לפני שנים רבות, בנערותי, כשהייתי קורא עוד בבית שכננו את גליונות “הצופה” ומתיחד אתם, כמו עם דברי־שיר, היו לי הפרקים של ‘ארץ־אבות’, שנדפסוּ בימים ההם בהמשכים רבים, נקוּדת־המרכּז של העתון. להם חכיתי, ואת שורותיהם בלעתי בעינים מערפלות מאשר. בחרדת־לב הייתי חושב, כי יבוא יום ונפסק ספוּר־הפּלאים הזה על ארץ־הקדוּמים היקרה. פרקי־המסע האלה היו לי כעין המשך של מכתבי עזריאל מארצות הקדם שב’עיט צבוֹּע', של ספרי קלמן שולמן הקטנים, אותם הקונטרסים החביבים, שלשמותיהם ולמראה אותיותיהם המאירות היה ריח לבנון ועמק השרון. לא שבתי אליהם מאז ולא אדע, מה לקח אז בהם את לב הנער. אך היה על המלים האלה בלי־ספק טל של ילדוּת, נער, תם. לא הז’וּרנליסט האירופי, כי אם חניך־החדר, אשר שמר בלבו את חזיונות הקדוּמים, ספר לנו את רשמיו הנלהבים מארץ־האבות, אשר זכה להציג כף רגלו עליה. הדברים הרעידו את הלב רעד של חג ויהיו כעין רמז לעתיד, לימים אשר יבואו.
כי יזכור איש מקץ ימים רבים את אשר הלך על נפשו אור בתור הילדוּת והבדילו לטובה, אות הוא, כי הדברים נחתכו בלב והפרו את הלב. פה לא הכשרון עושה, כי אם שמץ של זהר רומנטי, משהו שבחלום. לב הנער נפתח רק לפני שערי האגדה. והמפתח הזה יתן לפעמים לשעה לא רק למשוררים וחוזי־חזיונות.
אברהם לודויפול לא היה משורר וחוזה־חזיונות. הוא היה ז’וּרנליסט. עורך, עסקן. בעל עצמיוּת יתרה לא היה בכל־אלה, אך ידע, כסופר נאמן, לשמור כל ימי־חייו על מבצרי הנעוּרים, על הדברים שבקדושה, שאליהם נשבע בשכבר הימים. היה מאלה, העומדים על המשמר. כשנגעו באותם העקרים, אשר עליהם חי, חגר גם עוֹז כלוחם, נעשה קנאי. ואם אמנם כחותיו לא היו מרוּבים, אך נלחם בהם, במרירוּת, בכאב. השפיע לא בכח דבריו, כי אם במסירוּתו, באותה החרדה שבלב על ערכי חייו, על ערכי חיינו הלאוּמיים והאנוּשיים, שבהן היה מצטין כל ימיו. על יסודות התחיה חרד, אותם נצר מכל־משמר. בהם ראה חזוּת הכל. עכשו נוהגים להתיחס בלגלוּג קצת לתרבוּת אירופה. לו יקרוּ ערכי אירופה אלה, וּבכל אשר נגלוּ סמני הרס תרבותי – בספרוּת, בחנוּך, בחברה – בכל אשר שמע קול קורא לשוּב אל הרשוּל שבגיטו או לשקוע ביון־הטיט של אסיה, התעורר ונלחם על היסודות האנושיים; מלא את חובתו לא כסופר פרופסיונלי, כי אם כאיש אשר יגן על עמו ועל עמדוּת תחיתו. ידע לדבר בלשון פשוּטה, קלה, ברוֹּרה. ידע לאהוב, לשנוא; לא מתוך פניות, כי אם מתוך הכרה אנושית־לאוּמית. חרד על כבוד האוּמה, על כבוד הספרוּת, ועל כל כּעוּר, על כל סימני ירידה ורפיון־ידים התריע, התמרמר, כצופה ער, כאזרח, החי על בנין האוּמה ומיטב תקוותיה. בעל כח ודאי שלא היה, אך הביא אתו מבירת צרפת את היכלת להתעורר, את קלות־הבטוּי. את המזג החם והנוח כאחד. היה סופר לרבים. והקורא שלנו הן זקוק עוד גם לכאלה.
יש לו עוד, בלבד זה, זכוּת מיוּחדת, – היותו עורך ‘הצופה’, עתון יומי מצוֹּין זה, אשר לא היה לנו לפניו ולא אחריו דוגמא לשלמוּת עתונאית, להרמוניה ספרוּתית. כ’השלח‘, כ’הדור’, גם הוא היה בזמנו מאותות הפריחה. בפעם הראשונה נעשה נסיון אצלנו לשתף את הקהל הגדול על עתון יומי לחזון ולמחשבה, לרוּחות הזמן. כל גליון הביא אתו רעננוּת של נוֹער, של כשרון, של התחדשוּת. מסביב לעתון התרכזו השמות הכי־יקרים לנו – כל אשר גלה כשרון של צמיחה, של גדוּל; ואין לשער את ערך ההשפעה הטובה אשר השפיע בתקופתו הקצרה. הוא היה אחד ממכתבי־העתים המעטים שלנו, אשר קרבו את הקהל אל הספרוּת, אשר הוציאוהוּ בחזקה מתוך חוּגו הצר. לעתון כזה אנו מתפללים גם כיום. הן הוא אחד הגורמים החנוּכיים הכי־חשוּבים ועליו יחיה הקורא, כקטן כגדול.
לוּדויפול היה אדם חביב. קסמים לא היו בו. אך ישרו ואפיו הגלוּי עשוּהוּ נוח לבריות, נוח לעבודה. לפי כחתיו עבד, ולא הפריע את האחרים מעבוד. בתור עורך היה יכול להיות לברכה לנו. זוכר אני, בבואי לורשה בשנת תרס"ג, בשלהי דקיטא, הבאתי אחד משירי הראשונים למערכת ‘הצופה’. העורך קבלני בחביבוּת והזמין אותי להשתתף תכוּפות בעתונו. מקץ ימים מעטים נתקרבנו זה לזה, והוא בגלוּי־לב היה מספר לי על המכשולים שהוא פוגש בעבודתו. עוד לא כלתה השנה הראשונה של ‘הצופה’, וכבר התחילה השקיעה – כנהוּג אצלנוּ. ופעם אחת הדהימנו בבשורה, שהוא עוזב את מערכת העתון. הוא היה יותר מדי פשוּט, ישר, יודע את אשר לפניו, כדי להסכים לפשרות. הוא אהב את העתון אשר יצר, והוא גם עזב אותו מאהבה.
אלמלא היו מזלזלים אצלנו כל־כך בדברים שבספרוּת, היה לודויפיל האדם המתאים ביותר, בבואו לארץ־ישראל, להיות עורך עתון יומי. לשם־זה, כמדוּמני, גם בא לכאן. השפעת עתון טוב היתה נכּרת בכל המובנים על הישוּב, וכדאי היה כל קרבן, מי יודע? אלו היה לנו במשך כל השנים האלה עתון יומי טוב, ישר, מדריך, אפשר שלא היה לנו כיום בארץ קהל מפגר, פרוּע, חצי־אסייתי, שנשמט ברוּבו מתחת השפעתנו בנעריו ובזקניו. אבל… במקום להוציא עתון נעשה סוכן ‘הבזילאית’. רק הודות לזה לא היה רעב ללחם, הוא ומשפחתו. את הספרוּת היה פוקד עוד מזמן לזמן (היה עוזר קבוּע ב’הפועל הצעיר‘, ב’הארץ’, ב’השלח'; השתתף זמן־מה בעריכת ‘מולדת’); אך את תפקידו העקרי לא מלא. הספרוּת בארץ־ישראל אינה נותנת לחם, והוא היה זקוק ללחם, הוא וילדיו הקטנים.
בחרף האחרון הייתי מזדמן אתו לעתים קרובות ב’שדרות' תל־אביב. שם הייתי יושב על־ידו בימים הבהירים, כשהיה מתחמם בשמש החרפית הטובה של ארץ־ישראל ומחניק מדי פעם בפעם את השעוּל, המתפרץ מגרונו. על ספסל חם, שנתיבש מגשם לילה, היינו יושבים ארוּכות ומדברים לאט. על מה? מובן, שעל הספרוּת העברית. על מחלתו לא התאונן, לא התאונן גם על הסופרים הצעירים, כדרך סופרים מזקינים. התאונן רק, שאין די שמש, שהרוּח הצוננת מוצאת אותו בכל אשר יסתר מפניה…
ככה נשאר תמיד האדם הפשוּט, שלא בא בטענות, נשאר תמיד ידידה ודורש טובתה של הספרוּת הצעירה, כמו שהיה בהיותו עורך ‘הצופה’; גם בפעם האחרונה, שבוע לפני מותו, כשבקרתי אותו, העסיק אותו עוד עולם נעוּריו – עולם הספרוּת. הביט בשקט אל פני המות, ודאג לאשה, אשר נתנה לו את נעוּריה, ולילדות החביבות שעטרו את מטתו.
המות בא בימי האסון הגדול, אשר קרה את הישוּב בימי מאי הראשונים, ואנחנו גם לא הספדנוהוּ כהלכה. בחבוּרה קטנה של סופרים וידידים לוינו אותו לבית־העולם העגוּם אשר בחולות יפו. בדברים מעטים ונאמנים הספיד רק ר' בנימין את הסופר נקי־העט, אשר עבד באמונה בשדה העתונות העברית, ואנחנו מהרנו לשוּב ולהוביל לקברות את חללינו היקרים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.