חיפה, 3 באוגוסט.

כתוֹצאה מהתגליוֹת שנתגלוּ בירוּשלים בשנים האחרוֹנוֹת וּמהמסקנוֹת שהסיקוּ מהן האנשים שהקדישוּ להן מחשבה רבה כל־כך, ראוּי מאוֹד וכדאי מאוֹד להוֹסיף פרק חדש וּמתוּקן לתיאוּר העיר הקדוֹשה בכל ספרי ההדרכה לתיירים. יש להזהיר נוֹסעים ותיירים מפני מוֹרי־דרך המבזבזים את זמנם וּמוֹליכים אוֹתם לראוֹת אתרים נוֹצריים שאין להם ולא־כלוּם עם העוּבדוֹת ההיסטוֹריוֹת. אין באתרים אלה כל עניין חוּץ מהפליאה על עצם התוֹפעה המוֹכיחה בעליל את גוֹדל הבערוּת והאמוּנוֹת הטפלוֹת בקרב מטפחי הנצרוּת במאה התשע־עשׂרה, שאינן שוֹנוֹת מאלה השׂוֹררוֹת בקרב עכו"ם.

כל ספר־הדרכה לתיירים העוֹסק בירוּשלים צריך שיביא את המסקנוֹת שהוּפקוּ מחפירותיהם וּמחקירוֹתיהם של סר צ’רלס וילסון, סר צ’רלס וורן, קפטן קונדר, מיסייה קלרמון גנה ושאר חוקרים, במשך עשׂרים השנים האחרוֹנוֹת.

ראוּי לו לספר כזה שיתעלם לחלוּטין מן המסוֹרוֹת של הכנסייה הלטינית ושל הכנסייה היונית. חקירוֹתיהם של האישים שהזכרתי לעיל פתרוּ כמעט את כל הבעיוֹת הטוֹפוֹגרפיוֹת הקשוּרוֹת בירוּשלים העתיקה, שבעבר שימשוּ נוֹשׂא למחלוֹקוֹת וּלטעוּיוֹת רבוֹת, שכן כל הספיקוֹת והקשיים הקשוּרים בכך נבעוּ מן העוּבדה שהעיר נהרסה ונחרבה פעמים רבוֹת כל־כך עד כי היסוֹדוֹת המקוֹריים של חוֹמוֹתיה ושל המקדש ניתנים לזיהוּי ולקביעה אך־ורק על־ידי חפירוֹת נרחבוֹת ויסוֹדיוֹת. במהלך החפירוֹת שכבר נעשׂוּ, נתגלוּ בעקיפין מִמצאים רבים.

מתוך פרסוּמיהּ של הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל, אנו למדים כי חפירוֹת אלה נערכוּ בתנאים קשים ביוֹתר, למרוֹת התנגדוּתם של השלטוֹנוֹת המקוֹמיים ועל־אף מחלוֹת וּמחסוֹר בכספים. החוֹקרים הגיעוּ בחפירוֹתיהם לעוֹמקים יוֹצאים מגדר הרגיל. פיר אחד בפינה הדרוֹם־מזרחית של אזוֹר הר־הבית הגיע לעוֹמק של שמונים רגל, ואילוּ פִיר אחר, ליד הפינה הצפוֹן־מזרחית, הגיע לעוֹמק של מאה־ועשׂרים רגל מתחת לפני־הקרקע עד שפגע בשכבת הסלע. בגלל העוֹמק הגדול, המחסור בתמוּכות ואי־יציבותם של עיי־המפולת, אשר בהם נחפרוּ המחילוֹת והנקבות, הייתה מלאכת החופרים כרוּכה בסכנוֹת ובקשיים שאין כדוּגמתם והצריכה רוב אומץ־לב ועקשנוּת. סר צ’רלס וורן והמש"קים של מטהוּ עבדוּ ללא־ליאות, שׂמוּ את נפשם בכפם וּלעתים קרוֹבוֹת קיבלו על עצמם לבצע פעוּלוֹת שהפוֹעלים המקוֹמיים נרתעו מעשׂוֹתוֹ. בזכוּת התבוּנה והמשמעת של אנשי החבוּרה נתגלו תגליוֹת רבוֹת־ערך, בלי שארעה אפילוּ תאוּנה אחת, ומקוּבל על הכוֹל שתוֹצאוֹת החפירוֹת הן בעלוֹת חשיבות כה־רבה, המצדיקה את העמל והקשיים שהוּשקעוּ בהן.

סר צ’רלס וורן היה הקצין שחדר ברוֹב אומץ למדבר־סיני לאחר המלחמה האחרונה עם מצרים, הצליח ללכוֹד את רוצחיהם של פרופסור פַלְמֶר, קפטן גִיל ולפטננט שָׁרִינְגטוֹן ולהביאם לפני כס המשפט. פרי מאמציו וּמאמציהם של עמיתיו החוֹקרים בירוּשלים הוּא אטלס נהדר שפוֹרסם בשנה שעברה על־ידי החברה לחקירוֹת ארץ־ישׂראל. הוּא מכיל סדרה מצוּינת וּמפוֹרטת של מפוֹת, תכניוֹת, תרשימים של פני־הקרקע ופיתוחים המגלים את כל צפוּנוֹתיה המוּפלאוֹת של עיר־הקוֹדש, לרבוֹת כרך של טקסט תיאוּרי נאה וכתוּב בטוּב־טעם. בכך ניתנה לנוּ האפשרוּת לבסס את תמוּנת צוּרתהּ הטוֹפוֹגרפית של העיר הקדוּמה על נתוּנים מדוּיקים יוֹתר מכל אשר היה בידינוּ עד הנה ולקרוֹא תוֹלדוֹת ימיה הקדוּמים לאוֹר עוּבדוֹת בדוּקוֹת וּמאוּשרוֹת, במקוֹם שננחש מה היוּ פני הדברים מתוֹך תיאוּרים שאמנם נכתבו בקפידה ובתוֹם־לב, אך מטבע הדברים מעוּרפלים הם במקוֹם שהמעיין זקוּק לדיוּק־יתר ולוֹקים בחסר במקום שהוּא זקוּק לפרטים.

כפי שכבר אמרתי, אפשר להסתייע בפרסוּמים מצוּינים אלה לצוֹרך הכנת מדריך חדש לתייר בירוּשלים. תהא בכך תרוּמה גדוֹלה לסילוּק הבלבוּל והמבוּכה השׂוֹררים כיוֹם בכל הנוֹגע לשמוֹת של מקוֹמוֹת וּלזיהוּי של אתרים בעיר הקדוֹשה. אביא להלן דוּגמאוֹת אחדוֹת להבהרת דברי. לא הרחק מכנסיית הקבר הקדוֹש מוליך מוֹרה־הדרך את התייר וּמראה לו מקוה־מים ענק, שכיוֹם הוא מלא מים. זוֹהי, יאמר לו, בריכת בית־חסדא. אך שם זה ניתן לבריכה רק במאה הארבע־עשׂרה. במאה השתים־עשׂרה רוחה הסברה כי בית־חסדא היא באר ליד כנסיית אנה הקדוֹשה, ואילוּ במאה הרביעית היה מקוּבל לחשוֹב שבית־חסדא היא הבריכה הכפוּלה שבצדה הצפוֹני־מערבי של מצוּדת אנטוניה. לאמיתו־של־דבר יש רק שני אתרים היכוֹלים להיחשב כבית־חסדא; האחד הוא מעיין עין־רוגל, שמימיו עוֹלים ושוֹקעים חליפוֹת ועד היוֹם מבקרים בוֹ יהוּדים, הנוֹהגים לרחוֹץ במימיו כדי להתרפא ממחלוֹת שוֹנוֹת. האתר האחר הוּא מין באר מוּזרה העוֹמדת סמוּך מאוֹד לחצר המקדש במערב. כיום היא מכוּנה בשם חמאם אלשפא, כלומר, “מעיין המרפא”. זהוּ מקוה־מים ארוֹך שמגיעים אליו דרך נקבה היוֹרדת לעומק של כמעט מאה רגל.

חפירת הפירים ליד קשת־וילסון

Wilson & Warren: The Recovery of Jerusalem London 1871.

כדוּגמה שנייה ניקח את קברוֹתיהם של אבשלוֹם ושל ג’ימס הקדוֹש. אין כל קשר בין יד־אבשלוֹם לבין אבשלוֹם שבתנ“ך. המבנה הארכיטקטוֹני המיוּחד של הקבר מעיד ברוּרוֹת כי אין זה יכוֹל להיוֹת אוֹתהּ יד אשר “אבשלום לקח ויצב־לו בחייו את־מצבת אשר בעמק־המלך” (שמואל ב יח, יח). מיסייה קלרמון גנה חפר וגילה את הבסיסים ואת האדנים של העמוּדים שם, שכוּלם כאחד בנוּיים על טהרת הסגנוֹן היוני. לאמיתו־של־דבר רק מתחילת המאה השתים־עשׂרה נקרא הקבר בשם יד־אבשלוֹם. מחבר “המדריך לסיוּר של ירוּשלים” בימינוּ מכנה אוֹתוֹ בשם “קבר חזקיה”, ואילו אָדָמָנוּס, בן המאה השביעית, מכנה אוֹתוֹ בשם “קבר יהוֹשפט”. ייתכן מאוֹד כי זוֹהי מצבתוֹ של אלכסנדר ינאי, הנזכרת בכתבי יוספוס. הוּא הדין בקברוֹ של ג’ימס הקדוֹש. גם זה אין לוֹ ולא־כלום עם ג’ימס הקדוש, שכן לאחרוֹנה נתגלתה על פניו חרוֹתֶת באוֹתיוֹת עבריוֹת מרוּבעוֹת שנמצאה במקוֹם כל־כך קשה לגישה, עד שאין להניח אלא שנחרתה לפי שהוּשלמה חזית המצבה והוּשׂמה במקוֹמהּ רק בשעת הבנייה. בחרוֹתת זוֹ נאמר כי משפחת בני חֵזִיר קבוּרים שם. זוֹהי משפחה של כוֹהנים הנזכרת בתנ”ך (דברי־הימים א; כד, טו). כפי־הנראה כּתוֹבת זוֹ היא מתקוּפת המאה הראשוֹנה לפני הספירה.

יד אבשלום

Farrar F. W.: The Life of Christ, London 1874.

המקוֹם המכוּנה “קבר דוד” הוא מין קמרוֹן שחדר נבנה עליו. אוֹמרים כי זהוּ החדר שסעוּדת הפסח נערכה בוֹ לפני צליבת ישוּ. סמוּך אליו נמצא ארמוֹנוֹ של קיפא, וּכשמראים אוֹתוֹ לתיירים מציינים כי זה המקוֹם שפטרוס עמד בוֹ שעה שהתכחש לאדוֹנוֹ. קרוֹב אצלוֹ עוֹמד סלע, שניצב עליו אוֹתוֹ תרנגוֹל וקרא את הקריאה המפוֹרסמת. “הסלע”, “המקום”, “הארמון”, “חדר הסעודה”

ו“הקבר” – כל אלה שמוֹת שאין להם כל אחיזה במציאוּת. אשר לקבר דוד, אנוּ יוֹדעים כי זה היה בתוֹך החוֹמוֹת, בין קברוֹתיהם של שמוֹנה מלכים יהוּדים אחרים. גם מתוך ספר “מפעלוֹת השליחים” וגם מדברי יוספוס אנוּ למדים שמקוֹמוֹ של קבר זה היה ידוּע היטב כל השנים, עד ימיו של ישוּ. ראוּי לציין כי עד היוֹם יש קבר יהוּדי אחד שאינו שנוּי במחלוֹקת, והוּא עוֹמד במקוֹם שבלי־ספק היה בתוֹך חוֹמוֹת עיר דוד. זהוּ הקבר המכוּנה “קבר נקדימוֹן”. ועוֹד יוֹתר מעניינת העוּבדה שבצוּרתוֹ המקוֹרית, לפני שנהרס חלקוֹ, נוֹעד קבר זה, כפי־הנראה, להכיל תשע גוּפוֹת בתוך כוכים, שנחצבוּ לפי השיטה העתיקה ביוֹתר שהייתה נהוּגה אצל היהודים. יוספוס, בדברוֹ על המיוּחד שבקברוֹת המלכים, אוֹמר כי אחדים מן הארוֹנוֹת נקברוּ מתחת לפני־הקרקע ובכך נעלמוּ אפילוּ מעיני העוֹמדים בתוך חדר־הקבוּרה עצמוֹ. כן הדבר בקבר הזה שאנוּ דנים בוֹ. רצפתוֹ משוּקעת כך שהקברים מצדוֹ האחד נמצאים במפלס נמוך יוֹתר. לכן, ייתכן מאוֹד כי כנסיית הקבר הקדוֹש משמרת בקרבהּ את מצבוֹתיהם של תשעה מגדוֹלי המלכים של ירושלים. כמוּבן המסוֹרת ברוֹב בוּרוּתהּ קוֹבעת כי “קברוֹת המלכים” נמצאים בהר של העיר העליוֹנה, מקוֹם שם יוֹבילך מוֹרה־הדרך לראוֹתם. אין שם כל קברים קדמוֹנים, וכל־מה שתמצא שם הם קברים שעתיקוּתם מגעת לכל היוֹתר עד למאה הראשוֹנה לפני הספירה. ביניהם יש ארוֹן־קבוּרה יפה ביוֹתר ועליו כתוֹבת ארמית, האוֹמרת כי בוֹ טמוּנה גוּפתהּ של אחת “המלכה שׂרה”. אף־על־פי שכל הקברים שם מכוּנים בשמוֹת מוּטעים, ראוּיים הם לביקוּר. מאחר שיש בני־סמכא המניחים כי שם קבוּרה גם הלנה, מלכת אָדִיָאבֵּנָה, ראוּיים אוּלי כל הקברים האלה להיקרא בשם “קברי המלכוּת”.

בריכת השילוח

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London

1. Vol. 1

אך גוּלת־הכוֹתרת של המפעל הגדוֹל שעשׂוּ החוֹקרים בעת האחרוֹנה היא יישוּב המחלוֹקוֹת הקשוּרוֹת בטוֹפוֹגרפיה של ירוּשלים העתיקה. בראש־וראשוֹנה נדוּן בעניינים המוּסכמים כיום על דעת הכוֹל. אין כל ספק לגבי זהוּתם של הר־הזיתים ונחל־קדרוֹן. מוּסכם גם שבית־המקדש עמד בשעתוֹ בראש ההר שממערב לנחל־קדרוֹן וכי השלוּחה הדרוֹמית של הר זה נקראה בשם עוֹפל. עוֹד מוּסכם כי העמק השטוּח שממערב להר הוּא העמק שיוספוס מכנהוּ בשם טירופיון, אף־על־פי שהדעוֹת היוּ חלוּקוֹת לגבי מהלכוֹ המדוּיק של עמק זה. אלא שבינתיים נקבע הדבר לפי מפלס הסלע בתוֹך העיר. כן מוּסכם על כל החוֹקרים המוּמחים כי ההר הגבוֹה שבדרום מערב, שמאז המאה הרביעית נקרא שמוֹ הר־ציון, הוא הוּא השטח שיוספוס מכנה בשם “העיר העליוֹנה” או “השוּק העליוֹן”. גם מקוֹמהּ של בריכת־השילוֹח אינוֹ שנוּי במחלוֹקת. כן נקבעוּ תצוּרוֹת טבעיוֹת מסוּימוֹת שלפיהן אפשר לשחזר את מקוֹם חוֹמוֹתיה של העיר הקדוּמה ולקבוע את מקוֹמם ואת שטחם של המקדש וחצריו בימי הורדוס. עדיין חלוּקוֹת הדעוֹת לגבי מקוֹמן המדוּיק של חוֹמוֹת העיר לפני שנהרסה בידי טיטוס, אך בעלי־הפלוּגתא בעניין זה הם אנשים שרגשוֹת דתיים משפיעים עליהם מאוֹד. יש גם סברוֹת שוֹנוֹת לגבי שטחוֹ של בית־המקדש, אך למעשׂה יוּשב עניין זה מכוֹחם של בני־סמכא, המאשרים כי שטח מסגד כיפת־הסלע וחצריו כיוֹם הוּא השטח של מקדש הורדוס. אילוּ אך הרשתה הממשלה התוּרכית לחקוֹר ולבדוֹק מתחת לרחבה של כיפת־הסלע (הוא הסלע שלפי המסוֹרת המקוּבלת נצטוה אברהם להקריב עליו את יצחק), ואילוּ אפשר היה לבחוֹן את האוּלמוֹת הסגוּרים, הנמצאים ככל־הידוּע לנוּ בצד הצפוֹני ובצד המזרחי של רחבה זוֹ,¹ כי אז הייתה המחלוֹקת מתיישבת מכוֹח תגליוֹת ממשיוֹת. ידוּע לנוּ מעט מאוֹד על מקדש שלמה, אף־על־פי שייתכן מאוֹד כי עתיקוּתם של השׂרידים הגדוֹלים, הנמצאים כיוֹם בבית־העלמין הבריטי, מגעת עד ימי־דוד או עד המאה האחת־עשׂרה לפני הספירה. ללא־ספק אלה הם השׂרידים העתיקים ביוֹתר שיש בירוּשלים והיוּ בעבר חלק מחוֹמתהּ של העיר העליונה. לפי שעה האתר המעניין ביוֹתר שיש בירוּשלים – בין שהוא יהוּדי, נוֹצרי או מוּסלמי – הוּא כיפת־הסלע, אפוּפת המסתורין, על המסגד הנהדר, הטומן בחוּבוֹ את האבן הקדוֹשה.