על ‘נתן אלתרמן: מבחר מאמרי ביקורת על שירתו’, ליקטה וצירפה מבוא וביבליוגראפיה אורה באוּמגרטן (עם עובד, 1971)

עם צאתו של הספר השני בסדרת ילקוטי הביקורת הנושאים את השם ‘פני הספרות’, שבעריכתו הכללית של דן מירון, יש מקום להרהורים על טיבה של סדרה זו, על צורתה, ובעיקר – על עקרונות העריכה שלה. ילקוטי ביקורת אלה באים למלא צורך וודאי של קוראי ספרות, של לומדי ספרות ושל חוקרי ספרות. אבל דווקא משום חשיבותה של הסדרה יש מקום לא רק לדברי שבח ועידוד (שעורך הסדרה והעובדים עמו זכאים להם בלי צל של ספק), אלא גם לדברים של ביקורת ולציון של פגמים וטעויות, מתוך תקווה שאלה יביאו את העורכים לידי תיקון ושיפור של הילקוטים הבאים בסדרה. יסולח לי על־כן אם אוותר ברשימה זו על האיזון הנאות בין דברי שבח לדברים של ביקורת, כפי שמקובל ברשימות מסוג זה, וארחיב את הדיבור בחלק האחרון בלבד. שהרי יש לזכור, כי הסדרה נתמכת בנדיבות רבה על ידי קרן ציבורית, ועמל רב מושקע בה, ודי באלה כדי להצדיק את התביעה מהעורכים שיתקנו פגמים וישפרו ככל הניתן את הילקוטים הבאים בסדרה זו. אף הידיעה הוודאית כי עוד שנים תעבורנה עד שניתן יהיה להוציא סדרה חדשה של דברי ביקורת מטילה אחריות כבדה על עושיה של הסדרה.

 

א. חסר ויתר במבחר    🔗

נראה לי שמבחר המאמרים על אלתרמן מייצג חלק ניכר מן הדברים המרכזיים שנכתבו על שירת אלתרמן. כמו־כן יש בו גם יצוג נאות להתפתחותה של ביקורת אלתרמן לדברים שנכתבו על ספרי השירה השונים שלו. המבחר מוכיח מה רבה עוד המלאכה העומדת בפני חוקר שירתו של אלתרמן, אבל הוא גם מציג לעין אמת ידועה: מצבה של ביקורת אלתרמן טוב בהרבה ממצבה של הביקורת על שירתם של משוררים אחרים בני הדורות שאחרי “דורו של ביאליק”; אין לנו משורר מודרני שזכה לביקורת מפורטת כמו אלתרמן. יחד עם זאת, נראה לי שאין המבחר נקי מפגמים, וכמה מהם אף פגמים רציניים.

(א) בסוף דברי המבוא קובעת המלקטת את העיקרון שעל פיו בחרה במאמרים: “נבחרו בעיקר המאמרים העוסקים בתיאור ובפירוש שירת אלתרמן, בעוד אשר סקירת הפתיחה התרכזה בעיקר דווקא באלה שעניינם השיפוט וההערכה.” כלל זה שהציבה לעצמה העורכת גרם לניפוי שרירותי של מאמרים חשובים כמו “הרהורים על שירת אלתרמן” של זך. מאמר זה זכה אמנם לסקירה נרחבת במבוא, אבל מאחר שהוא אחד המאמרים החשובים בתולדות ביקורת אלתרמן, ומאחר שהוא מאמר חשוב ביותר גם להבנת אופי שירתו, מן הראוי היה להכניסו לקובץ עצמו. הן בגלל החשיבות שיש לו כשלעצמו והן בגלל ההדים הרבים שעורר בביקורת אלתרמן לא יתכן שמאמרו של זך לא ידפס במבחר דברי ביקורת על אלתרמן. ואם אין זה לפי הכלל שקבעה המלקטת, מוטב לה שתשנה את הכלל.

(ב) תמוה מאד מדוע התעלמה המלקטת ממאמריהם של בני דור הפלמ"ח. מאמריהם ורשימותיהם של חיים גורי, מתי מגד, משה שמיר ואחרים על אלתרמן יש בהם עדות אוטנטית לחייה של שירת אלתרמן אצל דור שלם. דומה שאין הרבה דוגמאות בתולדות ספרותנו להשפעה כזאת של משורר על בני דור. אפשר להשוותה אולי רק להשפעתו של ביאליק על בני דורו או להשפעת שירתו של אורי צבי גרינברג על חוגים ידועים בישוב. והנה, העדות שבכתב לתופעה זו אין לה כל ביטוי, לא במבוא ולא במבחר. מאמרים כמו “זה דרך השיר” של גורי, “פתח קריאה בשמחת עניים” של שמיר או “נוסח חדש ונוסח ישן” של מתי מגד הם בעלי ערך, הן בתולדות ביקורת אלתרמן והן להבנת שירתו.

(ג) חושבני ששגו העורכים בכך שהביאו רק את מחציתו השניה של מאמרו של הרי גולומב “בדיות וקניינים”. מאמר זה מציג את שירת אלתרמן בכפל פנים, כשהוא חושף שניים מן המוטיבים המרכזיים שלה: מוטיב העלמה המייצג את כל מה שבגללו כדאי לחיות, ומוטיב האב המייצג את כל מה שעליו אנו מוכנים להיהרג. דרכי שזירתם של שני מוטיבים אלה לאורכה של שירת אלתרמן מבליטות את ייחודה כשירה העומדת בסימן ההימשכות אחר קטנותם והבלותם של החיים מזה ואחר חיפוש הערכים הנצחיים, שאין למוות שליטה עליהם, מזה. מאמרו של גולומב הוא המאמר הראשון המצביע על שניות זו בפירוט כה רב ובבהירות, והבאת מחציתו בלבד מטשטשת את התיזה המרכזית שלו, עד כי מוטב היה להשמיטו בכלל, מאשר להביאו בצורה שהובא.

(ד) חסרו לי כמה מאמרים נוספים, שלפי דעתי אין לערוך קובץ של דברי ביקורת על אלתרמן בלעדיהם.

האחד הוא מאמרו של דן מירון “בין יום קטנות לאחרית הימים”. מאמר זה, הדן לראשונה באופן רחב ומלא בתפיסה ההיסטוֹריוֹסוֹפית הבאה לידי ביטוי בשירת אלתרמן, היה בשעתו חידוש גמור, ועד היום רבה חשיבותו להבנת שירתו המאוחרת של אלתרמן. מן הראוי היה להביא אף אותו בקובץ בצד “המת והרעיה”. השיקול, שמאמר אחד של מירון נכנס כבר לקובץ אינו צריך להכריע. ראשית, מצויים בקובץ גם שני מאמרים של א. שבייד. שנית, טיבה של ביקורת אלתרמן מחייב זאת. בין הרבים שכתבו על אלתרמן ישנם ארבעה־חמישה (ודן מירון אינו האחרון שבהם) שהקדישו לחקר שירת אלתרמן שנים רבות, ופרסמו שורה של מאמרים חשובים. אין כאן אפוא מקום לשמור על “פרופורציה נאותה” בין הכותבים, ואין להסס להביא במבחר שניים ואפילו שלושה מאמרים של אדם אחד, אם ערכם מצדיק זאת.

(ה) גם את מאמרם של הרי גולומב ונעמי תמיר “שמחת מועדים” היה צריך, לדעתי, להכניס לקובץ. אמנם, יש מקום לביקורת על המאמר וביחוד על טכניקת הניתוח שלו, אך אין ספק שהוא הולך במסילה חדשה בביקורת אלתרמן. חשיבותו אינה, כפי שטוענת העורכת במבוא (הערות 42, 52) במה שהוא חולק על נתן זך, אלא בנסותו להתמודד עם הלשון השירית ועם הקומפוזיציה של השיר בדרך פירוש שלם ומדוקדק של שיר בודד.

אכן, הלשון הפיגוראטיבית בשירי אלתרמן, החריזה והריתמוס, הקומפוזיציה של השיר ותופעות אחרות מתחום הפואטיקה שלו – כל אלה זכו עד כה רק להערות קצרות וסתמיות ברצנזיות. ואילו דברי המסה והמחקר (שהחלו להופיע בשנות החמישים המאוחרות) התרכזו באספקטים התמאטיים של שירתו, ובתיאור של מוטיבים וסמלים. השיר הבודד מקופח אצלנו עד היום. משום כך יש חשיבות רבה להתחלות הצנועות שנעשו בכיוון זה. כוונתי קודם כל למחקריו של בנימין הרושובסקי, הביטויים הספורים למחקרים אלה (שעיקרם עדיין בכתובים) – ההרצאה על הלשון הפיגוראטיבית של אלתרמן בקונגרס העולמי השני למדעי היהדות, ומאמרי אינטרפרטאציה קצרים שפרסם באנתולוגיה *The Hebrew Poem Itself *על השירים “ליל קיץ”, “הלילה הזה”, “האסופי” ו“החולד” – הציגו דרך ראיה חדשה בשירת אלתרמן, וזו מחכה עדיין להשלמה ופיתוח.

הדברים שכתב הרושובסקי על השירים “החולד” שמתוך ‘שמחת עניים’ ו“האסופי” מ’עיר היונה' מציגים אפשרות חדשה לאינטרפרטאציה של ‘שמחת עניים’: הם מציגים את הסיטואציה הבסיסית בשירים רבים מספר זה כהגשמה פיגוראטיבית של רעיון, ומצביעים על אפשרות לראות את הסִיטואציה הבסיסית של ‘שמחת עניים’ לא מנקודת מבטו של המת בלבד, אלא גם מנקודת מבטה של הרעייה, כלומר לראות את דבריו של המת בעת הופעתו כהמחשה פיגוראטיבית של “חיים” המתקיימים אך ורק בזכרון רעייתו החיה. אפשרות זו לא מוצתה עדיין בפירוש של ‘שמחת עניים’, וראוי להזכיר בעניין זה גם את עבודתו של איתמר אבן־זהר “החושב והנחשב, או המת והרעיה”. מכל מקום, לא יתכן שכיוון זה בחקר אלתרמן לא יזכר ולא יפקד לא במבחר ולא במבוא אפילו במלה אחת.

ברור שעלי לצפות מן העורכים שיקשו עתה: אתה מציע להוסיף את מאמרו של צמח, את מאמריהם של גורי ושל שמיר, מאמר נוסף של זך, מאמר נוסף של מירון, עוד חצי מאמר של הרי גולומב ועוד מאמר שלו ושל נעמי תמיר ועוד אינטרפרטאציות של הרושובסקי – מניין ימצא המקום? הלא לכל כרך הוקצבו רק כ־230 עמוד?! על שאלה זו יש לי שתי תשובות. האחת – אין הכרח שכל ספר בסדרה זו יהיה בן 230 עמוד. אין כאן מקום לשיוויון בין היוצרים. יש יוצרים שהביקורת שלהם ראויה לפחות ויש – ליותר. אילו, למשל, הפחיתו את מספר העמודים של הספר הראשון בסידרה על ביקורת פיכמן לא היה הספר מפסיד הרבה. ביקורת אלתרמן ראויה לעומת זאת, בגלל מצבה שהוא טוב יותר, לספר גדול יותר, אפילו בן 300 עמודים.

התשובה השניה – ישנו מאמר גדול אחד התופס ששית מהספר, שמקומו לא יכירנו במבחר של דברי ביקורת על אלתרמן. כוונתי למאמרו של קורצוויל “ה־’condition Humaine' בשירה הפרסונאלית לנתן אלתרמן”. תרומתו של קורצוויל לביקורת העברית ולהבנתם של יוצרים חשובים כמו ביאליק, טשרניחובסקי, עגנון, אורי צבי גרינברג ואחרים אינה מוטלת בספק. אולם אין זו סיבה להכניס מאמר שהוא גרוע מבחינות רבות, ואינו מחדש הרבה בביקורת אלתרמן, רק משום שקורצוויל כתב אותו. לא כאן המקום לעמוד על טיבו של מאמר זה בפירוט, וּודאי שאין מקום במסגרת זו להוכיח עד כמה מוטעות התיזות הכלליות שלו. אבל מאחר שאני סבור שהמאמר אינו עונה על כמה דרישות אלמנטאריות שמאמר ביקורת חייב לעמוד בהן, ושאין לו מקום במבחר, חייב אני להצביע על ליקוייו הבולטים של מאמר זה כדי לבסס את דעתי זו.

 

ב. הליקויים הבולטים שבמאמרו של קורצוויל    🔗

על פי סימנים שונים ניתן לשער כי קורצוויל ביקש לכתוב את המאמר הדפיניטיבי על שירתו המוקדמת של אלתרמן. מאמרו מנסה לטפל באספקטים שונים של שירה זו, אולם כל האספקטים האלה מדגימים, אליבא דקורצוויל, תיזה אחת – ששירת אלתרמן היא שירה קיומית בעיקרה. ואני מצטט:

אמנם איני מסכים עם תיזה זאת, וּודאי לא אטען כמו קורצוויל שזוהי “המהות הפנומנולוגית” של שירת אלתרמן. אבל איני בא לפסול באופן עקרוני את האפשרות לבנות מאמר בעל רמה שיבקש להוכיח תיזה מסוג זה. אלא שקורצוויל מבסס את התיזה שלו בדרך שאינה עומדת בפני כל ביקורת. זה שהוא מערב את שני ספרי השירה הראשונים, ‘כוכבים בחוץ’ ו’שמחת עניים‘, עד לבלי הכר ועד לאנכרוניזמים הגובלים בגיחוך – מילא! אבל, אין הוא מתמודד עם אספקטים של שירת אלתרמן אשר מעמידים את התיזות שלו בסימן שאלה. להצגת העולם “החוץ־אנושי” כעולם עויין ואדיש יש בהחלט על מה להישען ב’כוכבים בחוץ’. והניתוח היפה של השיר “הם לבדם” מוכיח זאת. אך הלא אי אפשר להתעלם מכך ששירי ‘כוכבים בחוץ’ אינם רק נסיון נואש להחזיק באנושי, בחמימות האנושית, כדי להימלט מאימת עולם־החוץ הלא־אנושי, הקוסמוס האדיש; שכן שירי ‘כוכבים בחוץ’ הם גם שירי אדם עירוני, אשר דבק בחוץ, מחפש קשר ומגע עם הטבע, עם הלא־תרבותי, שמח על יום פתאומי, על השוק, על העיר בשמש וכו‘. העמדת היחס אל החוץ־אנושי ב’כוכבים בחוץ’ על המשתמע מן השיר “הם לבדם” יש בה כדי לרדד תימה רבת־פנים־וגוונים ועתירת משמעויות בספר זה. היא גורמת לו, לקורצוויל, שיאנוס את הטקסט ביותר ממקום אחד.

והוא הדין ב’שמחת עניים‘. הצגתה של “שמחת העניים” כאהבה אירוטית, העומדת בסימן המוות, מעמעמת אותו צד ב’שמחת עניים’ שהרבו לטפל בו מבקרים כמו גורי, שמיר, כנעני, אידה צורית והרי גולומב, כלומר, את התפיסה של שמחת העניים כמאבק על נצחיותם של ערכי־חיים המתגלים בקטנוֹת היומיום. אזיל לשיטתו אין קורצווייל טורח להתמודד עם גישה זו – לא עם ביטוייה בביקורת וגם לא עם גילוייה הטקסטואליים. והלא מותר לדרוש ממבקר שיגלה בקיאות לא רק במאמרו של דן מירון!

שוב ושוב מסתמך קורצוויל בדיונו על ציטאטות המופקעות מהקשרן. תחת לבנות את התיזה שלו על יסוד המשמעות שיש לשורות ולבתים בקונטקסט שלהם, מפקיע אותם קורצוויל מן השיר ודורש אותם ככל הנחוץ לו לבניית הרעיון שלו. אדגים זאת בדוגמאות אחדות. קורצוויל כותב:

אבל אם נבדוק את השיר שעליו מדבר קורצוויל (“על קבים אליך שירי מדדים”) נראה כי אלוהים אינו מהותי בו כל־כך. אלוהים ותלייה הם לכל היותר “סממנים מאקאבריים” בשיר שהוא ווידוי אהבה של אוהב אשר אינו יכול להשתחרר מאהבתו העריצה, אוהב אשר “מת” מאהבה, או “מוצא להורג”. וודאי שאין בשיר זכר לעיסוק תיאולוגי בשאלה “מי כאן אלוהים”, אבל קורצוויל תמה: “מי כאן אלוהים, מאחר שהסמכויות ותארי האלוהי חולקו בין האוהב והאהובה?” מכיוון שקורצוויל פסק שאלתרמן משתמש בכינויים סאקראליים בדברו על האשה, הרי כאן כשאלתרמן משתמש במלה אלוהים כשכוונתו, פשוט, לאלוהים תוהה קורצוויל למה הכוונה.

את “דפקי בי שנית גם את” מתוך השיר “היאור” מביא קורצוויל (עמ' 116) כדי להדגים את רעיונו ש“הארעיות של כל האירועים” – תחושת־חיים השוררת, לדעתו, בשירי אלתרמן – “דוחפת לתנועה מתמדת כאובה” לחזרה אינסופית “היודעת שכל התקדמות היא אך ורק סיבוב אינסופי” וכו'. והרי המלה “שנית” פירושה בשיר זה “פעם שניה”, פעם אחת נוספת בפגישה ספציפית שהשיר מתאר!

למובאה מתוך “בהר הדומיות”: אם נשבעתי לרחוב ואַטיל על תוּפוֹ / את לחשך הימי […]" מקדים קורצוויל את המלים האלה: “ומיד צף ועולה מוטיב הארעיות, מוטיב ה’טנבור‘, מוטיב התוף והרחוב הטופח על ה’טנבור’ כל ימות החול” (עמ' 122). כבר איני מדבר על כך, שמוטיב הטנבור – מתוך ‘שמחת עניים’ – יכול לעלות רק בעזרת רוח הקודש בשיר “בהר הדומיות”, לפי שהוא עתיד להיכתב רק כעבור שנים אחדות. אבל אין ספק שגם מוטיב הטנבור וגם המובאה שלפנינו אין להם ולא כלום עם ארעיות; ההיפך הוא הנכון: קול הטנבור מ’שמחת עניים' הוא קול שאינו פוסק, זהו סמל לקולם והמונם של הדברים שאין להם קץ גם עם מוֹת המת. ואילו במובאה שלפנינו ההתעלמות מהקונטקסט תמוהה עוד יותר, שהרי המשכו של הבית אומר: הן ידעתי – לשוא! את נושמת! את פּה! / את בעומק חיי המתים אליך! כלומר, לא ארעיות כאן, אלא ביטוי לכך שהאוהב אינו מצליח להשכיח את זכרון־אהובתו בעזרת המולת הרחוב, בעזרת “תוּפוֹ”; בלשון של פאראדוקס נאמר כאן, כי המולת הרחוב לא הצליחה לבלוע את לחשה הימי של האהובה, את תנומת עולליה. כלומר, דומית ארצה של האהובה כוחה רב מהמולת החיים השוטפים. מה כאן ארעיות, ויותר מכך, מה שייכוּת בין זה לבין מוטיב הטנבור – אפילו היה כבר בא מוטיב זה לעולם? הפתרונים כנ"ל.

המאמר רצוף לכל אורכו טעויות קשות באקספליקאציה של השירים, בהבנת פשוטם. לא אחת מייחס קורצוויל לטקסט משמעות שהיא ממש היפוכה של זו הנכונה. והרי דוגמאות אחדות: קורצוויל כותב –

כבר איני מדבר על כך שאין לשיר זה דבר וחצי דבר עם מוטיב השיבה “הביאליקאי”, והבאתו במאמר של קורצוויל אינה נחוצה. אבל המלה “שוב” אין לה עם שיבה (במובן שאליו מתכוון קורצוויל בהקשר זה) אלא שורש משותף. תואר־פועל זה בא לציין שמשהו חוזר ונשנה פעם נוספת, בעוד שהמלה שיבה, וביחוד אצל קורצוויל, באה לציין את פעולתו של מישהו החוזר שנית אל מקום או אל דבר שאותם עזב בעבר.

את עוינותו של העולם החיצוני מסמלים לדעת קורצוויל “הכוכבים שנשארו בחוץ” (עמ' 111). צירוף זה אפשר שהוא נושא, כשלעצמו, משמעויות של זרות והתרחקות, אך בהקשרו של השיר שממנו הוא לקוח (“פגישה לאין קץ”) יש לו דווקא משמעות כמעט הפוכה. קורצוויל טוען כי השמים והכוכבים מהווים – הן אצל ביאליק והן אצל אלתרמן – קוטב מנוגד לאֶרוֹס ולאהבה; ואצל אלתרמן – זרותם של הכוכבים הוא עובדה אשר, לדעת קורצוויל, אין עליה עוררין; משמע, מצד אחד עומדים הכוכבים שבחוץ, וכניגוד להם צריכה לעמוד העלמה. אך מה לעשות ואותו בית שמביא קורצוויל מתוך “פגישה לאין קץ” מציג את הכוכבים דווקא כסמל עקיף לאהובה – אותה אהובה שאליה שואפים תמיד – ולא כביטוי של עולם עויין, אשר מפני אימת זרותו נסים אל האהובה. שהרי הדובר בשיר מבקש מן האהובה שלא תחדל לכבוש את ליבו, כי בלי אהבתו יהיה לבו אפל כמו חדר שאין בו כוכבים. משמע, כל עוד הוא נמשך אליה – כמוה ככוכב המאיר את חדרי הלב. ואיפה כאן זרות והתנכרות של כוכבים שבחוץ המנוגדים לארוֹס?

המקרים החמורים ביותר של אי־הבנת טקסט מופיעים במקומות שבהם מבקש קורצוויל להשעין את מסתו על השיר “בהר הדומיות”, שיר מרכזי, לדעתו, להבנת מקומו של הארוֹס בעולמוֹ של אלתרמן. אני מצטט בהרחבה:

הארכתי במובאה כדי שלא אֵחשד בעיוות דברים באמצעות ציטוט סלקטיבי, שהרי בזאת, בדיוק, אני מבקש, בין השאר, להאשים את קורצוויל. כמעט אי אפשר שקומנטאר יחטא לטקסט יותר מאשר השורות שלפנינו. זכותו של קורצוויל להטיל ספק בנצחיותה של האהובה, אך אין הוא רשאי לטעון ששיר זה מבטא זאת, וודאי לא בשורות שציטט.

הבית כולו אומר: “הנצחית! לא קראתי בשמך המקפיא. / אל ימי מן ההר אל תרדי. / מאבלך הזוהר, משפתיך על פי, / ממותך בעיני – יראתי.”

על סמך מה שם קורצוויל את המלה נצחית במרכאות? הדובר בשיר חושש שמא לא תהיה האהובה נצחית לאו דווקא מהסיבות שקורצווייל מונה; אין הוא מדבר על “ארעיות”, על “איומי־הזמן” ועל חשש ממוות פיזי, ממשי. אכן, שהאהובה תישאר נצחית – זו משאלתו של הדובר בשיר, והוא חושש שאם האהובה תרד אליו מן ההר, כלומר תהיה שייכת לו, אם תהיה האהובה מוּשגת, אם שפתיה יהיו על פיו – יחדל לאהוב אותה והיא תישכח, “תמות בעיניו”, “תמות” לגביו. חוזר כאן רעיון שאלתרמן משמיעו בשירים שונים: אהבה בלתי־מוגשמת היא אהבה נצחית, והגשמת האהבה יש בה סכנת ביטולה. ועל כן, למען נצחיות האהבה, יש והאוהב מבקש שזו לא תוגשם. למעשה, יש בשיר זה יותר משמינית של הבעת דברי האהבה בדרך היפרבולית, המגיעה באופן פאראדוקסאלי, עד לידי אמירת דברים שהם, לכאורה, היפוכם של דברי אהבה, כגון: אל תרדי אלי מן ההר. בשירתו המאוחרת יותר של אלתרמן נעשית עמדה כזו עמדת יסוד ביחסי האהבה. אהבת הבוסר, האהבה ללא מגע בין מת לרעיה, אהבה שלא הוגשמה בין ילד אסופי לבין אמו – אלה נצחיות. קשה להבין היכן מוצא קורצוויל בקריאה אל האהובה להישאר רחוקה ובלתי מושגת מילוי כיסופי אהבה ו“התחברות פיסית”, ואיני מסוגל לתפוס איך הפך “מותך בעיני” – כלומר, מות האהובה בעיני האוהב, מבחינת האוהב – לנצנוץ המוות שהוא רואה בעיניה שלה. קורצוויל ממציא כאן סיפור על התחברות פיסית בין השנים: בלב ליבו של המגע רואה פתאום האוהב את נצנוץ המוות בעיניה של האהובה ומבין כי לא ימלט מן המוות הגדול האופף אותו, כי שניהם הם “חלק מזו הדממה”, כמו שאומר אלתרמן ב“שיר עשרה אחים”. וזה פשרו של “משפתיך על פי, ממותך בעיני – יראתי”!

גם במקרה הבא מהפך קורצוויל את משמעותו של הטקסט: אחרי שמנתח קורצוויל את “הם לבדם” (אחד השירים ב’כוכבים בחוץ' ההולם את התיזה של קורצוויל), עוסק קורצוויל (עמ' 108 ואילך) ב“שיר בפונדק היער”. בשיר זה מספרים אחים כיצד נפל ביער עץ (“אריה ירוק”) והרג את אחיהם. את המשפט החוזר בשיר זה שוב ושוב: “הכוכב על היער גדול. סוער” מפרש קורצוויל כביטוי לאור הכוכבים האדיש. מילא! אבל אז מביא קורצוויל, כניגוד לאור הכוכבים הקר, את תיאור האור האנושי שהוא אור שמחת עניים, אור החדר, האור הטוב, וכו‘. הוא כותב: "אבל בניגוד לאור הקר של אחד מבין ה’כוכבים בחוץ’: ‘האיר אלהים / את עיניו בנר / ויראנו ישר וטוב.’" פשוטו של בית זה אומר: אלוהים ראה את אחינו ישר וטוב ולקחו אליו, כלומר – אחינו מת. הניסוח הלשוני כאן דומה לזה אשר במעשה חנוך בספר בראשית. הנר שאלוהים האיר בו את עיני האח, אשר ירד אל הגן, הוא, כנראה, פריפראזה לכוכבים או לירח! (כמו “ושמים הלכו עם נרם הישן” שבשיר “קול”). והנה קורצוויל מעמידו דווקא כניגוד לאור הכוכבים. מכל מקום, ודאי שאפילו אליבא דקורצוייל צריך אור אלוהים להיות שייך לתחום האור הזר, הלא אנושי. ושמא לא הבין קורצוויל ש“ויראנו ישר וטוב” אומר כאן על דרך הרמז מה שבהמשך נאמר במפורש: שהאח מת ונלקח אל אלוהים?

יכולתי להוסיף ולהצביע על תופעות כאלה מובאה אחרי מובאה. רבים מדי במאמר זה המקרים בהם מתקשרים הפירושים של קורצוויל יפה אל התיזה המרכזית שלו, אך כל קשר בינם לבין השירים הוא מקרי בהחלט. והלא ניתן לצפות ממי שבא להכליל הכללות על משורר שפירושם של שיריו יהיה נהיר לו! אף ניתן לצפות מהקומנטאר שלו שיהיה בו כדי לסייע, ולו גם במעט, בהבנתם של השירים, ואפילו אין הדברים הולמים את התיזה הכללית שלו.

אכן, מאמרו של קורצוויל אינו מצטיין לא בסגנון ההרצאה של הדברים ולא בביסוס טענותיו ופחות מכל – הוא מצטיין בהבנת הטקסט כפשוטו. לדעתי, חייבים היו העורכים להעז ולא להכניס מאמר זה למבחר, ואפילו היו מסתכנים שיאשימו אותם במשוא פנים.

 

ג. המבוא    🔗

ועתה, למבוא של האנתולוגיה. העורכת השקיעה כאן עבודה רבה, ביחוד בסקירת התגובות הראשונות על שירת אלתרמן. גם ההשוואה בין הביקורות שנכתבו בשנות השלושים, עם הופעת ‘כוכבים בחוץ’ לבין אלה שנכתבו לאחר ‘עיר היונה’ יש בה עניין, אם כי, כפי שעוד נראה, אין היא נקייה מטעויות.

העורכת סוקרת את תולדותיה של ביקורת אלתרמן, כשתאריכי הופעתם של ספרי השירה שלו הם בעיניה ציוני דרך בהתפתחותה של ביקורת זו. יש אמנם מקום לסקירה מפורטת של התגובות על צאתו של כל ספר שירים חדש של אלתרמן, וודאי שיש מקום לסקירה של התגובות הראשונות על ‘כוכבים בחוץ’, אבל יש לזכור שלביקורת חיים משלה שאינם תלויים רק בהופעתן של יצירות חדשות. כך, למשל, זכתה הפואמה ‘שמחת עניים’ לפירושים הרחבים הראשונים שלה בשנות החמישים המוקדמות – כעשר שנים אחרי הופעתה. ואילו הביקורת של שנות החמישים המאוחרות, זו שהופיעה אחרי ‘עיר היונה’ יש בה לא רק הערכה חדשה של שירת אלתרמן בעקבות האכזבה שעורר ספר זה אצל ציבור מבקרים ידוע; בשנים אלה עולה גל חדש של מחקר העוסק בשירת אלתרמן כולה, ותמורה זו אינה נובעת מהופעתו של ‘עיר היונה’ דווקא, אלא קשורה בתמורות שחלו באותן שנים בביקורת העברית בכללה: מתחזקת המגמה המחקרית ואת מקום המסה תופס המחקר השיטתי. שירת אלתרמן זוכה באותן שנים לכמה מהטובים שבמאמרי הביקורת של שנות הששים, ואז נכתבים הדברים החשובים גם על שני ספרי השירה הראשונים של אלתרמן, ואף נעשים נסיונות רציניים לטפל בשירתו בכללותה. מן הראוי היה אפוא שסקירת התפתחותה של ביקורת אלתרמן לא תהיה צמודה יותר מדי לתאריכי הופעתם של ספרי השירה השונים.

הכלל שגזרה עורכת הסדרה על עצמה לטפל רק בתולדותיה של הערכת אלתרמן ולהתעלם מכל שאר השאלות, שסקירת מבוא צריכה לגעת בהן, גורם לכך שהמבוא מציג תמונת ביקורת דלה וחסרה. פרט ל’שמחת עניים' זוכים המאמרים על ספרי השירה להערות קצרות וקלושות בלבד, בנימוק שמאמרים אלה יכול הקורא לקרוא בעצמו במבחר. הכנסתו של מאמר פרשני למבחר אינה פוטרת את העורכת מלסקור את תוכנו, את שיטתו ואת תרומתו לחקר אלתרמן, ממש כשם שהכנסת מאמרי הערכה למבחר (הכוונה לתגובות הראשונות על ‘כוכבים בחוץ’) לא פטרה את העורכת מסקירה מפורטת של עיקרי טענותיהם. והלא חשוב יותר לסקור את “המת והרעיה” של דן מירון מאשר את רשימתו של המאירי! מתוך כך יודעים אנו מעט מאד על האופן שבו מאירה הביקורת ספרים חשובים של אלתרמן כמו ‘כוכבים בחוץ’, ‘מכות מצרים’ ואפילו ‘עיר היונה’.

נראה לי, כי מבוא חייב לענות על מספר שאלות בסיסיות כמו: כיצד נראית יצירת המשורר (כלל יצירתו ויצירות בודדות) בראי הביקורת? באלו אספקטים של היצירות טפלה הביקורת, ואילו נשארו שדה בור? מה הן המתודוֹת שנקטה בהן הביקורת ואלו מהן הניבו פירות משובחים יותר? כיצד מתייחסים מאמרי הביקורת אלו לאלו? היש מקום לדבר על התפתחות עצמאית של ביקורת אלתרמן? אין למצוא במבוא לקובץ כמעט דבר בעניינים אלה, והרי הם חשובים הרבה יותר מאשר עיסוק מפורט בשאלות ההערכה.

גם בפרטי טענותיה של העורכת במבוא יש, לעיתים דברים תמוהים. למשל:

(1) בעמ' 11–12 מציגה העורכת את א. קריב כמי שנמצא בעמדת בינים בין השוללים את ‘כוכבים בחוץ’ לבין המחייבים ספר זה. לטענתה, מצדד קריב בזכותו של ספר זה בשל העמדה הפוזיטיביסטית שהלה נוקט כלפי החיים, ואילו את הסממנים המודרניסטיים שלו הוא שולל. זהו תיאור מאד בלתי מדויק של רשימתו היפה של קריב. קריב אינו שולל את האופי המודרניסטי של שירת אלתרמן בגלל התנגדות עקרונית למודרניזם. להיפך: הוא תוקף את שוללי החדש רק משום שחדש הוא, והשיפוט שהוא שופט ספר זה נעשה על פי קריטריונים אמנותיים גרידא. בשירים אחדים ניתן לדעתו “לצוד” גילויים יפים מאד של שירה אמיתית, ואילו באחרים פוגמת ההליכה לצדדים, המעברים הפתאומיים, והעדרו של חוט שידרה אשר ילכד את השיר.

(2) בעמ' 13 מופיע המשפט: “אולם, אפילו בשלב מוקדם עמדו המבקרים על כך, שאימוצן של הקונבנציות הבלדיסטיות הביא את המשורר להפעלת סלקציה עקיבה בתחום הלשון הפיגוראטיבית, להמעטת ה’דיוקנאוּת', שמקומה נתפס על ידי הסמל”. ובהערה נזכרים מאמר של צמח, “אוצרות גנוזים”, שהופיע אחרי כן בספרו ‘אדם עם אחרים’ (ניומן, תשי"ד), ומאמר של דן מירון “הערות לויכוח על שירת נתן אלתרמן” שנדפס בספרו ‘ארבע פנים’ (שוקן, תשכ"ב). לא ברור לי מדוע מכנה העורכת שני מאמרים אלה, שנדפסו בעשור השני ובעשור השלישי לביקורת ‘שמחת עניים’, בשם “שלב מוקדם”. ואגב, בסקירה הסטורית מעין זו הכרח לציין גם את מראי המקום של הופעתו הראשונה של מאמר בדפוס.

(3) בעמ' 16, בסקירת שאלת האחדות של ‘מכות מצרים’ בביקורת, מופיעה הפיסקה הבאה:

לא ברור על אילו עקרונות מדובר כאן, וקשה להעריך את ההצעה הנרמזת לפתרון בעיית אחדותה של היצירה. משפט תמוה.

(4) הדרך שבה מציגה העורכת את ביקרתו של זך על אלתרמן רצופה משפטים והבחנות שאינם מדויקים כל עיקר. עוד בעמ' 11 היא טוענת שהדמיון בין עמדת מבקרי שנות השלושים לבין זו של זך “נוגע לעמדת היסוד, התביעה ליחס ישר בין המציאות לחיקויה השירי”. איני חושב שזך היה חותם על משפט כזה. מכל מקום אין משתמע ממאמרו שלדעתו השירה היא חיקוי של מציאות.

המלה “מציאוּת” מעורפלת כאן, כמו במקומות אחרים במבוא. זך תוקף את אלתרמן על שהוא משתעשע במלים במקום לתת באמצעותם איזה ביטוי חד פעמי לחוויה אנושית. אבל מה עניין כאן לחיקוי ה“מציאות”? אף כשטוענת העורכת שההבדל בין מבקרי שנות השלושים לבין זך נובע מכך שלזך יש מושג שונה משלהם על “המציאוּת”, תמוה הדבר. נראה לי כי ההבדל נעוץ בתפיסות אסתטיות שונות. מבקרי שנות השלושים תקפו את שירת אלתרמן על שאינה רצינית די הצורך, על שאינה מגמתית, אינה יעודית דיה, ואילו זך תוקף אותה על שאינה שירה דיה. תפיסתו של זך שונה מאד מזו של מבקרי שנות השלושים, וסימן לכך: מבקרי שנות השלושים הם אותם מבקרים אשר גמרו את ההלל על ‘עיר היונה’, ואילו לזך נתנה הופעתו של הספר את הדחיפה האחרונה לפרסום דברי הביקורת שלו. וודאי שאין זה נכון לטעון, כמו עורכת הקובץ, שעיקר חידושו של זך בביקורת אלתרמן הוא בחקר הריתמוס המונוטוני של שירה זו. סבורני שהתקפתו של זך על שכלתנות הדימויים של אלתרמן, על העדפת הניסוח על פני המבע החד פעמי של חוויה אנושית ועל רדידותו של הטון הפוזיטיביסטי המקבל הכל ומהלל הכל – זכאית לתבוע זכות ראשונים, אפילו פזורים ברצנזיות של צמח ושל פנואלי דברים בגנות הפיגוראטיביות לשמה. הלא כל המעמיד את דבריהם של מבקרי שנות השלושים לעומת ה“הרהורים על שירת אלתרמן” לא יהיה לו ספק בחשיבותו ובראשוניותו של מאמרו של זך!

 

ד. הביבליוגראפיה    🔗

עיון קפדני בביבליוגראפיה הנבחרת המופיעה בקובץ השני מלמד שזו אינה נבחרת כלל. זוהי למעשה ביבליוגראפיה מקרית למדי ועל־כן יש בעצם הבאתה כדי להטעות את הקורא, ביחוד את מי שמבקש לעשות בילקוט זה את צעדיו הראשונים בלימוד אלתרמן. הביבליוגראפיה השלמה של אלתרמן טרם הושלמה, אך אפילו על יסוד חומר ביבליוגראפי חלקי המצוי בעין במכון “גנזים” ובמקומות אחרים נקל להיווכח ש“הביבליוגראפיה הנבחרת” מכילה חומר שאינו מבורר כל צרכו. מופיע, למשל, בביבליוגראפיה מאמר של מנחם רגב על ספר ‘התיבה המזמרת’, ואילו מאמר שכתב דב סדן על ספר זה ומאמר שכתב חיים גורי הושמטו. כלום צריכים אנו להניח שלפנינו פרי של עיון ובחירה? ושמא תאמר, שאין המלקטת רוצה להביא את כל מאמריו של פלוני (טענה שאינה מצדיקה את השמטתו של גורי, שמשלושה המאמרים שכתב, לפי ידיעתי, על אלתרמן אין מופיע כאן גם אחד), הנה מצוי כאן שפע של “דוגמאות להוציא” שניתן ללקטן מתוך הרשימה הנבחרת: “כל כתבי” זמורה(!) “כל כתבי” א.ב. יפה, “כל כתבי” מ. מגד, א. שביד, ועוד ועוד, ולעומת זאת רק “מבחר” של מאמרי סדן, אידה צורית (מאמרה על ‘מכות מצרים’ שב’משא' כרך ג‘, חוב’ 17, הושמט), או נתן זך, שמאמרו “על הבית ועל כתב ידו של המשורר” (‘יוכני’ חוברת ה' [תשכ"ז]) הכולל ניתוח ארוך ומפורט של בית מתוך “תחנת שדות” שמעטים כמותו בביקורת אלתרמן, נזרה לרוח במעשה הברירה. והלא גם בלאו הכי דלה ביקורת אלתרמן בניתוחים טקסטואליים מפורטים. עוד יותר תמוהה ההתעלמות המוחלטת של הביבליוגראפיה הנבחרת משורה של מבקרים שתרומתם להבנתה של יצירת אלתרמן אינה מוטלת בספק. כבר צוין למעלה שאין למצוא את גורי ברשימה זו. והלא מאמרו “זה דרך השיר” (‘משא’, כרך ב‘, חוב’ 24) ראוי היה להיות נזכר לפחות. אחרי הכל זהו אחד הניתוחים הראשונים של שיר בודד של אלתרמן, והרעננות שבה הוא נכתב יש בה עדות אוטנטית להשפעתו של אלתרמן על דור שלם. ומה בדבר שני מאמריו של אבידן על אלתרמן? אף אלה, מאמרו על הפזמון אצל אלתרמן (“כחרז הנשבר”, ‘מאזנים’, ו' [תשי"ח]) ומאמרו על “חגיגת קיץ” (“צפור גדולה מעל העיר”, ‘עכשיו’,12–13) אינם נעדרי עניין יותר מרשימותיהם של עובדיהו ועמנואל בן־גריון או יותר מהערותיו של י. גולה למאמרו של זנדבנק (וכבודם של אלה במקומו מונח). גם י. בהט נעלם מהרשימה. מאמריו “על דו שיח אחד” (‘מולד’, ט"ו, 1957) ו“מ’כוכבים בחוץ' עד ‘מכות מצרים’” (‘על המשמר’ 11.4.56) נוּפוּ. ואלה הם רק מעט מהרבים שהושמטו. אפשר להוסיף עליהם את מאמרו של זוסמן על ‘פונדק הרוחות’ וכן את מאמריו החשובים של אריה אבינרי על סמלי תשתית ב’עיר היונה' (“פני היונה הנחצות והראי”, ‘משא’, 16.1.59; ‘מאזנים’, י“א, [תש”ך–תשכ"א]), את מאמריו של ש. גרודזנסקי “על המשורר הציבורי” (‘דבר’, 25.9.57) ו“רטוריקה ושנינות” (‘דבר’, 5.8.60), ועוד רבים רבים. עשויים הדברים להצטייר, כאילו מחלוקת יש ביני לבין המלקטת בדבר ערכם של מאמרי הביקורת: היא ביכרה כביכול מאמרים אלה ואילו אני מעדיף אחרים; אך חוששני שלא כאלה הם פני הדברים. קשה לי להניח שהמאמרים הנזכרים, וגם הרבים שלא נזכרו, הושמטו אחרי ברירה קפדנית ולאחר שיקול דעת. קשה לי להניח כי שיפוטה של העורכת כל כך שונה משלי עד כי היא מעדיפה את אחרוני מאמריו של זמורה על פני מאמרים של סדן ושל זך.

הארכתי בדברים לא כדי “לקטול” את הקובץ ועורכיו, אלא דווקא בגלל ההערכה הרבה שאני רוחש לסדרה ולעורכיה, ומשום שאני מאמין שדיון ענייני עשוי תמיד להיות לברכה, ולהביא בסופו של דבר לשינויים ושיפורים.