין אוֹתי אליו, בטרם אדע מי הוּא, ובכך אוֹדה כביכול, בעליוֹנוּת מעלתוֹ עלי. יש להבין כי הטקסיוּת בעניינים אלה היא דבר חשוּב, שיש להקדיש לוֹ תשוּמת־לב במזרח, אף־על־פי שבעיני בני־אירוֹפה ייראה כל העניין אוילי למדי. לפיכך התעלמתי זמן מה מהזמנתוֹ, ואחרי־כן שאלתי את מארחי, כלאחר־יד, מי הוּא האיש. הוּא הודיע לי כי זהו מולא, וכי בזכוּת למדנוּתוֹ וצדקנוּתוֹ הוּא נכבד ונערץ בכל רחבי־הארץ, וכל התוֹשבים בה מעלים לוֹ מעין מס דתי. מארחי הוֹסיף ואמר כי המולא בא לביקוּר כאן, וכי בביתו שלו הוּא נוֹהג לארח יוֹתר ממאתיים אוֹרחים בערב אחד בלי למנוֹע אכסניה מאיש. אביו היה דרויש, שנתפרסם בזכוּת יכולתוֹ לחוֹלל ניסים; ולאחר שמת עברה אצטלתוֹ לכוּשי הגבוֹה, שהיה משרתוֹ וזכה אף הוּא להערצתם של המאמינים, שכן נהג תמיד לישון בין כוֹתלי המסגד וּלהימוג לפתע בלילה, בלי שאיש ידע אנה נעלם. לאמיתו־של־דבר מסוגל הוּא ליהפך לרואה־ואינוֹ־נראה כל־אימת שעוֹלה רצון מלפניו.

משנסתבר לי כי אלה פני הדברים וכי עלוּל אני להביך מאוֹד את מארחי, החלטתי שלא לעמוֹד על כבוֹדי עוֹד ולותר למולא. קמתי וּבאתי אצלוֹ. הוּא הוֹאיל בחסדוֹ לקבלני בשחצנוּת מצטנעת, והחלפנוּ דברי־ברכה עד שהוּכרזה שעת הארוּחה. אז שאלני מארחי, אם יש בחפצי לסעוֹד לבדי אוֹ בקרב העם כוּלוֹ. מאחר שיחסוֹ של המולא הקדוֹש היה יהיר מדי לטעמי, החלטתי לנצל את זכוּת הפרטיוּת ואמרתי כי מבקש אני לסעוֹד לבדי. לשמע זאת העיר המולא בלגלוּג מנוּמס כי מוּטב כך, שכן סוֹלד הוּא מאכילה בחברתוֹ של אדם השוֹתה יין. על זאת השבתי כי אני סוֹלד לא פחוֹת מאכילה בחברתוֹ של אדם התוֹקע אצבעוֹתיו באוֹכל. מכל־זאת יוּבן כי יחסי עם האיש הקדוֹש נעשו מתוּחים במקצת.

לכן הגישוּ לי פירמידה גדוֹלה של אוֹרז ושש מנוֹת של תבשילים מעוּלים אחרים, שיוּחדוּ לי בלבד, ואני ישבתי ארצה על מחצלת אחת, ואילוּ בריחוּק ירדים אחדים ממני ישבו הקדוש, מארחי ויתר אחיו על מחצלת אחרת. לאחר שסיימוּ את ארוּחתם באו אנשים אחרים וישבוּ במקוֹמם, ואני ספרתי בסך־הכול חמישים איש, שסעדו על חשבון מארחי באותה מרפסת של המסגד. לאחר שהסתיימה הארוּחה קמוּ כוּלם והלכוּ בסך להתפלל, ואני ישבתי והאזנתי ללחן החד־גוני של פסוּקי הקוראן, עד שהגיעה שעתי ללכת לישוֹן. מארחי הציע לי לישוֹן על מחצלת בין כוֹתלי המסגד, כדי שתהיה לי הזדמנוּת לראוֹת כיצד נמוֹג הכוּשי באוֹרח־פלא. אך לי היוּ ספקוֹת רבים בעניין זה, ולעומת־זאת לא היוּ לי כל ספקוֹת לגבי הנחירוֹת העלולוֹת להפריע את שנתי, ולפיכך ביקשתי לישון לבדי בחדר לעצמי, כפי שנהגתי לגבי הסעוּדה.

למחרת בבוקר הוּפתעתי למראה שינוּי מוּחלט שחל ביחסוֹ של הקדוֹש אלי. כל היוּהרה וההתרברבוּת של אמש כאילוּ נגוֹזוּ, ולא יצאה עת מרוּבה עד שנעשינוּ ידידים טוֹבים. לא היה ספק אתי כי היה הוּא שׂוֹנא מוּשבע של כוֹפרים דוּגמתי, אך כפי הנראה ראה צורך, מטעמים תכסיסיים, לשנוֹת את יחסוֹ אלי כליל. לי שימש הדבר תוֹספת לאישור הלקח העגוּם שלמדתי לגבי יחסים עם אנשי המזרח. כשבן המזרח נוהג בך יוּהרה והתרברבוּת, מדוֹד לוֹ כפליים כפי מידתוֹ.