חיפה, 1 באוֹקטוֹבר.

בריחוּק של כמיל־וחצי מאחוֹרי מחננוּ ליד עין אלסֻלטאן התרוֹמם מצוֹק תלוּל שהסתיים בפסגה נישׂאה ושמה קָרַנְטָל. שם זה ניתן להּ בגלל אחת המסוֹרוֹת הטוֹענת כי זה ההר שישוּ התנסה בוֹ ארבעים יום במדבר. כמובן לא זה ההר, ואין אף שמץ עדוּת מהימנה שתאשר מסוֹרת זוֹ, אך חוֹסר עדוּת מהימנה הוּא עניין של מה־בכך כשמדוּבר במקוֹמוֹת קדוֹשים. פניו של מצוֹק זה מנוּקבים פיוֹת פעוּרים וּשחוֹרים של מערוֹת. כשישבנוּ סביב המדוּרה במחננוּ בלילה, השגחנוּ באוֹרוֹת מנצנצים על־פני המדרוֹן הזקוּף של המצוֹק. לוּלא אוֹרוֹת אלה לעוֹלם לא היה עוֹלה בדעתנוּ כי בני־אדם מתגוֹררים במערוֹת אלה. נצנוצי־אוֹר אלה עוֹררוּ את סקרנוּתנוּ וגמרנוּ־אוֹמר לבקר אצל יושבי־המערוֹת האלה, המקננים כה־גבוֹה מעל ראשינוּ.

קרנטל

Farrar F. W.: The Life of Christ, London 1874.

נסתבר כי המסע שמה היה הרבה יוֹתר מפרך וּמסחרר משתיארתי לעצמי. לא היה לנוּ צוֹרך במוֹרה־דרך, שכן ראינוּ היטב את השביל המתפתל כסרט דק על־פני המצוֹק. בשלוֹש־מאוֹת הרגל הראשוֹנוֹת הלך הכול למישרין, אך אחרי־כן נעשׂה השביל צר עד להחריד. במקוֹמוֹת רבים היה המשעוֹל תלוּל ביוֹתר ועשׂוּי מדרגות צרוֹת, חצוּבוֹת בסלע זקוּף. מעידה קלה הייתה משלחת אוֹתך כגוּש מידרדר לתהוֹם של מאוֹת רגל. במקוֹם אחד היה השביל כה תלוּל וּמסחרר, וּמאחז־הרגל כה־רוֹפף, עד כי עצבי, שאינם חזקים עוֹד כפי שהיוּ פעם, החלוּ מתערערים, וּלבוֹשתי הגדוֹלה נאלצתי להתיישב ארצה כשפני אל הסלע. ישבתי וניסיתי להתאוֹשש ולשכוֹח כי בריחוּק שישה אינצ’ים מאחוֹרי גבי פוֹערת את פיה תהוֹם עצוּמה. לא יכוֹלתי לשוּב לאחוֹר, שכן הירידה בחזרה הייתה קשה לא־פחוֹת מהעלייה הלאה ועוד היתה כרוּכה בהשפלה גדוֹלה. משם ואילך זחלתי על ארבע להנאתוֹ של בן־לויתי, שהעלייה המסחררת לא השפיעה עליו עד כדי־כך. איני יוֹדע אם יש דבר מציק יוֹתר מן הדחף העצוּם, המשתלט עליך במקרים כאלה, לזנק ישר אל תוֹך התהוֹם.

לבסוֹף הגעתי אל פתחהּ של מערה ושם השתטחתי מתנשם וּמתנשף, אך מלא שׂמחה ותודה על כי הגעתי בשלוֹם עד־הלוֹם, אלא שעד־מהרה נעכרה רוחי בזכרי כי עדיין צפוּיה לי הירידה בחזרה משם. מכל־מקוֹם סילקתי מחשבוֹת מטרידוֹת אלה לפי שעה, והתחלתי בוֹחן את המערה המשוּנה שהגעתי אליה. זה היה מעין מבוֹא אל מנהרה בסלע, ולאחר שעברנוּ במנהרה זוֹ הגענוּ אל שוּרה של מדרגוֹת מבשׂרוֹת־רע שהיו חצוּבוֹת בסלע הזקוּף. אוּלם לצדן היה מעקה־עץ שביר ורוֹפף, ובראשוֹ ניצב נזיר זקן ומזוֹהם למדי. אוֹתוֹ רגע, בגלל הנסיבוֹת המיוּחדוֹת, השפיע מראהוּ עלי השפעה מרגעת הרבה יוֹתר משהיה מראה כזה משפיע עלי בדרך־כלל. משרת־בקוֹדש מכוּבד זה קידם את פנינוּ בחיוּך נלבב ונדיב, והוֹליך אוֹתנוּ דרך מנהרה אחרת אל אכסדרה קצרה שנפתחה אל חדר־תפילה קטן. חדר זה הוּקם בפי־המערה, וחזיתוֹ, שהייתה בנוּיה אבן, נשקפה אל התהוֹם הפעוּרה מתחת. כשהבטתי בעד החלוֹן שהיה קבוע בקיר זה, נוֹכחתי לדעת כי אילוּ הטלתי חלוּק־אבן מן החלוֹן, היה זה נוֹפל ישר לעוֹמק חמש־מאוֹת רגל בלי להיתקל בשוּם דבר, עד שהיה מגיע לקרקעית. חדר־התפילה היה מתוּקן ומקוּשט ברוֹב הדר, תוֹדוֹת לנדבת־לבם של עוֹלי־רגל שעצביהם היוּ, כפי־הנראה, יציבים הרבה יותר מעצבי. אוֹרכוֹ של בית־התפילה היה כעשׂרים־וחמש רגל ורוֹחבוֹ כעשׂרים רגל, והיה בוֹ פרגוֹד יפה, עטוּר תצוּרוֹת שוֹנוֹת וקישוּטים מוּזהבים. מבית־התפילה יצא פרוֹזדוֹר צר, וּבקצהוּ שלוֹש מדרגות שהוֹליכוּ אל מעין גוּמחה שבה ניצב פסלוֹ של אחד הקדוֹשים.

עד־כמה שיכוֹלתי להבין מדברי הנזיר, שדיבר יונית ושמץ איטלקית גרוּעה, אי־שם בסביבת מקוֹם זה ניצב ישוּ כשהוֹעמד בניסיוֹן. הזקן סיפר לי כי הוּא מתגוֹרר במערה זוֹ כעשׂר שנים ולא ירד ממנהּ אל השפלה אפילוּ פעם אחת, ואני תמהתי כיצד שמר הברנש על בריאוּתוֹ בלי לעמל את גוּפוֹ כלל. אולם דוֹמני כי לא הקפיד על חיי פרישוּת בכל הנוגע לאכילה ולשתייה. הוּא הפציר בנוּ שנישאר לשתוֹת עמוֹ ספל קפה מצוּין, ואחרי־כן שלף בקבוּק משקה חריף וכיבד אוֹתנוּ בלגימה. ראיתי קלחים אחדים של חסה ושל כרוּבית על שוּלחנוֹ, שהביאוּ לו הערבים מגני־הירק שלהם שלמרגלוֹת־ההר. כן ראיתי אצלוֹ ערימה גדוֹלה של פיתות. לא חסרוּ לו מים, שכן היה בוֹר־מים צמוּד כמעט לכל אחת מן המערוֹת בסביבה. הוּא סיפר לי כי שמוֹנה מן המערות מאוּכלסוֹת כעת, אך רוּבן נמצאוֹת מעליו במרוֹמי המצוֹק. לדבריו היה הוּא זקן הנזירים־המתבוֹדדים שבהר, ואף־על־פי שיש עוֹד בית־תפילה הרוּס באחת המערוֹת, הרי בית־התפילה שלו הוּא היחיד שנערכוּ בוֹ טקסי־תפילה קבוּעים. הוּא הזמין אוֹתי להמשיך ולחקוֹר את המערוֹת שמעל מערתוֹ, אך דעתי הייתה נתוּנה לבעיה כיצד אצליח לרדת משם, ולא היה בראשי מקוֹם למחשבוֹת על עלייה. מכל וכול היה נזיר זה ברנש חביב ומכניס־אוֹרחים, וכפי הנראה גם שׂמח מאוֹד בחלקוֹ. לדעתי תהיה בכך משוּם אכזריוּת להוֹציאוֹ מן הנקיק השקט שלוֹ בסלע ולהטילו אל קלחת עוֹלמנוּ הרוֹעש והטרוד.

עין דיוכּ

Ninck C.: Auf Biblischen Pfaden, Hamburg 1884.

יצאתי משם בזחילה אחוֹרנית, כשעיני עצוּמוֹת־למחצה ואחוֹרי מוּפנים אל עבר האויב. עוֹד אני עוֹשׂה דרכי על ארבע בשביל התלוּל, והנה נתקלתי באיש עוֹטה גלימה שחוֹרה, דוקא באחת התפניות החדות והצרות של המשעוֹל. הסתבר שזה מתבוֹדד חבשי, שלא היה לוֹ ולא־כלוּם עם המוֹסד שביקרנוּ בוֹ זה עתה, שכן יש לוֹ מערה וחדר־תפילה משלו. חיקוֹ היה עמוּס כתבי־יד חבשיים. בכל שעה אחרת הייתי עוֹשׂה כמיטב־יכוֹלתי כדי להיכנס בשׂיחה עם נציג נדיר זה של אוּכלוּסיית המשרתים־בקוֹדש. אך איך יכוֹל אדם לצלוֹל אל תהוֹמוֹת הויכוּח התיאוֹלוֹגי בשׂפה זרה לוֹ, כשהוּא תלוּי בין השמים ובין הארץ על משטח בן שישה אינצ’ים של סלע חלקלק? עלה בי הרצוֹן לקרוֹא אליו Vade Retro Satanas (שוּב לאחוֹר, שטן), ואכן קריאה זוֹ עשׂוּיה להיוֹת במקוֹמהּ בהתחשב בטיבוֹ של ההר הזה. אך לאיש המסכן לא היוּ מחשבוֹת־אָון, שכן הוֹשיט לי את זרוֹעוֹ וסייע לי לעבוֹר על פניו. הוּא לא קינן במערה שלוֹ כל ימוֹת־השנה, כמוֹ העוֹרב הזקן שביקרנוּ אצלוֹ זה עתה, שכן בדרך־כלל התגוֹרר בירוּשלים והיה בא אל המערה שלוֹ רק לימי־הפסחא ולשאר ימי־מוֹעד.

עתה החלטנוּ להיפרד לשלוֹם מעל יריחוֹ ומעל הר הניסיוֹן ולחצוֹת משם את הארץ אל מחוֹז־השוֹמרוֹן. דרכנוּ עתידה לעבוֹר בחבל־ארץ שאינוֹ ידוּע היטב, וּמאחר שאין דרכים וּשבילים מוּכרים לנו באזוֹר שאנוּ עתידים לחצוֹת, החלטנוּ שנבקש את עזרתם של עוֹברי־אוֹרח או שנשׂכוֹר לנוּ מוֹרי־דרך, אם נגיע למבוֹי סתוּם. בדרך זוֹ עלוּל אתה להיקלע לנתיבים חסוּמים ולשבילים נמוֹגים, אך יחד־עם־זאת גדלים סיכוּייך להיתקל בעתיקוֹת וּבאתרים מעניינים, שכמוֹתם לא תמצא אם תלך בנתיב הסלוּל. יוֹתר משני מילין הלכנוּ צפוֹנה למרגלוֹת הצוּק הנישא של ג’בל קרנטל. לימיננוּ זרם נחל גדוּש מים, שמקוֹרוֹ במעיין המכוּנה עין דיוכּ, והשקה שטח־אדמה גדול, ירוֹק כוּלוֹ ומעוּבד כהלכה. אילוּ היו די תושבים באזוֹר כדי לעבד אוֹתוֹ כראוּי, כי אז היה זה אזוֹר פוֹרה ועשיר מאוֹד. כוּלוֹ היה זרוּע סימנים שהעידו כי בימי־קדם לא היה מוּזנח כפי שהוּא מוּזנח כיוֹם. בכל מקום מצאנוּ שׂרידים של תעלוֹת ואמוֹת־מים שאחת מהן עברה על גשר מוּזר ומתוּכנן להפליא, בעל שלוֹש שוּרוֹת של קשתוֹת, זוֹ על־גבי זוֹ. בתחתית הערוּץ, במקוֹם הצר ביוֹתר, הייתה קשת מחוּדדת אחת ענקית. מעליה הייתה שוּרה של ארבע קשתוֹת מחוּדדוֹת, ולצדן קשת חמישית, גבוֹהה מהן כפליים, שיסוֹדוֹתיה תקוּעים במדרוֹן התלוּל של הערוּץ. מעל אלה הייתה עוד שוּרה של שש קשתוֹת מחוּדדוֹת שעליה עברה אמת־המים. היו אפוא בסך־הכוֹל שתים־עשׂרה קשתוֹת, ובהן רק שתיים שווֹת־גוֹדל. כל הבניין העצוּם הזה היה בנוּי אבנים רוֹמאיוֹת שנשתמרוּ היטב עד היום. ליד מוביל־מים זה היוּ שׂרידים ברוּרים של דרך רוֹמאית.

משם והלאה עברנוּ לאוֹרך כשלוֹשה מילין בשטח גבעי עשיר בצמחייה, שעדרים רבים רעוּ בוֹ. כל העת הלכנוּ ליד תעלת־מים עתיקה, כארבע רגליים רוֹחבהּ, אשר בעבר הוֹבילה את מימיו של נחל אחר. אלה הצטרפו לבסוֹף אל מי הנחל שבמקוֹרוֹ בעין דיוכּ. גם אזוֹר זה היה מוּשקה וּמעוּבד כראוּי. כל השפלה הצטיינה בפוֹריוּת וּבתוֹפעוֹת־מים שהפתיעוּ אוֹתי, שכן לא ציפיתי למצוֹא דוּגמתם בחבל זה של הארץ. למרגלוֹת ההר שהנחל בקע ממנוּ עוֹמדים שׂרידיה של מצוּדה עתיקה, המתנשׂאת בראש תל וּשמוֹ ח’רבת אלעוג’א. שמוֹ של הנחל כשם החורבה, וזה הנחל השישי שמצאתי בוֹקע מההרים בשטח שאוֹרכוֹ כשמוֹנה מילין. משבחנתי את דרכנוּ לפי המצפן שלי, נסתבר לי כי עלינוּ לטפס אל בינוֹת להרים, אם רצוֹננוּ להגיע לדרך ירוּשלים־שוֹמרוֹן, לאוֹתה נקוּדה שתכננוּ מלכתחילה. לפי מידע שאספתי בטרם נצא לדרך, קויתי למצוֹא שביל מסוּים שהיה אמוּר לצאת מהבקעה שמעיין עוג’א נובע בהּ אך לשוא חיפשׂנוּ אוֹתוֹ. לא היה שוּם שביל בנמצא, וּלאחר שהמשכנוּ ללכת עוֹד כברת־דרך קצרה הגענוּ אל מצוּקים שחסמוּ בפנינוּ את הדרך כליל. עוֹד אנוּ עוֹמדים ותוֹהים מה נעשׂה, והנה למזלנו, ראינוּ מרחוֹק קבוצת איכרים עוֹסקים בחפירת תעלוֹת־השקאה. לאחר דין־וּדברים הצלחנוּ לגייס מתוֹכם מוֹרה־דרך. לא אחת נתקלתי בתוֹפעה מוּזרה זוֹ, שאיכרים אביוֹנים, שיוֹם־עבודתם בשׂדה מסתכם ברֶוח של עשׂרה סנט לכל־היוֹתר, מסרבים לשמש מוֹרי־דרך בעבוּר חמישים סנט ובלבד שלא להפסיק את עיסוּקם אוֹתהּ שעה. הפעם הצלחתי בקוֹשי רב לשחד אחד מהם בעבוּר דולר שלם. לתמהוֹננוּ הוֹליך אותנו ישר אל תחתיתוֹ של צוּק גדוֹל שמלכתחילה נראה לא־עביר לחלוּטין. משהגענוּ שמה, החל מטפס עליו ואנחנו אחריו. ניסיוני עם סוּסים בארץ־ישׂראל לימדני כי מסוּגלים הם ללכת כמעט בכל מקוֹם שאדם יכוֹל ללכת בוֹ, בתנאי שאתה מניח להם למצוֹא את דרכם בכוֹחוֹת עצמם. לפיכך ירדנוּ מעל הסוּסים וטיפסנוּ ברגל אל מרוֹמי הסלעים הגדוֹלים ללא־קוֹשי רב, והדבר היחיד שהפריע לנוּ היה החוֹם הגדוֹל. הטיפוּס לגוֹבה אלף רגל בשביל, שלרוֹב אינוֹ ברוּר ולפעמים אינוֹ בנמצא כלל, הוּא למעשה לא קל, ובלי מוֹרה־דרך הוּא בלתי־אפשרי, אך בסוֹפוֹ־של־דבר הגענוּ לפסגה, וּלאכזבתנו הרבה נסתבר לנוּ כי שוּב עוֹמדים אנוּ ברמה גבעית ושוֹממה. זמן רב המשכנוּ בהליכה שהייתה כרוּכה בטיפוס על עוֹד הרים, שכן עד סוף מסענוּ באוֹתוֹ יוֹם צריכים היינו להגיע לנקוּדה גבוֹהה יוֹתר מארבעת־אלפים רגל מהשפלה, שממנה התחלנוּ את דרכנוּ.

אמנם פני הארץ שהלכנוּ בהּ היוּ מבוּתרים מאוֹד, אך נוֹפהּ היה פראי וּמלא הוֹד. גיאיוֹת תלוּלים וקוֹדרים שיסעוּ את ההרים מכל עבר. לא נתקלנוּ בדרכנוּ בכל מקוֹמוֹת־יישוּב, וחוּץ מרוֹעה־עזים אחד לא ראינוּ גם נפש חיה שעוֹת ארוּכוֹת. גם הצמחייה הייתה דלה מאוֹד, אף־על־פי שפה־ושם צמחוּ פרחים צבעוֹניים ששימחוּ את עינינוּ. אין זאת כי גם בימי־קדם היה אזוֹר זה שוֹמם ולא־מעוּבד, אך למרוֹת ההליכה המייגעת באתי על שׂכרי כשנתקלנוּ לפתע בעתיקוֹת קדוּמוֹת מאוֹד וּמעניינוֹת ביוֹתר. בתחילה הגענוּ למקוֹם שמצאנוּ בוֹ ארבעה לוּחוֹת־אבן ענקיים מוּנחים על הארץ. כפי־הנראה היוּ אלה גוּשי־אבן שבעבר שימשוּ כדולמן, לפני שהוּפלוּ ארצה. באחד ממכתבי הקוֹדמים ציינתי את העובדה כי אין למצוֹא דולמנים ממערב לירדן, בייחוּד במחוֹזוֹת של שבט יהוּדה ושבט בנימין, שכן אלה נצטווּ פעם אחר פעם להרוֹס את מזבחוֹת הכנענים. לדעתי זוֹהי העדוּת היחידה המאשרת כי אמנם צייתוּ האנשים והרסוּ את המזבחוֹת. כפי־הנראה הייתה עבוֹדת־הבעל נפוֹצה מאוֹד באזוֹר זה, וראיתי בדרכי הרבה מעגלי־אבנים וגם כמה וכמה טוּרים של גוּשי־אבן גדוֹלים. אך המעניין שבהם היה מיוּחד במינוֹ, שטחוֹ כעשׂרים־וארבעה ירד־רבוע. הוּא היה מוּקף אבנים גדוֹלוֹת גוֹלמיוֹת שמשקל כל אחת כטוֹנה אוֹ יוֹתר, וּבמקוֹמוֹת אחדים נערמוּ שתיים אוֹ שלוֹש אבנים זוֹ על־גבי זוֹ. במרכזוֹ של שטח זה היה מעגל של אבנים גדוֹלוֹת, קוֹטרוֹ כשמוֹנה רגליים וּבטבוּרם אבן אחת. אלה עמדוּ כאן כנראה עוֹד מימים שלפני הכיבוּש הישׂראלי. אף־על־פי שניסיתי לחשב בחיפזוֹן את מקוֹמוֹ של האתר ולציינוֹ במפה שלי, חוֹששני שבמדבר הזה, שכולוֹ אבנים, לעוֹלם לא אצליח לחזוֹר ולמצוֹא אוֹתוֹ.

היינוּ יגעים ותשוּשים למדי כשהגענוּ לבסוֹף אל הכפר אל־מְעֵ’יר, מקוֹם היישוּב הראשוֹן שראינוּ מאז יצאנוּ ממחננוּ ליד יריחוֹ. כאן אמרנוּ להשתהוֹת ולתת מנוּחה ואוֹכל לאנשים ולבהמות. שלחנוּ את אוֹהלינוּ ואת חפצינוּ בדרך אחרת אל נקוּדת־המפגש, אך ספקוֹת התחילוּ מתגנבים אל לבנוּ שמא לא נשוּב עוֹד לראוֹתם.