חיפה, 2 בספטמבר.

במכתבי הקוֹדמים סיפרתי על אוֹתוֹת של קִדמה שגיליתי ביהוּדה, אך אוֹתוֹת אלה אינם מוּגבלים רק ליפוֹ ולירוּשלים. כיוֹם מתכננים סלילת דרך למרכבוֹת, מירוּשלים ליריחוֹ, ואין ספק שזוֹ תהיה לתוֹעלת עצוּמה להמוֹני עוֹברי־דרך הנוֹהרים לירדן מדי שנה בשנה. סימנים ראשוֹנים לפעילוּת בעניין זה מצאתי בח’אן אלחמר. במקוֹם זה יש חוּרבה של בית עתיק, קטעי־כתלים, קשתוֹת שבוּרוֹת וּבוֹר עמוֹק. כל אלה מעידים שזה היה מקוֹם של יישוּב בימים עברוּ, ואפשר שלא היה אלא פוּנדק־דרכים. מכל־מקוֹם, שׂמחתי מאוֹד לראוֹת קבוּצה גדוֹלה של בנאים וסתתים עמלים בקדחתנוּת, בפיקוּחוֹ של איש אירוֹפי בהקמת מלוֹן־אורחים, אוֹ אכסניה חדשה ויפה. אכן, יש צוֹרך רב בבית כזה, שכן כיוֹם אין אפילוּ מקוֹם־מגוּרים אחד בכל האזוֹר שבין ירוּשלים לבין יריחוֹ, מלבד ביתניה המרוּחקת כשני מילין מירוּשלים.

אזוֹר זה מפוּרסם לגנאי כאזוֹר שוֹרץ גנבים, מאז הימים הקדמוֹנים שהשוֹמרוני הטוֹב גמל חסד לעוֹבר־האוֹרח שהוּכה ונשדד. במקוֹם זה שאני עוֹמד בוֹ מראים לעוֹלי־הרגל הפתאים את האתר שבוֹ התרחש המעשׂה. כל המדריכים לתיירוּת מזהירים את הנוֹסע היטב שיישמר לעצמוֹ ויקח שוֹמרים עמוֹ, כשהוּא עוֹבר באזוֹר נידח זה. וכל־כך למה? משוּם שבשנת 1820 הוּתקף במקוֹם הזה הנוֹסע האנגלי, סר פרדריק הֵנִיקֶר. בדוּאים התנפלו עליו, פשטוּ את בגדיו, היכוּהוּ וּפצעוּהוּ, ואחרי־כן הטילוּהוּ בשׂדה. יש בכך משוּם טפילת אשמה של קיפאון ואזלת־יד על הממשלה התורכית, מלוּוה נימה של נקמנוּת. אמת, ממשלה זוֹ מתקדמת בעצלתיים, אך מצב הביטחוֹן השתפר במשך שישים־וחמש השנים שחלפוּ מאז.

לפני שש שנים רכבתי בלוית ידיד מיריחוֹ לירוּשלים, ולא עלה בלבי חשש קל של סכנה. לדעתי דרך ירושלים־יריחוֹ בטוּחה כיוֹם כפי שבטוּח רחוֹב ברוֹדווי של ניו־יורק, מכל־מקוֹם בשעוֹת היוֹם.

ייתכן שיש מידה של סכנה בשוֹטטוּת באוֹר זה בשעוֹת־הלילה וּביחידות. אך זה הדין גם בדרכים רבוֹת במדינוֹת יותר מתוּרבתוֹת. בכל־זאת יש להוֹדוֹת כי הדרך פראית ושוֹממת במקוֹמוֹת רבים, וּבייחוּד במקוֹם שהיא נכנסת לואדי קֶלְט. זהוּ גיא צר ועמוֹק שמשני צדיו מתנשׂאים צוּקים תלוּלים, מנוּקבים מערוֹת וּמעליהם מתרוֹממים הרי אבן־גיר לבנה. בעוֹמק מאוֹת רגל מתחת לדרך הוֹמים מימיו של מפל־מים הידוע, לפי המסוֹרת, בשם נחל כְּרִית. אם נסטה מדרך־העפר הרגילה ונחליט ללכת בשביל המתפתל על־פני המצוֹק הזקוּף, סוֹפנוּ שנגיע לפתע לנוֹף הפרוּע והדמיוֹני ביוֹתר שחוֹלל הטבע בארץ מן הארצוֹת, שכן כוּלוֹ משוּסע, מבוּתר וזרוּע צוּקים משוּננים וּנקיקים מפוּתלים וּמלאי־חתחתים. רק עוֹלי־הרגל מרוּסיה מעיזים לסטוֹת מן המסלול הכבוּש ולרדת בנתיבוֹת עקלקלוֹת אלה, בגלל יצרם הדתי העז הדוֹחף אוֹתם ללכת להתפלל בכל אתר מקוּדש, ותהיה הדרך אליו קשה ככל אשר תהיה. לזכוּתהּ של הכנסיה היונית ייאמר כי הצליחה להקים מנזרים וּבתי־תפילה במקוֹמוֹת שהטבע יעד רק לנשרים ולבעלי־כנף.

אחד המיוּחדים והידוּעים באלה הוּא המנזר שהוּקם להנצחת זכרהּ של המערה שאליהוּ הסתתר בהּ ונזון על־ידי עורבים. מנזר זה תלוּי ודבוּק, פשוּטוֹ כמשמעוֹ, על־פני צוּק נפלא בגוֹדלוֹ וּבהדרוֹ. המנזר מוּרכב משוּרה של תאים ואוּלם גדוֹל שתקרתוֹ נתמכת על קשתוֹת. נזירים יונים מעטים מתגוֹררים כאן כציפוֹרים המקננוֹת בחגוי־סלע. ליד המנזר יש בית־תפילה קטן, אף הוּא דבוּק לסלע, לפי צוּרת בנייתו נראה שנוֹסד במאה השתים־עשׂרה. בכנסייה זוֹ יש חדרים חצוּבים בסלע, חדר מקוּמר שיש בוֹ עצמוֹת של קדמוֹנים וּפרוֹזדור עטוּר־פרסקות של הסעוּדה האחרוֹנה, שהוּא החלק העתיק ביוֹתר במקוֹם. בסלע המצוֹק יש כמה וכמה מערוֹת, שכיוֹם אי־אפשר להגיע אליהן. מריחוּק שלוֹשים ירד אפשר להבחין כי הקירוֹת ברוֹב המערוֹת מכוּסים פרסקוֹת שדהוּ וניטשטשוּ מרוֹב שנים. בחזיתוֹ של אחד התאים יש קוֹרת־ברזל כבדה שעליה נשען ללא־ספק סוּלם גדוֹל, שבימים עברוּ שימש אמצעי יחיד כדי להגיע אל המערוֹת האלה, הפעוּרוֹת בפני הסלע, [וה]שוֹממוֹת כיום, אך כפי־הנראה בעבר ישבוּ בהן נזירים־מתבוֹדדים רבים. אתר מוּזר זה ראוּי בהחלט לביקוּר, ואף־על־פי שאינו מרוּחק כלל מנתיב התיירים לא ראיתי את שמוֹ נזכר בשוּם מדריך לתיירים.

הדרך ליריחו (ליד ואדי קלט)

Gage W.L.: Palestine, Historical and Descriptive, London 1887.

עמק יריחו

Farrar F. W.: The Life of Christ, London 1874.

לאחר שהגענוּ אל מרגלות ההרים, מקוֹם שם מסתיים ואדי־קלט ונכנס אל בקעת־הירדן, אנוּ מוֹצאים עצמנוּ עוֹמדים לפני ארבעה אתרים קדומים: שלוֹשה אתרים של יריחוֹ משלוֹש תקופות שוֹנוֹת ואתר אחד של גִלְגל הקדוּמה. ידוּע לנו בודאוּת כי יריחוֹ היהוּדית, יריחוֹ הרוֹמאית ויריחוֹ הביזנטית־צלבנית, עמדוּ בשלוֹשה אתרים שוֹנים. מקוֹמה של הראשוֹנה נקבע בודאות סבירה במקוֹם שמתנשׂאוֹת בוֹ גבעת־עפר, סמוּך למעין שבימים קדוּמים נקרא “מעיין אליהוּ” וכיוֹם הוּא ידוּע בשם עין אלסֻלטאן. זוֹ הייתה יריחוֹ של יהוֹשע, וייתכן מאוֹד כי גבעוֹת אלה מכילות בקרבן את עיי חומת־העיר, שנפלה לקוֹל תרוּעת חצוֹצרוֹתיו. הקמנוּ את אוֹהלינוּ ליד המעיין הנפלא, שסיפק כנראה מים לעיר הקדוּמה, כדי שנוּכל לבדוֹק את הסביבה בנוֹחוּת ובנקל. המעיין נבע ממרגלוֹת התל שבמזרח, וּבצד המערבי של התל יש קיר לא־גדוֹל, עשוּי־אבן. בקיר זה יש גוּמחה מעוּגלת, שיוּעדה כפי־הנראה להעמיד בה פסלוֹ של אל־המעיין. הבריכה שהנחל מגיח ממנהּ מידתהּ כעשׂרים על ארבעים רגל, ואף־על־פי שאינהּ עמוּקה עשׂוּיה היא לשמש אמבט נעים ביוֹתר שמימיו פוֹשרים. הגבעוֹת הגבוֹהוֹת שמאחוֹריה נחפרוּ בידי סר צ’רלס וורן, ואני בדקתי אחדוֹת מהמחפוֹרוֹת שחפר שם. היוּ מקוֹמוֹת שלא הבחנתי בשוּם שכבוֹת באדמת־התל, ולעוּמת־זאת, במקוֹמוֹת אחרים גיליתי שכבוֹת ברוּרוֹת של לבנים וטיט. בגבעה אחרת גדוֹלה יותר, שעמדה מעט צפוֹנה משם, נמצאו קברים באדמה בעוֹמק של שש רגליים. כל הקברים חוּץ מאחד נבנוּ לבנים מיוּבשוֹת. כפי־הנראה נהגוּ התוֹשבים הקדמוֹנים להשליך לתוֹכם את עצמוֹת השלדים, לאחר שהגוּפוֹת התפוֹררוּ. סר צ’רלס וורן חפר לא־פחוֹת משמוֹנה גבעוֹת באתר זה. הוּא מתבלט מעל פני השפלה שעמדוּ בהּ שלוֹש הערים העתיקוֹת של יריחוֹ, וגבעוֹתיו מתנשׂאוֹת לגוֹבה שישים רגל. לדעתי נוֹצרוּ התלים על־ידי התמוֹטטוּת הדרגתית של חוֹמוֹת־אבן וּמבצרים גדוֹלים שנבנוּ לבנים מיוּבשוֹת. אף־על־פי שבמקוֹמוֹת אחדים נחפרוּ פירים אנכיים לעוֹמק ארבעים רגל, לא נמצא בהם דבר מלבד חרסים, שברי אבני־ריחיים ושברי־זכוכית. באחד הפירים מצאוּ החוֹפרים, בעוֹמק שמוֹנה רגליים מתחת לפני־השטח, שברים של אשישה גדוֹלה, שצוארהּ, ידיוֹתיה וקרקעיתהּ נמצאוּ שלמוֹת, וכפי־הנראה הייתה גבוֹהה כחמש רגליים. צות־העובדים של סר צ’רלס וורן מנה מאה שבעים־וארבעה איש, והוּא חקר את האתר חקירה יסוֹדית וממצה עד־תום.

אמת מים מעל נחל קלט

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880. Vol 1.

עין אלסֻלטאן

Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol. 1 (1881)

ליד המעיין עוֹמדת חוּרבה שהייתה כנראה מקדש רוֹמאי קטן. כן יש שם קטע של תעלת־מים, שכן מימי־המעיין השקוּ כנראה שטחים נרחבים על השפלה; לידוֹ יש שׂרידי־חוֹרבוֹת, ככל־הנראה מן התקוּפה הביזנטית. מצאתי שם שברי עמוּדים, כוֹתרוֹת, כרכוֹבים ושאר סימנים המעידים שזוֹ הייתה עיר מתקוּפה מאוּחרת.

יריחוֹ של הורדוס, שעמדה על תלהּ בימי ישוּ, נמצאת בפתח ואדי־קלט. אין ספק כי תוֹשביה נטלוּ מים לצוֹרכיהם מן הנחל שבואדי, המרוּחק יוֹתר ממיל ממעיין עין אלסֻלטאן. כאן עוֹמדים שׂרידיו של גשר, יסוֹדוֹת של בניינים, כפי־הנראה מלאכתם של רוֹמאים, וּשתי גבעוֹת מלאכוּתיוֹת גבוֹהוֹת למדי. באחת מהן נתגלה חדר מרובע, שקירוֹ החיצוני נבנה לבנים מיוּבשוֹת. יריחוֹ השלישית, אוֹ יריחוֹ של הצלבנים, עמדה כפי־הנראה במקוֹם שעומד כיוֹם הכפר יריחוֹ. אין למצוא שם שׂרידים בעלי־חשיבוּת, אף־על־פי שכל האזוֹר שבין השפלה לבין התלים הקדוּמים זרוּע שׂרידים המעידים על צפיפוּת האוּכלוּסייה שהתגוֹררה שם. זוֹ עוּבדה המעוֹררת תימהוֹן בלב הנוֹסע בן־זמננוּ, המתקשה מאוֹד לעמוֹד בחוֹם הגדוֹל של האזוֹר. החוֹם השׂוֹרר בשפלת־יריחוֹ בימי־הקיץ הוּא כה־גדוֹל עד שקשה לעמוֹד בוֹ. יתר־על־כן אוירוֹ של האזוֹר אינוֹ יפה לבריאוּת כלל ועיקר. אפילוּ תוֹשביו הערבים נוֹטשים אוֹתוֹ בחודשי־הקיץ ועולים להרים. ייתכן כי ההזנחה השׂוֹררת בתחוּם ההשקאה והניקוז גרמה את הרעת תנאי־התברוּאה לעוּמת אלה ששׂררוּ בימי־קדם, אך דבר אין בכוֹחוֹ לשנוֹת את מידת החוֹם. יש לשער אפוא כי האוּכלוּסייה הקדוּמה נטשה אף היא את האזוֹר ועלתה להרים בתקופת־הקיץ, אוֹ שהייתה מסוּגלת מטבעהּ להיטיב לעמוֹד בחוֹם יותר מצאצאיה המנוּונים. שפלת־יריחוֹ, המשוּקעת כמעט אלף־ומאתיים רגל מתחת לפני־הים וסגורה בפני רוּחוֹת קרירוֹת על־ידי הרים גבוהים, היא כנראה אחד המקוֹמוֹת החמים ביוֹתר עלי־אדמוֹת. אפילוּ ירוּשלים, הגבוֹהה ממנה ארבעת־אלפים רגל, חמה למדי. לעומת־זאת, התפעל יוספוס מפוֹריוּתוֹ הנפלאה של האזוֹר וכינה אוֹתוֹ בשם “אזור יאה למשכן אלים”.

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.

האזוֹר התפרסם בימי־קדם בזכוּת חוּרשוֹת־הדקלים שלוֹ, שהיוּ רחבוֹת־ידיים ועשירוֹת, אך הן נעלמוּ כבר במאה שמינית, וכיום נוֹתר בכל האזוֹר רק דקל אחד ויחיד. אף־על־פי־כן יפה השפלה לגידוּלים טרוֹפיים, בזכוּת שפעת־מימיה, פוֹריוּתהּ של האדמה וחוּמוֹ של האקלים. ירקוֹת שונים גדלים כאן בכל עוֹנוֹת־השנה. הגפנים צוֹמחוֹת נתמכוֹת בכלוּנסאוֹת, כמוֹ באיטליה, וּמצמיחוֹת ענבים ענקיים. גם אניל, כוּתנה וקני־סוכר יצמחוּ פה יפה, אלא שאין אנשים שיגדלוּ אותם.

שׂרידי התעלוֹת ואמוֹת־המים מעידים על תבוּנת הכפיים של הקדמוֹנים ועל כשרוֹנם בניצוּל מקוֹרוֹת־המים להשקאת השפלה כוּלהּ. ספרתי ומצאתי שם שמוֹנה תעלוֹת וּמוֹבילי־מים עתיקים מסוּגים שונים, ועדיין נעשׂה שימוּש באחד אוֹ בשניים מהם. בשנים האחרוֹנוֹת נבנה גשר יפה לצוֹרך חיזוּקוֹ ושיפוּרוֹ של אחד מהם, אך עדיין עוֹלים המהנדסים והבנאים הקדמוֹנים על עמיתיהם בני־זמננוּ. רוֹב הגשרים, שאמות־המים עוֹברוֹת בהם על־פני נקיקים עמוּקים, עדיין שוֹבים את הלב בצוּרתם. יש מקוֹמוֹת שתעלוֹת־המים עוֹברוֹת בנקבוֹת בתוך ההר. אחד הגשרים, הבנוּי אבנים גדוֹלוֹת ומסוּתתוֹת, מגיע לאוֹרך של מאה־ועשׂרים רגל ולגוֹבה של שלושים־וחמש רגל ונשען על קשתוֹת מחוּדדוֹת. יש שם אמת־מים אחת שאוֹרכה שמוֹנה מילין, רוּבה־ככוּלה תעלה מטוּיחת, כשתי רגליים רוחבה, והיא מסתיימת בבריכה גדוֹלה ויפה. בדרכה היא עוֹברת על־פני כמה וכמה גשרים שאחד מהם אוֹרכוֹ חמישים רגל וגוֹבהוֹ שלוֹשים רגל.

בכונה דנתי בהרחבה במערכת מובילי המים הזאת, משוּם שלא מצאתי דברים בשבחהּ בכל הרשוּמוֹת של נוֹסעים ובכל המדריכים לתיירים. לדעתי יש בהם חשיבוּת רבה, משוּם שהם מוֹכיחים כמה הוֹן הוּשקע בפיתוּח משאביה של שפלה זוֹ ואיזה איזוֹר משׂגשׂג וּפוֹרה הייתה בימים עברוּ. בעדוּיוֹת מאוּחרוֹת מהמאה השלוֹש־עשרה אנוּ מוֹצאים כי יוֹשבי האזוֹר גידלוּ כאן קני־סוּכר בשפע, ואני סבוּר כי גם כיוֹם יש מעט מאוֹד מקוֹמוֹת על־פני האדמה שיִשווּ לאזוֹר זה, מבחינת אפשרוּיוֹת הפיתוּח החקלאי והפקת רוחים.

תל יריחו

Farrar F. W.: The Life of Christ, London 1874.