חיפה, 15 בספטמבר.

כשביקרתי לאחרוֹנה ביריחוֹ לפני שש שנים הייתה היא כפר עלוּב של בקתוֹת־חימר, וּבוֹ אוּכלוּסייה מעוֹרבת של כוּשים וּבדוּאים, שהגיעה לכל־היותר כדי שלוֹש־מאוֹת נפש. עתה, הוּפתעתי בראוֹתי שדוקא יריחוֹ נהפכה לאחת העיירוֹת המתפתחוֹת בארץ; לפתע נכנסה לעידן של שׂגשׂוּג מהיר. אמנם זהוּ שׂגשׂוּג־זוּטא, אך בכל־זאת אין לדעת לאן יוֹביל לעתיד לבוֹא.

עולי־רגל בדרכם מירושלים לירדן

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889

שׂגשׂוּג זה בא להּ רק בזכוּת הרוּסים, ויריחוֹ המשׂגשׂגת בזכוּת יזמה־רוּסית היא, לדעתי, תוֹפעה ראוּיה לציוּן. אפשר ליחס זאת בעקיפין לתשוּקתם המיוּחדת של עוֹלי־רגל מרוּסיה לטבוֹל בירדן ולקחת עמם בקבוּקים מלאים ממימי הנהר הקדוֹש. בוּלמוּס זה של רחיצה במים הקדוֹשים עשׂוּי ליהפך לנכס פוֹליטי רב־ערך בידי ממשלה נבוֹנה ובעלת־מעוֹף. הרגש האנוֹשי הראשוֹני ביוֹתר מחייב שיוּקמוּ שם אמצעי־אכסוּן כל שהם כדי לספק את צוֹרכיהם של המוֹני המאמינים. רוב עוֹלי־הרגל הם נשים זקנוֹת וחלוּשוֹת המכתתוֹת רגליהן, כדי שלוֹשים מיל, בשמש הקוֹפחת על ראשיהן, כדי לטבול בירדן, שכן אין להן קורת־גג לחסוֹת תחתיה אוֹ מקוֹם לסעוֹד בוֹ עד שתחזוֹרנה לירושלים. לכן הוּקם למענן ביריחוֹ בית גדוֹל ויפה, עשׂוּי אבנים אדוּמוֹת, הדוֹמה משוּם־מה לבית־חוֹלים מרכזי לחוֹלי־רוּח. לא רק עוֹלי־הרגל מרוּסיה מוֹצאים בוֹ אכסניה מצוּינת אלא גם כל נוֹסע שדעתוֹ נטרפה עליו עד כדי שירצה לבוֹא הנה.

גאון הירדן

Thomson W.M.: The Land and the Book. London

Vol. 2 (1883).

החסוּת שמצאוּ תיירים במוֹסד יפה זה היא שנתנה את הדחיפה הראשוֹנה לפיתוּחוֹ של המקוֹם. מאמינים רוּסים, שמאז־וּמתמיד זכוּ להגנתהּ וּלטיפוּחה של ממשלה אדוּקה, נבוֹנה ואבהית, הוֹפכים את יריחוֹ אט־אט לעיר־קיט חוֹרפית. הם בוֹנים בהּ קוֹטג’ים קטנים וּמקיפים אוֹתם גינוֹת נאות, המספקוֹת להם פירות וירקוֹת טעימים וּדשנים. בחוֹדשי הקיץ הם יוֹשבים בירוּשלים, ורק בחוֹרף יוֹרדים הם הנה כדי לטבוֹל בירדן כאות־נפשם. במלים אחרוֹת – בצנעה ובהשקט מקימה רוּסיה מוֹשבה ביריחוֹ. כמובן, אין איש מעלה על דל־שׂפתיו את המלה המתוֹעבת “מוֹשבה”, השׂנוּאה כל־כך על התוּרכים, אך ספרתי לא־פחוֹת משנים־עשׂר קוֹטג’ים קטנים, נקיים וּמסוּידים יפה, במקוֹם שלא עמד אף בית אחד לפני שנים אחדוֹת.

מעברה בירדן

Wilson & Warren: The Recovery of Jerusalem. London 1871.

אחד מבני־לויתי למסע, רוֹפא אנגלי בעל־מוֹניטין, התרשם מאוֹד מיתרוֹנוֹתיו האקלימיים של המקוֹם וקבע שהוּא יפה מאוֹד לחוֹלי־שחפת. מאחר שיש בוֹ כיוֹם אכסניה כה־מצוּינת החליט כי ימליץ לפני חוֹלים וּמבריאים שיבוֹאוּ הנה לנסוֹת כיצד ישפיע עליהם מזג־האויר. יש מין עדנה וניחוֹח באוירה של יריחוֹ שכמוֹתם אין למצוֹא בשוּם מקוֹם בעוֹלם, שכן אין לך בכל העוֹלם מקוֹם משוּקע אלף־ומאה רגל מתחת לפני־הים. יש כאן שפלה רחבת־ידיים שאין כמוֹה יפה לרכיבה על סוּסים; יש כאן צמחייה עבוּתה שאפשר לצוּד בהּ חזירי־בר, איילוֹת וכיוֹצא באלה; יש כאן מקוֹמוֹת יפים לדיג בנהר־הירדן, שאינוֹ מרוּחק כלל; יש כאן אפשרוּיוֹת לשיט בים־המלח (אלא שאין אף סירה בנמצא); יש כאן צמחייה מעניינת ומיוּחדת במינהּ, שתשׂמח לב כל חובב בוֹטניקה, ומעל לכול – יש כאן חרבוֹת ועתיקוֹת גם באזוֹר הקרוֹב וגם מעבר לירדן. כל המעלוֹת האלה עשׂוּיוֹת לספק את דרישוֹתיהם ואת תחביביהם של תיירים מכל הסוּגים בלא להרחיקם מאוֹד ממרכז של תרבוּת, שכן תוֹך חמש שעוֹת של רכיבה מהירה וּנעימה הם מגיעים בחזרה לירושלים. לפיכך נתוּנה עצתי למבריא, לספוֹרטאי, לחוֹבב־הטבע וּלחוֹבב־העתיקוֹת – בוֹאוּ ליריחוֹ! אין כל סיבה שתישאר בידי רוּסיה הזכוּת הבלעדית על אתר נחמד זה, אף־על־פי שאנוּ אסירי־תוֹדה לרוּסים על שהפכוּ אוֹתוֹ למקוֹם ראוּי למגוּרים. אין ספק כי בבוֹא המוֹעד לחלוּקת נכסיו של “האיש החוֹלה”,¹ אשר הרוּסים מחכים לוֹ זמן רב כל־כך, לא יהססוּ לתבוֹע לעצמם את יריחוֹ.

הממשלה מתכונת להקים גשר על הירדן, וכשחזרתי מביקוּר במקוֹם שנוֹעד לגשר זה עברתי על פני הגִלְגָל, שמקוֹמהּ האמיתי שנוּי במחלוקת גדוֹלה. הגלגל הוא המקוֹם שהישׂראלים חנוּ בוֹ לראשוֹנה, לאחר שעברוּ את הירדן ונכנסוּ לארץ היעוּדה. רק לאחרוֹנה זוּהה המקוֹם על־ידי מר טירְוִיט דְרֵיק, אחד מחוֹקרי ארץ־ישׂראל, שנפל קרבן ללהיטוּתוֹ אחר חקירת ארץ־ישׂראל וּלעוֹלם יתאבלוּ ידידיו וּמוֹקיריו על מוֹתוֹ. אין באתר זה דבר מלבד תלים אחדים, שנמצאו בה חרסים, שברי זכוּכית ואבני־פסיפס. תקופה ארוּכה שימשה הגלגל מקום־חנייתוֹ של ארון ברית ה'. אי־שם בשפלה זוֹ עמדוּ הערים סדוֹם ועמוֹרה ולא בדרוֹם ים־המלח, כפי שהניחוּ החוֹקרים בעבר, אלא שכל הניסיוֹנוֹת למצוֹא את מקוֹמן עלוּ בתוֹהוּ.

כבר בימים קדמוֹנים נמשכוּ הנוֹצרים לאזוֹר זה של הארץ בזכוּת המאוֹרעוֹת הגדוֹלים שהתחוֹללוּ בשפלה ובזכוּת המסוֹרוֹת הקשוּרוֹת בפרשת הניסיוֹן של ישוּ על ההר. הר זה מתנשׂא־תלוּל מאחוֹרי מעיין עין אלסלטאן. יתר־על־כן, קשוּר האזוֹר בטקסי החבילה של ישוּ בירדן וּבמאוֹרעוֹת אחרים בחייו. משום־כך, למן ימיו של יוסטינינוס נתמלאה השפלה מנזרים, וכל הגיאיוֹת והצוּקים שבהרי הסביבה מלאוּ מערוֹת ותאי־תפילה של נזירים מתבוֹדדים.

קצר־חג’לה – בית־חגלה

1 Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880 Vol

כיוֹם נוֹטוֹת כנסיוֹת, וּבייחוּד הכנסייה היונית והכנסייה הארמנית, לשוּב ולאכלס מקוֹמוֹת אלה. אחד המנזרים הנידחים, הצרוּבים והדחוּקים ביוֹתר שראיתי מעוֹדי הוא מנזר קַצְר חַגְ’לָה,² ליד ים־המלח, שיוֹשבים בוֹ כיוֹם כחצי־תריסר נזירים. הוא עוֹמד בשוּלי שפלה של אדמת־מלחה, הפוֹלטת בקיץ חוֹם מחניק שאי־אפשר לעמוֹד בוֹ. יש באתר זה שׂרידים המעידים שעמד שם מנזר חשוּב בימי־הביניים. הקירוֹת העתיקים עדין עוֹמדים על תלם משלוֹשת צדדיו של המנזר, וּמידוֹתיהם כארבעים ירד על חמישים ירד. בין קירוֹת אלה יש שני חדרי־תפילה מעל פני האדמה וחדר אחד מקוּמר מתחת לאדמה. הקירוֹת עדיין מכוּסים פרסקות נאוֹת של ציורים וּכתוֹבוֹת ביונית, וכפי־הנראה כל־אלה שׂרידים מתקוּפת הצלבנים. יש שם גם בוֹר־מים גדוֹל, שלוֹשים רגל על עשׂר שטחו ועשׂרים־וארבע רגל עוֹמקוֹ, והוּא משוּמר היטב. בוֹר דוֹמה לזה, שגם הוא נשתמר יפה יש במנזר אחר – מנזר אֵל־יהוּד. עוֹמקוֹ שלוֹשים רגל, ויש בוֹ עמוּדים וּקשתוֹת שנשתמרו להפליא. מנזר זה מרוּחק כמהלך חצי־שעה מהירדן, והוּא נבנה כנראה במאה השתים־עשׂרה. הוּא עוֹמד על יסוֹדוֹתיו של מנזר קוֹדם – מנזר־סט. ג’ון־שעל־הירדן, שנהרס כליל ברעש האדמה. אך גם מנזר קַצְר חַג’לָה וגם מנזר אל־יהוד אינם בעלי חשיבוּת מרוּבה. אין בהם דבר מיוּחד במינוֹ מבחינה ארכיאוֹלוֹגית, אך מבחינה דתית נוֹדעת להם חשיבוּת, בעיקר משוּם שהם מוֹכיחים כמה מהר התנונה והסתלפה דתוֹ של ישוּ הנוֹצרי ונהפכה לשיטה של פרישוּת וסתגפנוּת. היוֹם, כשלנגד עינינוּ שבה וגוברת הנטייה לחזוֹר לשיטה זוֹ, אין אדם יכוֹל שלא להרהר בעצב רב כי משמעותהּ האמיתית של הנצרוּת אינה מוּבנת כיום, כפי שלא הוּבנה באוֹתם ימים.

יריחו

Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol. 1 (1881).

הנזירים המתגוֹררים במנזרים אלה מעניינים כמוֹ המנזרים עצמם, שכן די לך לשׂוֹחח אתם וּכבר אתה מוצא עצמך מוּחזר אל ימי־הביניים. דוֹמה שהתרבוּת ואוֹרח־המחשבה של המאה ה־19 לא השפיעוּ עליהם ולא הגיעוּ עדיהם. בכל הנוֹגע להשקפת־העולם ולמחשבה הדתית אין הם שוֹנים כמלוֹא־הנימה מקדמוֹניהם שישבוּ בתאים אלה עצמם בתקופת־הצלבנים. כשאתה נכנס בשׂיחה אתם בענייני אמוּנה ודת, מזוּמנת לך חויה מוּזרה ביותר, אם לא יצא לך עד הנה להיתקל בבוּרוּת ובאמוּנוֹת הטפלוֹת השׂוֹררוֹת עדיין בשמוּרה האנוֹשית של הכנסייה הארמנית לדוּגמה. אדם בן־זמננו יתקשה להאמין כי עדיין יש בעוֹלם יצוּרים כאלה וכי מספרם אינוֹ מוּעט.

תושבי יריחו

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.

הערבים, היוֹשבים בסביבוֹת יריחוֹ, רוּבם־ככוּלם בני שבט אבו נֻציר. יש להם מקוֹם מקוּדש הנקרא “קברו של דָוָאר”. נכבד זה היה אחד מאבוֹתיהם הקדמוֹנים, ובני־השבט קוֹברים את מתיהם בבית־העלמין של שבט דואר. כל ערבי בן שבט אחר העוֹבר ליד מקוֹם זה חייב לוֹמר “ברשותך, הוֹ דואר”. העמק שבסביבוֹת הקבר נחשב אדמה מקוּדשת, והבריוֹת נוֹהגוֹת לשׂים בו למשמרת מחרשוֹת, יבוּלים וחפצים שוֹנים, כדי להבטיחם מפני גנבה ונזק. ליד הקבר יש ציבוּר גדול של מקלוֹת, סחבוֹת, אצעדוֹת וכיוֹצא באלה, תשוּרוֹת וּמנחוֹת שערבים נוֹהגים להביא למקוֹם קדוֹש. אוֹהליהם של בני־השבט מפוּזרים בין ציבוּרי השׂיחים הקוֹצניים המכסים את השפלה, מקוֹם שם עדריהם מוֹצאים להם מרעה. בני שבט זה ידוּעים לשמצה בשל רשעוּתם, אך אנחנוּ התידדנוּ אתם והתחבבנוּ עליהם, בזכוּת מאורע מיוחד שבגללוֹ הם מודים לנו וחפצים ביקרנוּ.

כשישבנוּ ליד המעיין יוֹם אחד אחרי הצהריים, ראינוּ ערבים אחדים נוֹשׂאים איש שוֹכב באלונקה. הדבר עוֹרר את סקרנוּתוֹ של הרוֹפא שהיה בינינוּ, והוא קם וניגש אליהם. הסתבר כי האיש השוֹכב באלוּנקה, שהיה גבר מגוּדל בשנוֹת העמידה, נפצע ברגלוֹ מכדוּר רוֹבה שירה בוֹ חברוֹ בשעת מריבה. הכדוּר שבר את העצם מתחת לברך ונשאר תקוּע שם. הרוֹפא שכבר השתתף בחמש מלחמוֹת וחבש פצעי־ירייה במספר רב יוֹתר מכל אדם בעולם, מצא עצמוֹ כאן כדג במים. מיד הוּבא האיש אל אחד האוֹהלים הקרוֹבים, והוּשכב שם. הרוֹפא נטל קנה של חיזרן, פיצל אוֹתוֹ והתקין סד לקיבוּע השבר, אחרי־כן עיסה של קמח וחלבוֹן ביצים לחבישת הפצע, בעוֹד קהל גדוֹל של גברים, נשים וילדים פרוּעי־מראה וּכלבים אחדים עוֹמדים

עליו וּמתבוֹננים במלאכה.

הרוֹפא גישש וּמצא את הכדוּר, לאו־דוקא בעזרת מכשירי־רפוּאה (שכן לא היינוּ מוכנים למקרה־חירוּם כגון זה), אלא באצבע ידו. המכשירים היחידים שעמדוּ לרשוּתוֹ היו אוֹלר־כיס ותער. התעוֹררה בעיה כיצד להוציא את הכדוּר מתוך הבשׂר בעזרת כלים אלה. היה זה סוּג המקרים שהצריך דמיוֹן וכישרוֹן־המצאה, והרוֹפא שלנוּ פתר את הבעיה בדרך פשוּטה בתכלית. הוּא חתך בתער פתח בבשׂר, מן העבר האחר של הרגל, ודחף באצבעוֹ את הכדוּר עד שהוֹציאוֹ דרך החתך החוּצה. קהל־הצוֹפים עמד נדהם למראה הכדוּר המעוּך שהוּצא מן הרגל. הפצוע, ערבי נוּקשה וּצרוּב רוּחוֹת־מדבר, ששאג ונהם בשעת הניתוּח, עמד ונישק את ידוֹ של הרוֹפא בהתלהבוּת. אחרי־כן מצא ניחוּמים בספל קפה וּבסיגריה, שעה שהרוֹפא עסק בחבישת פצעוֹ. ימים אחדים אחרי־כן היה הרוֹפא הוֹלך פעמיים ביום לבקר אצל החוֹלה, כשכל בני־השבט משפיעים עליו רוֹב ידידוּת והכרת־טובה. הם הזדרזוּ להביא לפניו את כל חולי השבט כדי שיטפל בהם, והברכוֹת והאיחוּלים שהמטירוּ עלינו הדהדוּ שעה ארוּכה, כשנפרדנוּ מעליהם ביוֹם האחרון לשהוּתנוּ שם.