א    🔗

בעשר השנים שלאחר מותו, הלכו ונמשכוּ מאליהם גם גידוּל רעיונו, גם התגשמוּתו בחיים, – ובהיעדר המנצח נמשכוּ בתוקף ההכרח, בכוחה של דחיפה ראשונה. ודאי, שכל מה שמרוּמז בקפלי הרעיון על הדיבוּר העברי, כגורם להתחדשוּת האוּמה, לאיחוּדה, להבראתה הרוּחנית הגמוּרה, – עוד לא הקיף את כל פּינות העם, ודורש עוד טיפּוּח לא מעט. אבל ההכרה גדלה, עמקה, הכתה שורש. אין איש מטיל ספק עוד בכוחו החיוּני, הממשי של הדיבוּר העברי, וחזקה האמוּנה, שהוא עשוּי לנחול בסופו גם נצחון גמוּר.

והרעיון ניצח לא רק באמת הטבוּעה בו, בפשטוּתו האלמנטארית, כי־אם – אולי דוקא בצד הפּלאי שבו: בזה שנראה לכתחילה בלתי־אפשרי, בלתי־ממשי, בלתי־הגיוני; בזה שנראה מלכתחילה משונה עד לטירוּף בעיני הבריות. מתפּלאים, שסופרים ומשוררים בעלי רוח־הקודש לא החשיבוּ את האיש, ואולי גם לגלגוּ עליו. ברם, דוקא אלה, שהלשון, אפילוּ החיה ביותר, הטבעית ביותר, חשוּדה בעיניהם, שאמצעי הביטוּי היותר נאמנים לא תמיד זכו בעיניהם – דוקא אלה לא יכלו בתקוּפת המלאכוּתיוּת של תחיית הלשון (שלא עברה עוד כולה, ורק דורות רבים, – ובסיועם של אותם ‘המלגלגים’, – יתגברו עליה) לסמוך את ידם עליה. הם, כאמנים, שבאוּ לחנך את העם לדבר כן, להרגיש כן, לא יכלוּ לותר על הטבעיוּת הגמורה. מנדלי היה אָנוּס ימים רבים לפרוש לגמרי מן העברית, ורק לאחר שמצא בלשון המדוברת ובניבה העממי של האגדה אמצעי־חיזוּק מספּיקים ללשון עברית טבעית, יכול בלב תמים לשוּב אליה.

מטבע הדברים הוא, איפוא, שהאָמן, יוצר־התרבוּת, זה שהוא מצווה ועומד בעיקר לשמור על איכוּתה, עוד היה מהסס (אם גם מלאכת ההכשרה עשה מדעת ושלא מדעת, ובלי מנדלי רק אלוהים יודע, באיזו לשון היינו מגלגלים כיום), מה שאין כן איש־הביניים, מי שעושה את התרבוּת אמצעי למשהו, – הוא היה עשוּי להשלים עם כל מלאכוּתיוּת חלקית לשם התכלית הסופית, הנושאת טבעיוּת שלימה, להעלים עין מזיוּף זמני לשם אמת לאחר זמן. מידת הפּוֹליטיקן היא, שאינו מקפּיד לעולם על הקלקוּל שבאמצעים, הרואה גם זכוּת מיוּחדת לעצמו, שאינו נרתע מפּני כל תקלה לשעה, אם יש בה משום תקנה לדורות. מכאן הניגוּד הנפשי שבין האמן ובין הפּוֹליטיקן – שהראשון שוקד על תקנת האמצעים, והשני אינו קנאי אלא לתכלית בלבד.

ב    🔗

אכן קו זה שבתכוּנתו – להיות מלא כוּלו קסם הרעיון עד לשכרון, למוֹד אותו באמת־המידה הגדולה שבנצח, – הוא המקרב את הקנאי לאנשי רוח־הקודש. זה כוחו, שידע להקיף את רעיונו ערפּלי פּלא, שידע להלך עליו רוח של אגדה. שלטונה הגמוּר של הלשון העברית היה לו הערך האבסולוטי היחידי. רק הוא יזכה את עם ישראל לגאוּלה. הדיבוּר העברי לא היה לו תנאי הכרחי למדינה בלבד. באיזו מידה היה לו המדינה עצמה. כל פּינה שבעולם, שנכבשה לפני הלשון העברית, היתה כבר בעיניו חלק מן ‘השטח הכבוּש’ של המדינה.

גם המילון, עם כל החיזוּק שנתן לדיבוּר העברי, לא היה לו סתם ספר שימוּשי, כי אם קרקע אחיזה לכיבוש המדינה. רכוּש הלשון המכוּנס היה לו מעין סוֹללה, מעין ‘בסיס צבאי’, שמעליו תוקפים את החומות הבצורות; וכל מלה נוספת בו – כלי נשק, ציוּד למלחמה.

ג    🔗

קנאוּתו מובנת, טבעית כל־כך, היה בו הרבה מטיפּוּסו של בעל־תשוּבה. בשבתוֹ בבירת צרפת הריהו סטודנט עליז, מקושט מקפיד על כל הנימוסין שבמערב. באַלג’יר הוא לובש חושן קטיפה של אָמן ונוהג עידוני אמן בעצמו. אך משבא ירוּשלימה, הוא נעשה אחר. כאן הולך הוא לקראת קרבן. חפץ הוא לספוג בבת אחת את סגנון המזרח, להתמזג עם צבעיו, ומרכין ראשו לפני ‘שכינת המקום’. בקיצוניוּת שבהתחסדוּתוֹ, כמו בזו של התפּקרוּתו אחר־כך, מנחהוּ הרצון לשנות, לעקור, לזעזע את הסביבה – ולוּא גם בזרוּת שבהנהגה. הוא יודע, שכובשת רק החידה שבאדם, רק מה שמעלה הד מסתורין. על־כן הוא שמח לקרבן, צמא ליסוּרים. יודע הוא, שאין כובשים אלא בזכוּתם של אלה.

החידוש שבו (מה שהובלט עוד במכתבו אל פּרץ סמולנסקין, שהסתפּק ב’רעיון' העברית לכתחילה) היה הקו היסודי הנטוע בתכוּנתו – לצרף, או גם להקדים, מעשה למחשבה, להכיר את גדלותה של ההגשמה גם בקטנותיה, והעיקר, להתחיל בגוּפו – להציג את עצמו לפני העוּבדה. היה בזה משום עוז־רוח אלמנטארי, גזעי, שאינו מתעורר אלא בתקופה היסטורית גדולה, בזמן ששר מאוּמה מבקש לו את היחיד לשליחוּת הרבים.

ולא יועילו כל הצירוּפים החדשים, שיגלה ההיסטוריקן הבא. האגדה עדיפה מכל מציאוּת היסטורית, ובין שבן־יהוּדה היה ראשון לנביאי הדיבוּר העברי ובין שהושפּע מאחרים שקדמוּ לו בזמן – ההיסטוריה בחרה בו להיות הנבחר, השליח: זה שבוֹ נתלבש רצון האוּמה לתקן בבת אחת פגם של הדורות.

וההיסטוריה לא ניתנה להגהה.