ירושלים, 23 ביוני.

כאשר עשׂיתי דרכי הנה מיפוֹ לפני ימים אחדים, התרשמתי עמוּקוֹת מההבדל הגדוֹל באוֹרחם־ורבעם של בני הלאוּמים השוֹנים הנוֹהרים כיום לארץ־ישׂראל. הנה היהוּדי בעל הפיאוֹת המסוּלסלוֹת והלבוּש המרוּפט והמשוּמן, שתיקוֹ תלוּי על שכמוֹ, פוֹסע לעייפה בדרך המאוּבקת. הוא שָׂבע תמרורים כדי להתגנב אל הארץ, ואין ספק כי הצליח בכך על־ידי מתן בקשיש ורכישת דרכון מזוּיף. הוּא עבר נתיב של ייסוּרים ועינוּיים לאין־ספוֹר כדי לזכוֹת ולמוּת בירוּשלים, ואם לשפוֹט לפי פניו החיורוֹת והחוֹלניוֹת לא ירחק היוֹם שזכוּת זוֹ תינתן לוֹ.

יהודים ליד הכותל

Porter J.L.: Jerusalem, Bethany and Bethlehem, London 1887.

עוֹד הוא פוֹסע־כוֹשל, נשען יגע על מקלוֹ הארוֹך, וכמעט קט הוא נרמס על־ידי כרכרה צהוּבה וּמצוּחצחת הנישׂאת בסערה על פני הדרך. ארבעה סוּסים מוֹשכים אוֹתהּ, וכל הוֹפעתהּ משמשת דוּגמה להתפרצוּתה של תרבוּת המערב למחוֹזוֹת המזרח. נוֹסע בה דוכס אנגלי שבא הנה כנראה כדי לוֹמר שהיה בארץ־ישׂראל. אחריו עוֹברת קבוּצה של גברים ונשים מבני־ארצוֹ, רכוּבים על סוּסים ועל חמוֹרים. רוֹב הנשים, כנראה בתוּלוֹת זקנוֹת, חוֹבשוֹת כוֹבעי־קש, מרכיבוֹת משקפיים ירוּקים ועטוּפוֹת צעיפים. ואילוּ רוֹב הגברים הם, כפי־הנראה, אנשי־כמוּרה, עוֹטים אדרות שחוֹרוֹת של כמרים, חוֹבשים מגבעוֹת גנדרניוֹת ונוֹעלים מגפי־רכיבה שלא כמנהג הכמרים. בראש הקבוּצה כוּלהּ, המוֹנה כשלוֹשים איש ואישה מכוסים אבק לבן, צוֹעד מוֹרה־דרך לבוּש בגדי־שׂרד הדוּרים, שיוֹליכם ברחבי־הארץ כרוֹעה בראש עדר־כבשׂים, שכן זוֹהי הקבוּצה האחרוֹנה של תיירי חברת־קוק בעוֹנה זוֹ.

אך מבחינת הייחוּד והציוּריוּת, כאין־וכאפס המה לעוּמת קבוצה אחרת שעברתי על פניה בדרכי. כבר מרחוֹק עוֹררה בי תמיהה והתפעלוּת רבה. במעלה־הדרך ראיתי מין דבר גדול וּמשוּנה, נגרר לאטו על־ידי המוֹן אנשים שחזוּתם העידה עליהם שאינם מבני־הארץ. משהתקרבתי אליהם נסתבר לי שהם מוֹשכים פעמוֹן ענק־מידוֹת, שמשקלוֹ שבע או שמונה טונות לפחות והוא מעוּטר כתוֹבוֹת וּסמלים דתיים מצוֹעצעים וּמסוּלסלים. הוּא ניצב על עגלת־מסע בעלת גלגלים קטנים, שמשכוּ אוֹתהּ כשמוֹנים איכרים ואיכרות רוסיים. כשעמדתי מתבוֹנן בקבוּצה מוּזרה זוֹ של אנשים בהירי־שיער ובעלי תוי־פנים קלמוּקיים,¹ חשתי כאילו הוֹעברתי במטה־קסם מהרי־ירוּשלים אל ערבוֹת רוּסיה הדרוֹמית. הגברים נעלוּ מגפיים גבוֹהים, לבשוּ מכנסיים רחבים וּמעילים ארוּכים ומהוּדקים סביב מוֹתניהם וחבשוּ מצנפוֹת שטוּחוֹת, והנשים היו לבוּשוֹת אוֹתוֹ לבוּש קוֹדר ומרוּשל המיוּחד לאיכרוֹת רוּסיוֹת. כוּלם היוּ רתוּמים בחבלים אל העגלה וגררוּ אוֹתהּ לאט אך ברוּח עליזה בדרך העוֹלה ירוּשלימה. כשעצרתי לידם וניסיתי להחליף עמם מילים אחדוֹת ברוסית שעדיין זכרתי, נענוּ לי במצהלוֹת־צחוק וניסוּ להסביר לי דבר־מה באריכות יתרה, אלא שידיעוֹתי בשפה הרוּסית היוּ דלוֹת ביוֹתר ולא הצלחתי להבין מה בפיהם. אך סוֹפהּ של סקרנוּתי שבאה על סיפוּקהּ כעבוֹר זמן מה, משהגיע מטענם היקר לירושלים. לפי שעה לא נוֹתר לי אלא להתבוֹנן בהתפעלוּת במסירוּתם וּבדבקוּת של אנשים פשוּטים אלה. התפעלתי בייחוּד מן הנשים שסיפקוּ איזה יצר דתי עמוֹק, בשמשן בתפקיד של בהמות־משׂא. הוֹלכוֹת היוּ בדרך הקדוֹשה אל עיר־הקוֹדש שבעיני בני הכנסייה היונית היא מקוּדשת יוֹתר מאשר בעיני אנשי העדוֹת הנוֹצריוֹת האחרוֹת. אחרי־כן נסתבר לי כי שבוּע שלם גררוּ את הפעמוֹן לירוּשלים, וכי רבים חלוּ בדרך ואחד גם קיפח את חייו והיה צורך לשלוח תגבורת מירושלים שתסייע להם במסע המפרך.

אלמלא נבנוּ לאוֹרך הדרך כמה וכמה בתים לאכסוּן תיירים ועוֹברי־אוֹרח, כי אז היה שיעור־התמותה גבוֹה הרבה יוֹתר. בזכוּת הגידוּל הרב שחל במספר הנוֹסעים בדרך הוּכפל מספר האכסניוֹת, וכיוֹם מגיע מספרן לארבע או חמש, מלבד המנזרים, היוני והקתולי, שגם הם עוֹמדים סמוּכים לדרך נכוֹנים לאכסן עוֹלי־רגל. בית־המלוֹן החדש, שנפתח לאחרוֹנה ברמלה על־ידי מתיישב גרמני, הוּא אחד השיפוּרים הבוֹלטים בתחוּם זה. נשארתי ללוּן בוֹ לילה אחד, גם בגלל הענין הארכיאולוגי שהעיר צוֹפנת גם משוּם שמצאתי כי מפעלוֹ של מארחי, בעל־המלוֹן, ראוי לעידוּד. במאוֹת השנים שלאחר תקוּפת הצלבנים נזכרת רמלה לעתים קרוֹבוֹת ברשוּמוֹת עתיקוֹת, שכן הייתה אז, כפי שהיא כיום, מקוֹם־מרגוֹע חביב על נוֹסעים ועל עוֹלי־רגל, שעשׂוּ דרכם בין יפו לבין ירושלים. אך ברבוֹת השנים הלכה העיר והתנוונה, ולפני כשלוש־מאוֹת שנה, כשביקר בה הנוֹסע בֵּלוֹן, מצא אוֹתהּ עזוּבה כמעט לחלוּטין. לא היוּ בהּ יוֹתר מתריסר בתים מיוּשבים, וּשׂדוֹתיה צמחוּ שמיר ושית. כיוֹם היא אחת הערים המתקדמוֹת ביוֹתר בארץ־ישׂראל, ויש בהּ אוּכלוּסייה של חמשת־אלפים נפש לפחוֹת. היא מוּקפת בוּסתנים וחוּרשוֹת־זיתים רחבוֹת־ידיים, וּמתוֹכהּ מתנשׂא המגדל הגבוֹה שהסלטאן בַּיְבַּרְס הקים במאה השלוֹש־עשׂרה.

עולי־רגל

Farrar F. W.: The Life of Christ, London 1874.

אך האתר המעניין ביותר בכל האזוֹר הזה נמצא כשני מילין מימין הדרך שבין רמלה לבין ירוּשלים, כמהלך שעה מרמלה. זוֹהי גבעה גבוֹהה הקרויה תל־אל־גזר. היא עומדת אצל הכפר אַבּוּ־שוּשֶה, שבעלוֹ הוּא מר ברגהיים, בנקאי יהוּדי מירוּשלים. אחוּזתוֹ משׂתרעת שם על שטח בן חמשת־אלפים אקרים, וראוּי לציין, אגב־אוֹרחא, שהוּא מפיק ממנהּ הכנסה גדוֹלה מאוֹד. מלבד העניין המיוּחד שיש בעצם העוּבדה שיהוּדי הגיע לידי בעלוּת על נכסים גדוֹלים כל־כך בארץ־ישׂראל, יש גם עניין גדוֹל שנתגלה רק לאחרוֹנה בכפר אבו־שושה עצמוֹ. (מאז נכתבוּ דברים אלה נרצח מר ברגהיים באכזריוּת רבה בידי האיכרים באחוּזתוֹ).

בין האנשים שהקדישוּ את אוֹנם ואת חילם ללימוּד הגיאוֹגרפיה של ארץ־ישׂראל ולחקירת עתיקוֹתיה תוֹפס מקום ראשון־במעלה הצרפתי מיסייה קְלֶרְמוֹן גָנֶה. אחת הבעיוֹת שעוֹררה שנים רבות עניין וסקרנוּת בקרב חוֹקרי ארץ־ישׂראל היא מקוֹמהּ של העיר גזר הקדוּמה. מן התנ"ך אנוּ למדים שגזר הייתה עיר חשוּבה עוֹד בטרם התנחלוּ בני־ישׂראל בארץ. בספר יהושע היא נמנית עם ערי המלכים של כנען. מלכהּ ניגף לפני יהושע ככתוּב “אז עלה הרם מלך גזר לעזור את לכיש ויכהוּ יהוֹשע ואת עמוֹ בלתי השאר לו שׂריד”. אחרי־כן נכללה העיר בחבל שבט אפרים וניתנה למשפחת קהת מבני הלויים. היא נזכרה כמה וכמה פעמים בדברי ימי המלחמוֹת בין דוד לבין הפלשתים, ובימי מלכוּת שלמה עלה אחד הפרעוֹנים עליה, כבשהּ ושׂרפהּ באש. אחרי־כן ניתנה העיר כחלק מן המוֹהר של בת־פרעה כשנישׂאה לשלמה, והוּא בנה אוֹתהּ מחדש. בפעם האחרוֹנה היא נזכרת בדברי ימי מלחמוֹת המקבים בשם גָזָרָה. בתחילה הסתערוּ המקבים וכבשוּה מיד אוֹיביהם, ואחרי־כן עברה מיד ליד, מאחר ששני הצדדים ייחסוּ חשיבוּת מרוּבה להחזקתהּ. יוחנן הורקנוס, המצביא היהוּדי, הקים בה את מטהו.

מר קלרמון גנה עיין בכתביהם של גיאוֹגרפים ערבים קדמוֹנים ונתקל בשם תל־אל־גזר. לאחר שמצא בתנ"ך את כל הפרטים הטוֹפוֹגרפיים הדרוּשים כדי לזהוֹתהּ, הלך לחפשׂה ליד הכפר אבו־שושה. ואמנם מצא באחוּזתוֹ של מר ברגהיים תל שכוּנה בשם גזר בפי ערביי המקוֹם, אף־על־פי שהיה כה קטן וחסר־ערך עד שלא זכה אפילוּ להירשם במפוֹת. לאחר שחקר את התל היטב גילה בוֹ, לשׂמחתו הרבה, כתוֹבת דוּ־לשוֹנית. המלה הראשוֹנה בכתובת הייתה כתובה אוֹתיוֹת יווניוֹת מן התקופה הקלסית. זה היה שמוֹ של איש “אלקיו”, ואחריה באוּ מילים עבריוֹת בכתב המרוּבע הקדמוֹן, שתרגוּמן “תחוּמה של גזר”. בכך נתיישבה הבעיה, והקרן האנגלית לחקירת ארץ־ישׂראל שלחה מיד משלחת מיוּחדת כדי לאמת את תגליתוֹ של מיסייה גנה. אנשי המשלחת עשׂוּ מלאכתם נאמנה, וּמצאוּ עוֹד ארבע כתוֹבוֹת במהלכוֹ של חקר יסוֹדי וּמוּשלם שעשׂוּ באתר. כפי שקוֹרה לעתים קרוֹבוֹת באתרים של שׂרידים עתיקים מאוֹד גוֹרמת הבדיקה הראשונה אכזבה יתרה. למעשׂה לא היוּ בגזר חורבות גלוּיוֹת־לעין, חוּץ ממרפסוֹת אחדוֹת, עשׂוּיוֹת גוּשי אבנים לא־מסוּתתוֹת. ככל הנראה עמדה העיר על התל, והיום דומה היא לרכס שאוֹרכוֹ כשש־מאוֹת ירד, רוֹחבוֹ כמאה ירד וגוֹבהוֹ כמאה־וחמישים ירד מעל פני העמק המטוֹרש המקיף אוֹתוֹ. אפשר למצוֹא שׂרידי יסוֹדוֹת של בתים קדוּמים במקוֹמוֹת שנחפרוּ בתל, וּמקוֹמוֹת אלה רבים מאוֹד, אלא שקשה מאוֹד להבדיל בינם לבין מחפוֹרוֹת שחפרוּ אנשי המקוֹם לצוֹרך חציבת אבנים לבנייה.

רמלה

Manning S.: Those Holy Fields, London 1874.

המגדל של רמלה

Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol. 1 (1881).

בקצהוּ המזרחי של התל יש שׂרידים של בניין שהיה, כפי־הנראה, מבצר עתיק, אך התוֹפעה המעניינת ביוֹתר היא ריבוּי של גתוֹת לדריכת ענבים, שמספרן כשלוֹשים ואחדות מהן נשתמרוּ במצב מצוּין. יש גם קברים אחדים, אלא שהם מעטים וּמפוּזרים למדי, משוּם שהעיר הייתה עירם של לויים, שבתחוּמהּ נאסר לקבוֹר מתים. נתגלוּ שם כמה וכמה נתזי־אבן, מהם בזלתיים, שפע כלי־חרס שבורים ואבני־צוֹר רבוֹת, שאחדוֹת מהן מעוּבדוֹת.

מר ברגהיים, שבנה את ביתוֹ למרגלוֹת התל, גילה בשעת הבנייה בריכה עמוּקה ששטחהּ כארבעים רגל־רבוּעה. קירוֹתיה היוּ מכוּסים שתי שכבוֹת של טיח קשה ולבן. עוֹבי קירוֹתיה הגיע לשתי רגליים, וכפי־הנראה היה בהּ גוּמחה בקירהּ המזרחי, כאילו שימשה כנסייה ביוֹם מן הימים. בגוּמחה נמצא סימן צלב צבוּע אדוֹם, וּמתחתיו מקוֹם למזבח־אבן שסוּלק משם. סימנים אלה מעידים כי במקוֹם זה התגוֹררוּ אנשים מראשוֹני הנוצרים. מאז החזיר מר ברגהיים את הבריכה לשימוּשהּ המקוֹרי; הוּא מצא פסלוֹן קטן של אליל עשׂוּי חרס אדום. הפלאחים, תוֹשבי המקום, סיפרו כי מצאוּ הרבה מאוֹד “בוּבוֹת” כאלה ונתנוּ אוֹתן לילדים לשׂחק בהן. בעקבוֹת חרישה באדמת־התל נתגלוּ כלי־צוֹר, משקלוֹת־חרס וחומר לטיוּח בוֹרוֹת, וּבקצהוּ הדרוֹם־מערבי של התל נתגלוּ שלדים אחדים, כפי־הנראה של אנשים שנהרגוּ בקרב; בגוּלגלתוֹ של אחד השלדים נמצאה מדקרת־חרב. כן נמצאוּ עקבותיה של תעלת־מים, חצובה בסלע, לאוֹרך מדרוֹנוֹ של התל.

מכל־מקוֹם, האתר מעניין הרבה יוֹתר משהוּא נראה במבט ראשוֹן, ואילוּ היה בעלו חוֹבב־עתיקות, כי אז היה מקים לעצמוֹ אוֹסף רב־ערך. כל המסוֹרוֹת הקשוּרוֹת במקוֹם מעידוֹת כי אתר זה היה תמיד בעל־אוֹפי מקוּדש־למחצה בעיני יוֹשבי המקום. אחת המסוֹרוֹת מספרת כי עיר־מגוריו של נוח עמדה על התל הזה וכי המבוּל פרץ ממקוֹם המכונה א־טָנָר, שאינוֹ אלא נקיק וּבוֹ בור־מים עתיק במדרוֹן המזרחי של הגבעה. כיוֹם מכוּנה המקום בשם אבו־שושה שמשמעו “בעל ציצת השיער”, על שמוֹ של דרויש אחד שהתפלל לגשם בתקוּפת בצוֹרת. מגיד־עתידוֹת אמר לוֹ שעם בוֹא הגשם יבוֹא גם קצוֹ. המים בקעוּ מתוֹך האדמה ויצרוּ בריכה, והוּא קפץ לתוֹכהּ וטבע. הבריוֹת שראוּ את קצה ציצת־שׂערו בלבד קראו אחריו “יָא אבו־שושה” (אוֹיה, בעל ציצת־השיער).

למרבה־הצער כל הכתובות, חוץ מזוֹ שפיענח מיסייה גנה, מחוּקוֹת מאוֹד, ואף־על־פי־כן שיש בהן אוֹתיוֹת אחדוֹת שאפשר לזהוֹתן, הרי ככלל לא יכוֹל איש לתרגמן עד היום. יש אחדוֹת שסימניהן דוֹמים לאוֹתיוֹת עבריוֹת, ויש אחדות שסימניהן דוֹמים לאוֹתיוֹת כּוּפִיוֹת.

יש עוֹד אתרים אחרים בעלי־עניין ליד הדרך שבין יפו לבין ירושלים, אך לא היה לי פנאי לבקר בהם, אף־על־פי שהקִדמה במחוֹז זה וטיב מקוֹמוֹת־האכסוּן שליד הדרך מקלים מאוֹד את מלאכתוֹ של חוֹקר־עתיקוֹת. לעוּמת־זאת, נחקר חבל־ארץ זה באוֹרח כה־יסודי עד כי אין אני מעז לצפוֹת לתגליות משׂמחוֹת־לב כגון אלה העשׂוּיוֹת להימצא באזורים יותר מרוחקים ופחוֹת נוֹחים לגישה.