ליום ההולדת השבעים

א    🔗

בירוּשלים הסלעית, עיר האמרכלים והקנאים, עדת מרי־נפש ואנשי תככים, שירדו במשך דורות איש לחיי רעהו, הגשים הוא בכל תקופות חייו הפורים רוח נושאת שלום והבנה, רוח אדם טובה, שידעה לאחד, ליישר, לפשט את העקמומיות; להכשיר את החומר האנושי הנפסד ברוּבו למלאכת הבנין המוּקדמת. יצוּיין קו זה בראש וראשונה. כשאנו מעלים על דעתנו, שסביבה קטלנית זו לא השאירה מתום גם בכמה מבני העליה שבדורו ולא עמדו להם כל כשרונותיהם וכל מעלות רוחם הגדולות, אנו עשוּיים להעריך את מדת הנדיבות שהאיש הביא עמו, אם אור פניו לא נפל וקומתו האנושית לא התעקמה בכל הנסיונות שנתנסה. אפשר שהוא היה ישר־הקומה הראשון, שהישוּב הישן הקים מתוכו. ישוב זה, החוגג עתה את חג השבעים של פרנסו ומחנכו החביב, חוגג בעצם את חג עצמו, חג בגרותו – את זה שחייו ומעשיו מודיעים על התקדמותו, על כשרונו לחיים וליצירה. מה שהישוב היה עלול עוד לפני עשרות שנים להעמיד אישיות בעלת איכות כזו, סימן יפה לו – סימן שסרה קללת דורות מעליו, שיהיה ראוי להיות נגאל.

ב    🔗

יודעים אנו, כמה זקוקה כל מהפכה גדולה בחיים וברוּח למחמירים ועזי־נפש. לאנשי ברזל שדינם נוקב את ההר, אבל את מעשה ההכשרה, ההכשרה לגידוּל, שבלעדיו אין כל מהפכה עושה פרי, עושים אנשי־החן, נדיבי־הרעיון – אלה שאינם מנבאים בלבד לאדם החדש, כי אם נעשים דוגמא ראשונה לו, מגשימים אותו כפועל. הישוב החדש היה זקוק למחנכי חסד מטפוּסו של ילין, של יעבץ, של יצחק אפשטיין וכדומה להם, אלה שהעבירו את רוח התום בבית־הספר החדש, שהאביבו מעט את כתליו העירומים. בזה נעשו מחנכי־הדור, שלא שכחו את חסד ילדותם, שלא התחכמו, שיותר משהיו אנשי־תיאוריה, היו נאמני־טבע.

ילין, כרוב חבריו להוראה, לא היה ‘פדגוג’ במובנו הפוגם, המצמצם של כנוּי זה. הוא היה קודם כל מחנך אמן. מחנך בן־חורין. היה פייטן בחנוך, – וגם מבחינה זו היה קרוב לחבריו הנזכרים. זו מעלתו של המחנך האמתי, כזו של היוצר האמתי, שאינו כפוּף לשום ‘שולחן ערוך’. – שאינו נשמע אלא לחוש ההוראה בלבד. רק בזכות זו אינו נכשל. כמחנך־יוצר, ידע ילין את סוד הנועם שבהדרכה, כשם שידע את סוד הנועם שבהבעה. רק לפני ימים מעטים נזדמן לי לראות בפעם הראשונה את ספרו ‘מקרא לילדי ישראל’, שהוציא בירוּשלים לפני ארבעים וחמש שנה, ונדמה לי, שגם כיום מועטים הם ספרי הלמוד אצלנו לחן שבסגנון ולחן שבמסורת מזוקקת כמוהו. כמה ידע כבר אז להמתיק לבית הספר את סודות הטבע של הארץ ואת ערך העבודה ואת תולדות הישוב ונסיונותיו המרובים! רק ספר זה בלבד מעיד כמה חונן האדם חוש תרבותי וחוש עממי – סגוּלות שהן עדיפות מכל השיטות החריפות שבעולם!

אפילו ב’מקרא לפי הטף', שהיה מבחינה פדגוגית־שמושית צעד קדימה, כשם שהיה, מאידך גיסא, מבחינת האמנות הפדגוגית (זו של מאפוּ, זו של יעבץ) כמה מעלות אחורנית, – ידע להמתיק את היסוד המיכני ההכרחי שבמיטודות מסוג זה. כל מה שעשה במקצוע זה עשה באיזה חן, באיזה רוך שניתן רק לתמימי־הניב. וכלום עלול אדם להיות מחנך בלי חן זה, בלי קורטוב רומנטי זה?

ג    🔗

הרושם הראשון, שעשה עלי לפני המלחמה, היה אכסוטי במקצת. התרבוּש האדום, עטיפת הצבעונין, חיתוך הפנים הנאה, הקומה הישרה, – כל המתינות המזרחית, שהעלתה בדמיון את ‘נתן החכם’, נראתה לי בראשונה דיקורטיבית מעט; אבל האור הילדותי, השובב כלשהו, שבחיוך עיניו וקולו, הרוה תמיד רוך נעורים (ועם זה, גם נעימה של מסביר־ממתיק) היו מלאים חן של פשטוּת ונטעו אמון. לא היו ימים מוֹּעטים ונתחבב עלי ביותר. היתה בחזוּת פניו אותה הבעה אבהית מרגיעה. אותה ארשת גלויה, שהיא ההפך לפניהם המרוגזות, העצבניות־החשדניות של האנשים המצויים בסביבתי, אלה שחולניות יהודית טבועה בכל תויהן.

הסטיליזציה הספרדית היתה הולמת אותו. הבליטה בו משהו עצמי־הרמוני. חדוּת הצבעים, התעדנוּת כלשהיא, אטיוּת שבתנוּעה – כל אותו ריתמוס ספרדי ונועם ספרדי, שנקלטו על ידו קליטה שבטבע, הפיגה במקצת את האפרורית האשכנזית שלנו. לא היה בהם מקפאון שבטפוּס הספרדי, שנהפך כולו ל’דבר שבסגנון'. זה היה הספרדי הראשון שהתעורר. אולי משום שהיה בדמו הרכב מעולה זה של אב אשכנזי ואם ספרדית, המועיל כמעט תמיד להשבחת הגזע (בנגוּד לטמטום שבתורה החדשה על ‘טוהר הגזע’: כמעט כל התחדשוּת ברוּח היתה מלוּוה מימי עולם בתרכובת דם חדשה).

זוכר אני את בקוּרי המעטים בביתו, שהיה מקבלני בצל ביתו מעוּטף בגלימה רכה והיה קורא לפני על כוס קפה את תרגוּמיו המצוּיינים מ’אלף לילה ולילה', או ממתיק לי פרשה מסוּבכת באיוב. פשטוּת וצלילוּת, – אבל תמיד בלוית איזה חן, בלוית קצב חגיגי. חן המקום הוא שהיה על סגנונו וחן התקוּפה – הארגמן שבזריחה מטפטפת על ראשי האילנות. זה היה גם חן סגנונם של יעבץ, של פינס: בליטה ממשית על רקע רומנטי; קרקעיות ראשונה בצירוּף ניגוּן קדוּמים שבמקרא. הם שחדשוּ לנו את סגנון התורה, שנטלו מן המליצה התנ"כית את קשיוּתה, שיישרוּ את קמטיה.

אין בסגנון זה אף כלשהו מן העוקץ הרבני, אבל יש בו לפעמים מן החריפות שבפרוזה המקאמית של ימי הבינים. (שבא לידי בליטה מצוּיינת בכמה מתרגוּמי ‘אלף לילה ולילה’ וב’שיחות ישמעאל' המתוּבלים בחרזנוּת שובבה ורבת־הומור). ברם, אין זה גם סגנונם המחוּדד של משוררי ספרד. באה לידי בטוּי בעיקר המסורת של הרמב"ם, זה שבפרוזה המחוּסנת שלו מתמזגת לשון־תורה ולשון־חכמים, – זו שיודעת עם הקו לשמור גם על הצבע.

ד    🔗

מחונן מן הטבע הרבה ושליט במדה אחת בכמה מקצועות, נתן בלי ספק פחות משיכול היה לתת לפי כשרונותיו המרובים. זה גורלם של הראשונים – אלה שהחיים דורשים מהם בבת אחת טיפּוּל ויצירה, הכשרה ובנין. את מדת יכלתו יש, איפוא, למוד בעיקר על פי הכשרון המרוּמז, לפי ההישגים הארעיים.

המונוגרפיה של הרמב"ם היתה בלי ספק לזמנה מלאכת־מחשבת נאה. היה בה משום התחלה. משום קרבת הכותב והנושא. מאמריו על השירה הספרדית (‘מליצת ישמעאל בספרוּת ישראל’), שהיו נר לעינינוּ בהבנת השירה הזרה לנו בריתמוּס ובסגנון, מעידים שלא הוּכשר אולי איש יותר ממנו לתת לעם ספר מקיף על שירת ספרד, על דרכיה וסגנוניה. מי היה עלוּל יותר ממנו לקרב לנו את תרבוּת התקוּפה הרחוקה הזאת, להסבירה וּלמזגה ביצירתנו החדשה?

כפרשן המקרא גלה (פירוּשו על אויב) אותה הבנה פשוּטה וחריפה כאחת, המכשירה אותו לפרש את התנ"ך פירוש מבוּסס וטבעי. לא מתוך אותה מדעיוּת מסוּפקת, שהקרתנים נגררים אחריה בלי הבחנה, כי אם מתוך החוש הלשוני המצוּיין שניתן לו שכם אחד על כל המפרשים שבתקופה, עמד על סתומות המקרא ויישר את הדוריהן. אין כאן קבלנות לפרש את כל סתוּם, מה שמכשיל ומטעה את כל הפרשנים מימי עולם. בפשטנוּתו הנעימה הוא מודיע על כך בראש הספר: ‘מילדוּתי אהבתי לקרוא בספרי קדשנו בצורתם כמו שהיא, מבלי עזרת מפרשים ומבארים. השתדלתי להבין עצמי מה שאפשר להבין בהם’… – כלום לא זוהי ממדת הפרשן האמתי, שאינו מתגדר בפרשנוּת?

ה    🔗

כשקראתי לפני שנים אחדות את האבטוביוגרפיה של אביו, נעשה מובן לי למה יצא בשלום מן האפלה הירוּשלמית שבזמנו. מאביו נחל ישרוּת זו שבתפיסה, סבלנות זו שביחסי־אדם, אהבה זו לבנין החיים, לחיוּב החיים. מאביו, שהיה אחד המתישבים הראשונים על הקרקע (היה ממיסדי הישוב במוצא) נחל את התכוּנה הנאורה, את הממשיוּת הבריאה, למד לותר על הקטנות לשם הגדולות – זו הגדולה שבתורות, ההולכת ומשתכחת, לאסוננו, יותר ויותר בזמננו.