חיפה, 20 ביולי.

מה חבל כי יש לזקוֹף לגנוּתהּ של הנצרוּת, ששׂררה בירושלים במאה הרביעית לספירה, את העוּבדה שירוּשלים של ימינוּ, הקדוֹשה בערי העולם, אוֹצרת בין חוֹמוֹתיה זיוּף ומרמה יוֹתר מכל עיר אחרת בעוֹלם. אשמת סילוּף האמת וטיפוּח האמוּנוֹת הטפלוֹת לגבי אתרים וּמקוֹמוֹת קדוֹשים, מוּטלת על הנוֹצרים של המאה הרביעית וּבעיקר על הקיסרית הֵלֵנָה, שהייתה הראשוֹנה שהגתה והפריחה את הבדוּתוֹת האלה. אחריה באוּ הכנסיוֹת הנוֹצריוֹת, וּבייחוּד הכנסיוֹת היונית והלטינית, וטיפחו את מסכת הכזב והסילוּף כדי להגדיל את הרוחים הכספיים שהפיקו מכך.

מלאכת המחקר והבדיקה המצוּינת שנעשׂתה בירוּשלים בעשׂרים השנים האחרוֹנוֹת, היקף־החקירוֹת העצוּם, שהיה כרוּך בהוֹצאה של כמאה־אלף דוֹלר, היוֹשר וחוֹסר משׂוא־הפנים של החוֹקרים ערערו עד־היסוֹד את כל בניין הבדוּתוֹת שהנצרוּת של ימי־הביניים הקימה על אשיוֹת אמוּנתם התמימה של חסידיה; ועוד היוֹם מוֹצאוֹת הכנסיוֹת עניין בטיפוּחוֹ, על־אף העדוּיוֹת הברוּרוֹת הסוֹתרוֹת אותו. כיוֹם הוּכח לעיני כוֹל, כי מקוֹם־קבוּרתוֹ של ישוּ לאחר צליבתוֹ לא יכוֹל להיוֹת בשוּם־פנים באוֹתהּ מערה שהוּקם מעליה מקדש־הפאר המכוּנה “כנסיית הקבר הקדוֹש”. היוֹם יוֹדעים אנוּ, לפי חקירוֹת וּבדיקוֹת שנערכוּ לאחרוֹנה, את מקוֹמן המדוּיק של החוֹמוֹת שהקיפוּ את העיר בימיו של ישוּ, אף־על־פי שיש עדיין עוֹררין על נכוֹנוּתן של המסקנוֹת שהוּפקוּ לאחרוֹנה בעניין זה. כן יוֹדעים אנוּ כי המקוֹם המכוּנה גלגלתא, הוא “מקוֹם הגוּלגוֹלת” שבוֹ נצלב ישוּ, היה “קרוֹב אל הקבר”; כי גלגלתא הייתה “קרובה אל העיר” ולא בתוך חומותיה; כי ישוּ “התענה מחוּץ לשער”, וכי כל הקברים, חוץ מקבריהם של דוד, חולדה ושמונה מלכים יהוּדים, היו מחוץ לחוֹמוֹת, ואילו המערה שעליה נבנתה כנסיית הקבר הקדוֹש הייתה בתוך החוֹמוֹת. אולם אף־על־פי שהכנסיוֹת עצמן אינן מעיזוֹת לטעוֹן כי מקוֹם־קבוּרתוֹ נשמר במסוֹרוֹת שקוּימוּ בידי הנוֹצרים בשלוֹש־המאוֹת הראשוֹנוֹת לאחר מוֹתוֹ, הרי הן עצמן רוֹאוֹת צוֹרך להסתמך על גילוּיי השראה ודמיוֹן שקבעו את מקוֹמוֹ. יש סוֹפרים קדמוֹנים הטוֹענים כי הקיסר קונסטנטין, הוּא הוּא שההשראה ממעל סייעה לוֹ למצוֹא את הקבר. לעומתם יש סופרים המייחסים זאת לאמוֹ, הקיסרית הלנה. אך זוֹ היא סתירה של מה־בכך. בין שהיה זה הוּא וּבין שהייתה זוֹ אמוֹ, בעינהּ עוֹמדת העוּבדה כי ההשראה ממעל קבעה את מקוֹם הקבר. מאז ימי גָלִילֵי נאלצת החקירה המדעית לכוֹף ראשהּ בפני ההשראה והאמוּנה הדתית שלעוֹלם אינן עשׂוּיוֹת לטעוֹת. וכך, למרוֹת כל העוּבדוֹת המעידוֹת על היפוּכם של דברים, יוֹסיפוּ עדרים של עוֹלי־רגל לזחוֹל על־פני האבנים המקוּדשוֹת ולחרוֹת את פניהן בנשיקוֹת־פיהם, כל־עוֹד יהיוּ המוֹסדוֹת הדתיים מעוּניינים בכך.

מתוֹך דאגה ופיקחוּת יתרה, ואוּלי גם מתוֹך רצוֹן להמעיט ככל־האפשר את טרדוֹתיהם של עוֹלי־רגל, ריכזה הכנסייה הקדוּמה תחת קוֹרת־גגוֹ של הבית המקוּדש אבנים קדוֹשוֹת רבוֹת ככל שיכלה בלי לחרוֹג מגבוּלוֹת הצניעוּת. כך מוֹצאים אנוּ שם את אבן־המשׁיחה, אשר גוּפוֹ של ישוּ הוּנח עליה כדי לסוּך אוֹתוֹ בשמן; אך אבן זוֹ נתבלתה עד כדי־כך שעמדוּ וכיסוּה בלוּח־שיש, המספק, ככל־הנראה, את צוֹרכיהם של עוֹלי־רגל. לידהּ אנוּ מוֹצאים את האבן העגוּלה, שעמדה עליה הבתוּלה שעה שמשחוּ את גוּפוֹ של ישוּ; את האבן שעמד עליה ישוּ כשהוֹפיע לפני מרים המגדלית, וגם את האבן שהיא עצמה עמדה עליה ואת העמוּד שישוּ נקשר אליו כשייסרוּהוּ בשוֹטים. אל־נכוֹן יראה לך מוֹרה־הדרך האדוּק והחסיד שלך (אם יעמוֹד לך אוֹרך־רוּחך ללכת אחריו) את המקוֹם המדוּיק שהחיילים פשטוּ בוֹ את בגדי ישוּ, את המקוֹם שהלבישוּהוּ אדרת־ארגמן ואת המקוֹם שהחיילים הפילו גוֹרל כדי לקבוֹע מי ייקח את בגדיו, את הסדק בסלע שנבקע ברעידת האדמה, את המקוֹם שעטפוּ את גופוֹ של ישוּ בתכריכים, את המקוֹם שהצביע עליו ישוּ שהוּא הוּא טבוּר־העולם, וכן הלאה וכן הלאה עד לזרא.

כנסית הקבר הקדוש

Porter J.L.: Jerusalem, Bethany and Bethlehem, London 1887.

יש אשר כנסייה מן הכנסיוֹת נוֹקטת דרכי־גזל וגוֹנבת אבן מאבנים אלה. בעיקר נאשמה בכגוֹן אלה הכנסייה הארמנית. הארמנים גנבוּ מהקבר הקדוֹש את האבן שהמלאך ישב עליה, את האבן שנגללה מפתח הקבר, וכיום הם מציגים את שתיהן בבית־התפילה (קַפֵלָה) של ארמוֹן קַיָפָא; כן הם מציגים חתיכה מהצלב האמיתי שנתגלה מלכתחילה בזכוּת ההשראה משמים שירדה על הלנה, וכן הם מראים את הצלב של הגנב־החוזר־בתשובה שעד היוֹם הספיקוּ להכתירוֹ כקדוֹש וּלכנוֹתוֹ בשם דִימָס. איני יודע על מה הם מסתמכים כשהם מכנים אוֹתוֹ בשם דימס וּמתכוונים, מתוֹך נימוּקים פוליטיים, להפוֹך את מקוֹם־הוּלדתוֹ לעוֹד מקוֹם קדוֹש. לדעתי יש טעם לגנאי במחשבה שאוֹתהּ מעצמה, הממתינה לשעת־הכוֹשר לגאוֹל את ארץ־ישׂראל מידי האימפריה התורכית, מקימה בית־תפילה כדי לקדש את זכרוֹ של גנב־חוזר־בתשובה.

אך יוֹתר מכוֹל מצטיינים האתרים הקשוּרים במשליו של ישוּ. כך מראים לעוֹלי־הרגל את החלוֹן ששימש נקודת־תצפית לאיש העשיר, ואת האבן שעד היום בלתה כליל מרוֹב נשיקוֹת שהעתירוּ עליה המאמינים, שאלעזר (לזרוס) ישב עליה שעה שהכלב ליקק את פצעיו. שאלתי את מוֹרה־הדרך שלי היכן הכלב, והוא השיב כי הוּא מת מזמן והוסיף בחיוּך, “אני איני מאמין בשום דבר מכל אלה”.

שאלתי אוֹתוֹ מדוּע אינוֹ מאמין.

“מפני שאני יהוּדי”, השיב.

אחרי הדברים האלה המשיך לגלגל ברהיטוּת ובחלקת־לשוֹן את כל המסוֹרוֹת הנוֹצריוֹת, עד שפקעה סבלנוּתי ואמרתי לו, “טוב ויפה. מאחר ששנינוּ איננוּ מאמינים בכל האתרים הבדוּיים האלה, אוּלי נלך וננסה למצוֹא משהוּ אמיתי”.

איש זה שימש בשירוּתם של כמה וכמה חוֹקרים שפעלוּ בירוּשלים לאחרוֹנה, ואחרי־כן מצאתי אוֹתוֹ בן־לויה נבוֹן וּמעניין.

הוּא הוּרשה ללווֹת אוֹתי בסיוּרי במסגד־עומר, הוּא היפה והקדוֹש שבכל היכלוֹת המוּסלמים, אך לעוּמת־זאת לא הוּרשה אפילוּ להיכנס לקצה הסמטה של כנסיית הקבר הקדוֹש של הנוֹצרים. בכך ראיתי דוּגמה מפתיעה לסוֹבלנוּתם הדתית של המוּסלמים כלפי היהוּדים בירושלים לעוּמת זוֹ של הנוֹצרים.

גת־שמנה

Wilson E.L.: In Scripture Lands, London 1891.

ככל שהדברים אמוּרים בפוּלחנים של הנוֹצרים אפשר לקבוֹע כעוּבדה שהחשיבוּת המיוּחסת לירוּשלים קשוּרה בהם קשר קלוּש למדי. כמובן אין הדברים אמוּרים במקוֹמוֹת גיאוגרפים מוּחשיים, שכן אלה יישארוּ תמיד. בית־לחם, ביתניה והר־הזיתים עוֹמדים במקוֹמם כבימי־קדם, אך לעוּמת־זאת יש שני גני גת־שמני (גת שמנה); האחד – הכנסייה הלטינית טוֹענת לו, והאחר – הכנסייה היונית טוֹענת לוֹ. כשאנוּ יוֹרדים לחקרם ומפשפשים בפרטי־פרטים מסתבר כי אינם אלא עניין של אגדה, או לכל־היותר עניין של ניחוּש מעוּרפל למדי. אחת ההוֹכחוֹת המצוּינוֹת להנחה כי מדוּבר באגדוֹת ותוּ־לא היא טביעת רגלוֹ של ישוּ על אוֹתוֹ סלע שעלה ממנוּ לשמים. טביעת כף־רגל זוֹ קטנה הרבה יוֹתר מזוֹ של בודהא, שראיתי במוֹ־עיני על פסגתוֹ של אָדַמְס־פִּיק אשר בצילון, אוֹ מזוֹ של יִתְרוֹ, שהדרוּזים הראוּ לי בנבי־שֻעַיְב.

עמק יהושפט

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880. Vol. 1

יש שני מקוֹמוֹת שלגביהם רוֹוחות השערוֹת שוֹנוֹת, ורק המחקר המדעי עשׂוּי לשפוֹך אוֹר על אמיתוּתם, והם מקוֹמהּ של גלגלתא וּמקוֹמוֹ של קבר יוֹסף מן הרמתיים. עד עתה מעידים כל הסימנים כי גלגלתא הייתה גבעה קטנה שעמדה סמוּך לשער־דמשׂק של היום, בדיוּק בכיווּן ההפוּך למקוֹם שקבעה המסוֹרת הנוֹצרית. בכך גם בטלה ההשקפה הרוֹאה את הוִיָה דוֹלוֹרוֹסָה (דרך־הייסוּרים), כנתיב מקוּדש, שכיוֹם מציגים אוֹתוֹ לפני הבריוֹת כרחוֹב שישוּ נשׂא לאוֹרכוֹ את הצלב על גבוֹ, בדרך אל מקוֹם־צליבתוֹ. יש להניח כי הגלגלתא הייתה אתר ההוצאה־להורג של ירוּשלים. באוֹתהּ תקוּפה, בשנת 150 לספירה, מכוּנה המקוֹם בתלמוּד בשם “בית־הסקילה”, וּלפי המסוֹרת הרוֹוחת כיוֹם בין היהוּדים המקוֹם מזוּהה עם גבעה זוֹ. המסוֹרת היהוּדית מסתמכת על הכתוב במשנה, שמתוֹאר בה צוק־סלע שהוּשלך ממנוּ החייב בדין על־ידי העד הראשוֹן. אם לא נהרג בנפילה זוֹ, שׂוּמָה על העד השני להטיל בו אבן, ואילו העם הנאספים על הצוּק אוֹ מתחתיו חייבים להשלים את מלאכת הסקילה עד־מות. מקוֹם זה היה מחוּץ לשער בריחוּק־מה מבית־המשפט. הגבעה שאנוּ דנים בהּ נמצאת קרוֹב לשער ומחוּץ לו, ויש בה צוּק שגוֹבהוֹ כחמישים רגל. יתר־על־כן נאמר בתלמוּד “כיצד תוֹלין אוֹתוֹ? משקעין את הקוֹרה בארץ, והעץ יוֹצא וּמקיף שתי ידיו, זוֹ על גב זוֹ, ותוֹלה אותו” (סנהדרין פרק שישי: מו, ע"א). יוֹצא אפוא כי בית־הסקילה הוּכר גם כמקוֹם המיוֹעד לצליבה. מעניין לציין כי מסוֹרת נוֹצרית קדוּמה מציינת אתר זה כמקוֹם שנסקל בו סטפן הקדוֹש, ראשוֹן הקדוֹשים־המעוּנים. סביבתוֹ של מקוֹם זה נחשבה תמיד כאתר ביש־מזל. אחד הסוֹפרים הערבים מימי־הביניים הכריז שטח שוֹמם באוֹתוֹ מקוֹם כשטח מקולל, שרוּח רעה שוֹרה בו. לפיכך גם הזהיר עוֹברי־אוֹרח שלא ייכנסוּ בוֹ בשעוֹת הלילה.

עמק־יהושפט, המכוּנה בפי הערבים “עמק הגיהינוֹם”, עוֹבר לא־הרחק ממזרח לגבעה שלנוּ, ששמהּ הערבי “חראמיה” ניתן להּ בגלל המערה שבהּ, המכוּנה “מערת ירמיהוּ”. גם מגִנהּ הגיבוֹר של חרטום, גנרל גוֹרדוֹן, דיבר בהתלהבוּת בהשקפה כי אמנם זהוּ מקוֹם הגוּלגוֹלת. לפני שיצא לסוּדן, למשׂימה שלא חזר ממנהּ, בילה כשנה בירוּשלים. הוּא חקר היטב את כל האתרים הקשוּרים בקבוּרתוֹ של ישוּ כדי לחזק את השקפוֹתיו בעניין זה, וגם טרח להסביר לי אוֹתן בהרחבה יתרה. לפני שיצא לאנגליה שלח כמה וכמה הערוֹת בעניין זה לקרן לחקירת ארץ־ישׂראל, ואנשיה פרסמוּ אוֹתן ברבעוֹן האחרוֹן שלהם. כיוֹם מלאוֹת הן עניין נוגע־ללב. בדבר מקוֹם הגוּלגוֹלת אוֹמר גנרל גורדון: “הזכרת השם מקוֹם הגוּלגוֹלת אצל כל אחד מארבעת השליחים אומר דרשני. כל־אימת שמזכירים מקוֹם מסוּים בתדירוּת יתרה צריכים אנוּ להיוֹת סמוּכים וּבטוּחים כי יש דברים בגוֹ. אם נזכרת הגוּלגוֹלת ארבע פעמים, טבעי הדבר שנחפשׂ את הגוּף, ואם ניקח את שׂרטוּט המיתאר של וורן ואחרים נוכל לראוֹת, לאחר סילוּק האדמה והאשפה, את צוּרתם האמיתית של פני־הקרקע. ואז אי־אפשר שלא להבחין בדמוּתוֹ של גוּף, שהתעלה (שהתגלתה על־ידי שִיק) בוֹ היא קנה־הושט, המחצבוֹת הן החזה, ואם בעל־דמיוֹן אתה, תמשיך את ההקבלה גם הלאה. בתהילים (פרק מח) אנוּ מוֹצאים פסוק האומר ‘הר־ציוֹן ירכתי צפון’; בברית־החדשה אנוּ מוֹצאים כתוּב: ‘אחד מאנשי הצבא דקר בחנית את צדו, וכרגע יצא דם ומים’; האלוהים נטל צלע מצדו של אדם ויצר ממנו אישה. יוצא אפוא שכנסייתוֹ של ישוּ יצאה אוֹ נוֹצרה מצלעו, אבני־המקדש הוּבאוּ מן המחצבוֹת אוֹ מחזהוּ של הגוף, וכן הלאה וכן הלאה. בכך נשלמת והוֹלכת דמוּתוֹ של הגוּף עד הגולגולת”.

בעקבוֹת תיאוֹריה זוֹ הגיע גורדון לידי תפיסה מיסטית ומיוּחדת במינהּ בדבר סמליוּתהּ של העיר, המבטאת בצוּרתהּ המוּחשית את ירוּשלים החדשה, הכלה האלוֹהית.

אוּלם העוּבדה המעניינת ביוֹתר לגבי גבעה זוֹ היא הקבר שנתגלה בהּ לאחרוֹנה ועוֹרר עניין רב. יש טוֹענים כי קרוֹב־לודאי שזהו קברוֹ של יוֹסף מן הרמתיים, וככל־הידוע עד־עתה לא נטמן בוֹ אדם לפני ישוּ. לפי הידע שיש בידינוּ כיוֹם לגבי קברים חצוּבים־בסלע בארץ־ישׂראל יכוֹלים אנוּ לקבוֹע את זמן חציבתוֹ לפי צוּרתוֹ ולפי מבנהוּ. אלה מעידים כי קבר זה נחצב בתקוּפה היהוּדית המאוּחרת, אוֹ בתקוּפה שנסתיימה עם חורבן ירוּשלים. עוּבדת הימצאוֹ של קבר זה קרוֹב כל־כך אל מקוֹם־הצליבה ורחוֹק כל־כך מקברים אחרים בבתי־העלמין הישנים של העיר, היא כשלעצמהּ תוֹפעה מיוּחדת במינה. לפטננט מַנְטֶל, מחיל ההנדסה המלכוּתי, ערך תכנית מדוּקדקת של מבנה הקבר וּסביבתוֹ ושלח אוֹתהּ לאנגליה, מקוֹם שם שימש העניין נוֹשׂא לויכוּחים רבים. קבר זה לא נתגלה על־ידי הנוֹצרים הקדמוֹנים, שחיפשׂוּהוּ בימי קונסטנטין, והסיבה לכך ברוּרה וידוּעה. כעשׂר שנים לאחר צליבת ישוּ בנה אגריפס את “מגדלי הנשים” על הסלע שמעל הקבר, וכפי־הנראה נסתר הקבר מתחת לבניין החדש אוֹ בין כתליו. לכן לא יכוֹל איש לבקר בוֹ, וברבוֹת־הימים נשתכח כליל, עד שבאה הקיסרית הלנה, הרסה את מקדש ונוס שבנוּ הרומאים באתר שעוֹמדת עליו היום כנסיית הקבר הקדוֹש, גילתה “מעבר לכל תקוה” (כפי שמנסח זאת אסביוּס) קבר יהוּדי חצוּב בסלע, שמאוֹתוֹ זמן ואילך נתקבל אצל המאמינים כקברוֹ של ישוּ הנוֹצרי.

ביתניה

Porter J.L.: Jerusalem, Bethany and Bethlehem, London 1887.

אף־על־פי־כן נוֹדעת חשיבוּת מיוּחדת במינהּ לקברים העתיקים מאוֹד שבתחתיוֹת כנסיית הקבר הקדוֹש, שאחד מהם מיוּחס כיוֹם לנקדימוֹן. בפרק הבא אדוּן ביתר הרחבה בטיבוֹ של קבר זה. ייתכן מאוֹד שקונסטנטין או הלנה שמעוּ כי יש קברים מקוּדשים מאוֹד מתחת למקדש ונוּס וסברוּ כי ייטיבוּ מאוֹד לעשׂוֹת אם יקחוּ את הקבר הקדוֹש ביוֹתר הקשוּר באיזוֹ מסוֹרת שהיא ויכנוּהוּ בשם הקבר הקדוֹש של ישוּ הנוֹצרי. אוּלם ניתוּץ האמוּנוֹת הטפלוֹת ואהבת־האמת חזקוּ וגברוּ על אלף וארבע־מאוֹת שנים של מסוֹרת חסרת־שחר. אילוּ השקיעוּ הכנסיוֹת, כדי לשמר את האמיתוֹת המוּסריוֹת הגלוּמוֹת במשנתוֹ של ישוּ הנוצרי, מחצית מכל המאמצים והטרחה שהשקיעוּ כדי לשמר את המערה שמעוֹלם לא נקבר בהּ, היה אל־נכון העוֹלם נשׂכר מכך והטוֹבה בוֹ הייתה רבה מן הרעה שחוֹללוּ מאמצים אלה.